בני אהובה/הלכות אישות/ה/כז
הלכות אישות/ה/כז
האומר לאשה התקדשי לי בתמרה וכו'. עיין בכ"מ ולח"מ ותוס' יו"ט ובית שמואל שכולם תמהו על הרמב"ם דכאן פסק כרבי שמעון דבעי שבועה לכל אחד ואחד ובהלכות שבועות פרק ז' ובהלכות נדרים פרק ד' פסק דלא כוותיה. ונראה לומר בו שלשה אופנים האחד הוא דס"ל להרמב"ם דודאי יש לחלק בין הכא דאמר התקדשי לי בתמרה זו להך דשבועות דהתם היה יכול לומר שבועה שאין לכם בידי והוא פרט ואמר לא לך לא לך וכו' הרי מובן מלשונו דפרט שבועה לכל אחד ואחד ולכך נחלקו חכמים ארבי שמעון דאין צריך להזכיר שבועה לכל אחד וכן בנדרים היה יכול לומר קונם שאני נהנה לכולכם דהוי נדר אחד והשתא דאמר שאני נהנה לזה ולזה הרי פרט לכל אחד נדר משא"כ אם רצונו לקדש בכל התמרים יחד מה הו"ל למימר הא צריך למימר בזו ובזו וכי תימא נימא התקדשי לי באלו ומדפרט בזו ובזו ש"מ לחלק אתי, זה אינו דיש הבדל במובן לפי מה דקי"ל דהאומר בזו ובזו אם היתה אוכלת ראשונה צריך שיהיה באחרונה שוה פרוטה משא"כ באומר התקדשי לי באלו אף דאוכלת ראשונה מצטרפות לשוה פרוטה והטעם כתב הרשב"א בחידושיו כיון דאמר ומחלק דבורו ולא אמר לה התקדשי לי באלו גילה דעתו דאינו רוצה שיחולו קידושין כלל עד גמר כולם ועד שתקבל את כולן יהיה בידה לפקדון וכו' עיי"ש ולפי זה אם זאת היתה כוונתו שלא תהא מקודשת ולא יחולו הקידושין עד גמר כולן ויהיה בידו לחזור בתוך כך מוכרח היה לומר התקדשי לי בזו ובזו ולא בלשון התקדשי לי באלו כי אז יחולו הקידושין לאלתר. והנה רב ושמואל ס"ל דהא דקתני היתה אוכלת ראשונה ארישא קאי ולא מוקי ליה אסיפא ומפרש הרשב"א דמשו"ה לא מוקמי אסיפא כפי מה שמבואר בירושלמי דרב ושמואל לא ס"ל הא דרב אמי לחלק בין בזו ובזו להתקדשי לי באלו וס"ל דחד דינא אית להו ובכולם חלים הקידושין לאלתר ומצטרפים ולפי זה לדידהו שפיר דמיא הך דהכא להך דשבועות ונדרים דהא מצי למימר באלו ואמר בזו ובזו על כרחך למפרט קאתי וס"ל להרמב"ם דהא דמוקמי רבה למתניתין כרבי שמעון היינו אליבא דרב ושמואל דס"ל דאין חילוק בין בזו ובזו להאומר התקדשי לי באלו אבל לפי מה דקי"ל כרב אמי דהיתה אוכלת קאי אסיפא ויש חילוק בין אומר בזו ובזו להאומר באלו אין אנו צריכין לומר דמתניתין ר' שמעון היא רק דברי הכל היא ולא קשיא סתמא דהך לסתמא דשבועות אהדדי.
האופן השני הוא דודאי אין הנושאין כאן והך דשבועות ונדרים שוים כלל דהתם אין ספק בכונתו והבנת דבריו דהאומר לחמשה התובעים אותו לא לך ולא לך הכונה והמובן מבואר דנשבע דאינו חייב לשום אחד מהם וכן בנדרים שאיני נהנה לך ולך הכונה והמובן נגלה שמודר הנאה מכל אחד ואחד רק המחלוקת הוא שצריך במבטא שבועה לכל אחד וזה הזכיר שבועה בכולל וכן שם לענין נדרים אם שיהיה נדר אחד או שני נדרים כדי שנאמר בו נדר שהותר מקצתו וכו' בזו נחלקו רבי שמעון וחכמים אבל כאן הספק הוא בכונתו באמרו התקדשי לי בזו ובזו אם כונתו על כל אחד לבד כאלו אמרו או בזו או בזו או כונתו על צירוף שבשניהם יחד תתקדש ולפי זה דהספק הוא במובן דבריו אמרינן ודאי לא נחית אינש נפשיה בספיקא במובן דבריו ומסתמא כונתו היה על צירוף דאי בא לפרט היה לו לבאר ביחוד בעניני קידושין ולא למסתים סתומי ועל כרחך דכונתו היתה לצירוף שבכולן תהא מקודשת ואין זה ענין כלל להך דשבועות ונדרים דאין אנו דנין בכונתו כלל כי כונתו מבואר. ולזה מפרש הרמב"ם הא דאמרינן הכא מאן תנא התקדשי התקדשי ר' שמעון היא לא אהך בבא בזו ובזו קאי דבזה לא יפול המחלוקת כי אם אבבא קמייתא קאי דקתני התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בתמרה זו תרתי התקדשי למה לי לימא התקדשי לי בזו או בזו אלא ש"מ דצריך מלת התקדשי לכל אחד ואחד דאם לא כן על השני היה נתינה בלי אמירה וזהו כרבי שמעון דאמר דהתחלת שבועה אינה סובבת לכל אחד ואחד עד שיאמר שבועה לכל אחד וכן כאן צריך שיאמר התקדשי לכל נתינה ונתינה אך יש לומר דהא דלא נקט התקדשי לי בזו או בזו דא"כ פשיטא דצריך פרוטה בכל אחד ואחד וכי עד השתא לא ידעינן דאין האשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה משא"כ כשאומר התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו הוה אמינא דמוסיף על ענין ראשון לומר דגם תמרה זו תהא מצורף לראשון להיות נכלל בשוה פרוטה וקמ"ל דלא משא"כ באומר בזו או בזו אין כאן מקום טעות ופשיטא דבעי בכל אחד שוה פרוטה אך לרב ושמואל דס"ל דהא דקתני היתה אוכלת ארישא קאי דלא תימא אוכלת לא בעינן שוה פרוטה דלפי זה אמרינן דעיקר רבותא דמתניתין הוא להודיענו דאף דאוכלת בעי שוה פרוטה ושפיר קשה למה לי התקדשי התקדשי תרי פעמים לתני או וקמ"ל היתה אוכלת דאע"ג דמתהנית בעי שוה פרוטה ועל כרחך צ"ל הא מני ר' שמעון היא ומוקמי רבה למתניתין כר"ש לתרוצי מילתיה דרב ושמואל דלא תקשי להו ממתניתין אבל לפי מה דקי"ל כרב אמי דהיתה אוכלת אסיפא קאי וא"כ על כרחך דרישא קמ"ל דלא תימא באומר התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו לאסופי קאתי ולפי זה ליכא למתני או או דא"כ מה קמ"ל ולעולם רבנן היא ולא ר"ש.
ועוד בה שלישיה והיתה לבאר דברי הרמב"ם כפשוטה דהרמב"ם פרק ד' מהלכות נדרים הלכה י"א מחלק בין האומר שאיני נהנה לזה ולזה ולזה ובין האומר שאיני נהנה לזה לזה לזה וכתב שם הכסף משנה דרמב"ם פוסק כרבי יהודה במסכת שבועות דף ל"ח ע"א וכגירסת התוס' שם דו' מחברת ואין כאן פרט משא"כ בלא ו' פרטא הוא ולפי זה צ"ל דהגירסא היתה במתניתין כאן בזו בזו בזו ולא בזו ובזו בו' דבזה אפילו ר' יהודה מודה דהוי כללא ומצטרפין ואין צריך לומר ר' שמעון היא וכן כתב התוס' יו"ט דהגירסא נכונה היא במתניתין התקדשי לי בזו בזו ולא בו' עיי"ש ולפי זה מפרש הרמב"ם כפירש רש"י דפריך מאן תנא דאמר התקדשי התקדשי היינו דקאי על סיפא דקתני בזו בזו עד שיהיה שוה פרוטה בכולן מאן תנא ליה דלרבי יהודה כיון דפרט כל אחד בפני עצמו הוא ואין צריך לומר התקדשי התקדשי רק לחלק בין בזו בזו ובין בזו ובזו ומדחילק במתניתין בין האומר התקדשי בתמרה התקדשי בתמרה ובין בזו בזו ש"מ דליכא נפק"מ בין ו' המחברת או לא מאן תנא. ועל זה השיבו ר"ש היא דלדידיה אף האומר בזו בזו כללא הוי עד שיאמר התקדשי התקדשי. ולפי זה הרמב"ם בהעתקתו הגם שבכל מקום שמר לשון המשנה כאן שינה קצת במכוון ורישא התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו להיות שלא יפול בו המחלוקת העתיקו בלי שינוי אמנם במציעתא התקדשי לי בזו בזו היות בו מחלוקת ר' יהודה ור"ש וקי"ל כרבי יהודה השמיט הך התקדשי לי בזו בזו וכתב במקומו בזו ובזו בו' המחברת דבזה אפילו רבי יהודה מודה דכללא הוי ומצטרפין כולן כדאמרינן במסכת שבועות לגירסת התוס' והרמב"ם פרק ד' מהלכות נדרים דייק מאוד בו' המחברת ואין ספק שגם פה בכתבו בזו ובזו בכונה רצויה עשה כן דבזה אפילו רבי יהודה מודה דכללא הוי אמנם בזו בזו בלא ו' לרבי יהודה פרטא הוי וא"כ הרי שכאן ספק קידושין משום דמספקינן אם נתכון שיהיה ביחד שוה פרוטה או באחד מהן שוה פרוטה דודאי אף רבי יהודה דס"ל התם דחטין שעורים בלא ו' פרטא הוא היינו דאין ספק במובן דבריו רק בביטוי שפתים לשבועה כמ"ש לעיל משא"כ כאן בקידושין הספק בכונתו פשיטא אף אם אמר בזו בזו עדיין הספק אולי נתכון לומר שביחד יהיה שוה פרוטה ומידי ספיקא לא נפקא לכו"ע ויש לחוש לקידושין ולכך השמיטוהו הרמב"ם ומובן מעצמו היותו ספק כיון שלא נזכר בדבריו היותו כללא או פרטא והרי ספיקו מבואר מעצמו וחשבו ללא צורך העתיקו ולומר היותו ספק כי מלבד שסמך עצמו אמה שכתב בהלכות נדרים אף כי כיון שלא נכתב הרי הוא ככתוב היותו ספק כיון שלא מבואר היותו ודאי כוונתו לכלול הכל ביחד ופשוט ולא קשה מידי.