בני אהובה/הלכות אישות/ו/טו
הלכות אישות/ו/טו
המקדש על תנאי וכו'. עיין במשנה למלך שהביא בשם הרב מהר"י באסאן ז"ל דהמקדש על תנאי אין בידה לכופו שיקיים תנאו אע"פ שתתעגן ותתיב וראייתו מריטב"א פרק קמא דקידושין עיי"ש אך נסתפק אי אמרינן ליה או כנוס או פטור והרב בעל משנה למלך כתב דהריטב"א פרק קמא דקידושין כתב להדיא דכופין אותו לכנוס או לפטור והנה לא הבנתי דבריהם דאם כופין אותו לכנוס או לפטור א"כ באיזה כפייה אמרו דאין כופין אותו לקיים תנאו אם הפירוש הוא שלא כייפינן ליה לקיים תנאו כדי שתהא אשתו אם כופין לגרשה למה נכוף אותו לקיים תנאו אף אם יקיים תנאו ותהא אשתו יכול לגרשה אם רוצה ומי יעכב על ידו האשה מתגרשת לרצונה ושלא לרצונה ואם הפירוש הוא דאין כופין אותו לקיים תנאו כדי שתהא אשתו לתת לה כתובה בגט הלא ארוסה לית לה כתובה (ד). ויש לומר בדוחק דמיירי באופן דכתב לה כתובה ולכך אי הוי כייפינן ליה לקיים תנאו א"כ צריך הוא לגרשה ויהיב לה כתובה משא"כ עכשיו שאין כופין אותו לקיים תנאו רק דאמרינן ליה מתקנות עגונות שנו כאן או כנוס או פטור א"כ יכול לגרשה בלי כתובה אף דכתב לה.
איברא דלפי זה לא ידעתי מהיכן הוציאו הריטב"א דין זה דאין כופין אותו לקיים תנאו היכא דכתב לה כתובה דהא הריטב"א למד דין זה דאין כופין וכו' מירושלמי דהבעל אמר שנתן לה תנאי שהתנתי והיא אומרת לא קבלתי וחייבו ר' אבהו ליתן לה שנית ואמר לו המקדש אשה לא הקנתי פירש לדבריך ממה נפשך אם אתה מאמין לי הרי אני אומר שנתתי לה אם לדבריה תאמין א"כ עדיין לא נתקיים התנאי ולמה תכוף אותי לקיים התנאי והודה ר' אבהו למקדש דשפיר קאמר עיי"ש ומזה למד הריטב"א דאין לכוף על קיום התנאי ושם לא מצינו דכתב לה כתובה וא"כ הקושיא במקומה עומדת דאם כופין לגרשה מהיכא תיתי דנכוף לקיים תנאו דאף אם היא אשתו יכול לגרשה בעל כרחה. והרב המגיה בספר משנה למלך עשה סמוכים להך דינא מהרא"ש והרשב"א פרק מצות חליצה ואין הנדון דומה לכאן דהתם מיירי שהתנה עם האשה הרי זה גיטך על מנת שתתן לי מאתים זוז דשם כתב הרא"ש דלא כייפינן לה לקיים תנאה והיינו טעמא משום דהברירה ביד האשה אם ליתן או לא ליתן ואין כאן כפיה דמה עיגון יש כאן דהא היא מרוצת לכך ובידה לתת כל זמן שתרצה והוא אינו מעוגן בנתינה דידה אבל כשהוא מתנה לתת ומעגן אותה בעיכוב שהוא מחמתו אין משם ראיה כלל.
לכן נראה דהריטב"א דכתב דאין כופין אותו היינו אפילו בכה"ג לומר לו או כנוס או פטור ולמד זאת מהירושלמי הנ"ל דלא מצינו שהאיש אשר ניגש למשפט לפני ר' אבהו ביקש לגרש את אשתו אעפ"כ לא כפו אותו לקיים תנאו ש"מ דאפילו לזה אין כופין והא דכתב הריטב"א פרק קמא דקידושין דכופין אותו או כנוס או פטור ודאי יש לחלק דהטעם דאין כופין אותו הוא ממה שכתב הריטב"א דכיון דהוא שדא תנאי בקידושין והיא סברית וקבילת ולא תלה אותו בזמן ודאי סברית וקבילת עליה ואין כאן תקנות עגונות דלרצונה נעשה מה שנעשה משא"כ פרק קמא דקידושין דף ח' דקידש במנה ונתן לה דינר אף על פי דאמרינן שם דהוי ליה כאילו אומר על מנת מכל מקום אטו כולהו נשי דיני גמירי והיא לא חשבה דכוונתו ליתן אימת שירצה וא"כ לא סברית וקבילת להיות מעוגן משא"כ כאן דאמר בפירוש על מנת והיא סברית וקבילת פשיטא דאין לכוף אותו דאדעתא דהכי נתרצית ובשגם עוד זאת שלא ידעתי מה תקנות עגונות יש כאן והרי יכולה לומר הריני כאלו התקבלתי והרי התנאי מקוים ועומד בכל אופן ומה עיגון יש כאן במקום דאינו תולה רק בממון והדבר צ"ע למאוד.
(ד) אמר המגיה מה שכתב הרב המחבר לדעת הריטב"א צריכין לפרש דירושלמי מיירי בדכתב לה כתובה כיון דקי"ל דאין כתובה לארוסה לכאורה אין לזה מובן דהא הריטב"א הוא מהנך דסברי דיש כתובה לארוסה אף בדלא כתב לה כתובה אבל באמת אין קושיית הרב על הריטב"א רק על הר"י באסאן והמשנה למלך כיון דעיקר דין זה נלמוד מירושלמי דאין כופין לקיים תנאו ואנן פסקינן דאין כתובה לארוסה על כרחך צריכן לאוקמי בדכתב לה ועל זה הקשה הרב דהא בירושלמי לא מצינו דכתב לה כתובה.