בני אהובה/הלכות אישות/ה/כ
הלכות אישות/ה/כ
הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעשה עמך וכו'. וכתב הרב רמ"א בהגה סימן כ"ח סעיף ט"ו בשם רבינו ירוחם דאם קדשה בשכרו והכלי עדיין אצלו לכו"ע מקודשת דהוי כמלוה שיש עליו משכון. ותמה הבית שמואל ס"ק מ' דרבינו ירוחם לא אמר זה אלא דוקא בתפס ליה אאגריה אבל בסתמא לא דאל"כ קשיא מגמרא דקידושין דף מ"ח ע"א דמוקי פלוגתייהו דר' מאיר וחכמים בעשה לי שירים ונזמים וכו' אי ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף או אינו אלא בסוף ועל כרחך מיירי בלא החזיר המשכון עדיין קודם שקדשה דאל"כ מה נפק"מ אי יש לשכירות מתחילה או אלא לבסוף ומ"מ למ"ד ישנו לשכירות מתחילה ועד סוף הוי ליה מלוה ואינה מקודשת עכ"ל.
והנה כפי הנראה מדברי הרא"ש בפרק קמא דקידושין דף ח' ע"ב גבי קדשה במלוה דאחרים שיש עליה משכון דאמרינן דמקודשת דהוכיח הרא"ש דלא מיירי אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו דקני ליה מדרבי יצחק אבל משכנו בשעת הלואתו לא דהא בהאי דעשה לי שירים ונזמים אמרינן שם לחכמים דס"ל דאין אומן קונה בשבח כלי אינה מקודשת דהאי נמי ממושכן לו בשכרו דתפס ליה אאגריה ועל כרחך הטעם משום דהוי משכנו בשעת הלואה ולא קני מדר"י וה"נ הדין כן במשכון של אחרים בשעת הלואה הרי דס"ל להרא"ש ברור דהאי דשירים הוי כמשכנו בשעת הלואה ולפי"ז הפוסקים דפסקו במשכון של אחרים אף בשעת הלואה דמקודשת ה"ה כאן בשכר פעולה והכלי בידו דהא הרא"ש ס"ל בהדיא דהוי כמלוה על המשכון ואי משום קושיית הבית שמואל מהאי דעשה לי שירים ונזמים וכו' יש לתרץ דודאי הא דמלוה על המשכון יכול לקדש היינו מדרבי יצחק דבעל חוב קונה משכון. ואף דאמרינן בכמה דוכתי אימר דאמר ר"י שלא בשעת הלואתו בשעת הלואתו מי אמר הא כבר כתב הרמב"ן במלחמותיו למסכת שבועות דסוגיית הגמרא מדחי ליה הכי דמדר"י אין ראיה דאיכא למימר דלא אמר אלא שלא בשעת הלואה אבל קושטא דמילתא אף בשעת הלואה קונין משכון עיי"ש ובכל המפרשים. ולפי זה בעשה לי שירים ונזמים דר"מ ס"ל מקודשת וחכמים סברי אינה מקודשת לא קשה למה ס"ל לחכמים אינה מקודשת הא הוי כמלוה על המשכון דמאן חכמים דר"מ רבי יהודה וכמו שכתב הרשב"א בחידושיו בסוגיא זאת עיי"ש ורבי יהודה ס"ל בבבא מציעא דף פ' ע"ב במתניתין דהמלוה על המשכון שומר חנם בהלוהו מעות ש"מ דלא ס"ל הא דרבי יצחק דבעל חוב קונה משכון בשעת הלואתו דאי ס"ל כן א"כ פשיטא דהוי שומר שכר כמבואר בגמרא דבבא מציעא דף פ"ב ובמסכת שבועות. והא דאמרינן בקידושין בשירים ונזמים דר"מ דאמר מקודשת משום דס"ל אינו לשכירות אלא לבסוף ולא אמרינן הטעם משום דר"מ סבר המלוה על המשכון שומר שכר משום דרבי יצחק אמר דקונה משכון אף משכנו בשעת הלואתו דא"כ הוי פשיטא ליה דרבי יצחק אף בשעת הלואה קאמר וסתמא דגמרא דחי ליה ומספקא ליה בב"מ ובשבועות אי אמר ר"י דוקא שלא בשעת הלואה וכו' ולכך מוקי ליה כאן בפלוגתא אחריני דלא תפשוט מילתיה דרבי יצחק אבל באמת לפי מה דקיי"ל דר"י אף בשעת הלואה קאמר כמו שכתב הרמב"ן הדרינא לדינא דמקודשת אף דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כיון דתפס כלי אאגריה הוי ליה משכון כהנ"ל (ה) כן יש לומר לדברי הרא"ש.
אמנם מה שכתב הבית שמואל ברבינו ירוחם דפירושו הוא דתופס אותו להדיא אאגריה המעיין בדברי רבינו ירוחם דכתב אם עשה לה כבר שירים ונזמים ואח"כ קידש אותה בשכרו מקודשת וכו' ולדברי הבית שמואל עיקר חסר מהספר דהוי ליה למימר אם כבר עשה ותפסן בשכרו דהא על זה סובב והולך יסוד דינו לפי דעת הב"ש. ועוד דהא מסייע ליה מרש"י דפירש על הא דאמר רבי נתן שם דף מ"ח ע"ב דגם אם אמר בשכר שעשיתי עמך כבר אינה מקודשת ופירש רש"י וכבר החזיר לה השירים ומשם יליף רבינו ירוחם דאם לא החזיר לה דמקודשת ולפירוש הב"ש מי הכריח רש"י לפרש דכבר החזיר לה הו"ל לפרש דלא החזיר לה רק דלא תפס ליה בהדיא אאגריה.
לכן נראה לענ"ד דס"ל לרבינו ירוחם חילוק אחר והוא כשכבר נעשה הכלי ויש כאן חיוב שכירות והכלי משועבד להשכירות בתורת משכון דיכול לתפסו אאגריה ולכך כשמקדש אותה הרי זה מקדש במלוה שיש לו עליו משכון ומקרי נתינה ומקודשת משא"כ כשאומר מה שאעשה מכאן ולהבא השכר יהיה לך לקידושין א"כ כיון שישנו לשכירות מתחילה ועד סוף כל פרוטה ופרוטה שעושה תיכף נמחל לה דהא מקדש אותה בה וא"כ מעולם לא נחית שעבוד על משכון ולא נכנס הכלי מעולם לשעבוד במשכון דהא מעיקרא אמר ששכר פעולה יהא נתון לה ובמה יהיה הכלי נתפס למשכון וא"כ הוי כאומר התקדשי לי במלוה שהיה בידו ליקח משכון להלואתו ולא לקח פשיטא דאינה מקודשת דמעולם לא נכנס זה הכלי בשעבוד כי הוא הפקיע השעבוד במאמרו ולא אמרו המקדש במלוה שיש לו עליו משכון מקודשת אלא בשכבר המשכון משועבד לחובו ועכשיו בעת קידושין מוחל החוב והמשכון משא"כ זה דלדבריו דמוחל לה החוב מעולם לא חל שעבודו על המשכון והוי כאלו אין בידו משכון וכל עצמו של קידושין במשכון הוא מדרבי יצחק דבע"ח קונה משכון וכאן איך יקנה משכון ובמה יקנה הא תיכף נמחל שעבודו וחיובו ומעולם לא נחית קנין למשכון ולכך אינה מקודשת ולכך בעשה לה שירים ונזמים שכבר נתחייבת קודם אמירתו לקידושין א"כ אם היה הכלי עודנו בידו היתה מקודשת לו כמקדש במשכון ולכך פירש רש"י דכבר החזיר לה השירים קודם אמירתו וא"כ אין כאן משכון כלל דרש"י קאי התם ארבי נתן שעשה כבר פעולתו קודם אמירתו וזה ברור ופשוט בכונת רבינו ירוחם.
אמנם דברי הרא"ש צריכין ישוב דהחליט דהך עשה לי שירים ונזמים הוי כמלוה על המשכון ומזה הכריע דהמקדש במלוה שיש לו על אחרים ויש לו עליה משכון דמקודשת פירושו דוקא במשכנו שלא בשעת הלואתו ומיד אחר זאת כתב במלוה דידה אפילו משכנה בשעת הלואתו מקודשת דחזרת המשכון הוי כמחילת מלוה וא"כ עדיין קשה מהך דשירים הא התם הוי ג"כ מלוה ומשכון שלה ובאמת לולי דברי הבית שמואל ס"ק כ"ח שכתב דהרא"ש לא ס"ל כדעת התוס' במסכת קידושין דף י"ט ע"א דסברי דבלא החזיר לה המשכון דידה צריך לומר לה בהנאת מחילת מלוה רק הרא"ש ס"ל דבמשכון דידה אין צריך לומר לה אף בלא החזיר לולי דבריו הייתי אומר דהרא"ש והתוס' שפה אחת להן כשמקדש אותה במלוה שלה ולא החזיר לה המשכון צריך לומר בהנאת מחילת מלוה דאל"כ במה מתקדשת והא דכתב הרא"ש בלישניה באומר הרי את מקודשת לי במלוה שאת חייבת לי על המשכון שלך בידי מקודשת כונתו דאמר לה בהנאת מחילת מלוה וקמ"ל דלא תימא מגרע גרע כמו שכתבו התוס' דזה גרע הואיל והמשכון עדיין בידו אבל אם מחזיר לה המשכון אין צריך לומר בהנאת מחילת מלוה וזה שכתב הרא"ש לעיל גבי המקדש במלוה וכו' דאם מקדשה במלוה שלה והחזיר לה המשכון מקודשת דחזרת הך משכון הוי כמחילת מלוה ואלו ס"ל דאף בלי החזרת משכון אין צריך לומר בהנאת מחילת מלוה דבריו כאן המה מיותרים ונראים כסותרים אלא ודאי בלי חזרת משכון בעינן אמירת הנאת מחילת מלוה אמנם בהחזרת המשכון אין צריך לומר כן.
ומעתה לא קשה מהאי דעשה לי שירים ונזמים דכיון דלא אמר בהנאת מחילת מלוה אינה מקודשת דאלו אמר כן אף דשכירות מלוה הוא הא אף במלוה באופן זה מקודשת אלא ודאי דלא אמר בהנאת מחילת מלוה ולפי זה בשכר פעולתו אף בחזרת משכון אינה מקודשת דאומן המחזיר כלי אין ראיה על מחילת שכירתו כמלוה המחזיר משכונו ומעשים בכל יום יוכיחו על זה. וכן נראין דברי רבינו ירוחם ח"א נתיב כ"ב שכתב ויש מפרשים דאפילו לא החזיר לה המשכון עדיין אלא קידשה במלוה שהיא חייבת עליה מקודשת וכן כתבו התוס' עכ"ל והנה התוס' ס"ל כן להדיא דבלא החזיר המשכון צריך לומר בהנאת מחילת מלוה. וכן יש לכוון דברי הרא"ש והטור אמנם דעת הרב בית שמואל לא נראה כן ובטלה דעתי נגד דעתו הרחבה וצריך לומר לדבריו לתרץ קושייתי על הרא"ש דאף דס"ל להרא"ש דשירים ונזמים הוי כמשכון דתפס ליה אאגריה היינו לשיטת רבינו חננאל שהביא הרא"ש דס"ל דאע"ג דלא קנה משכון מדרבי יצחק אלא שלא בשעת הלואתו מ"מ לעניין קידושין אמרינן דקני לה לקדש בו אשה אף במשכנו בשעת הלואה א"כ גם בשירים ונזמים הוי לן למימר דמקודשת כיון דתפס ליה אאגריה ולשיטת ר"ח אין לחלק דהתם במלוה על המשכון בא ליד מלוה מדעת לוה בתורת משכון אבל בשירים ונזמים אף דהוא תפסו בתורת משכון מ"מ האשה לא נתנם לו בתורת משכון רק לעשות לה כלי דהא עיקר ילפותא דר"ח מדרבי יצחק כיון דלא בשעת הלואתו קני ליה לגמרי קני ליה נמי בשעת הלואתו עכ"פ לקדש בו ושלא בשעת הלואתו גופא הוא גזירת הכתוב שקונה משכון אף שלא מדעת הלוה כדקי"ל שליח בי"ד מנתח נתוחי ומקשה הרא"ש שפיר אבל למה דמסיק הרא"ש מכח קושייתו דבשעת הלואתו אינו קונה משכון אפילו לקדש בו ולא ילפינן מדר' יצחק יש לנו לחלק חילוק הנ"ל דבקדשה במלוה דידה ובמשכון דידה הרי קיבל המשכון מרצונה כהך יעוד דאמה עבריה דמיניה ילפינן הך דינא משא"כ בתופס שלא מדעת האשה אאגריה ולק"מ וצ"ע.
(ה) אמר המגיה מה שכתב הרב המחבר יש לתרץ קושיית הבית שמואל ולא קאמר נמי קושיית הרא"ש דהא המעיין בהרא"ש קושית הרא"ש היא ממש כקושיית הבית שמואל רק דהרא"ש הקשה לעניין אחר דהיינו לר"ח דס"ל דגם בשעת הלואה קונה משכון א"כ מדוע לא אמרינן בשירים ונזמים נמי כן כיון דתפס ליה אאגריה אף דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף תהא מקודשת במשכון ובבית שמואל הקשה כמו כן על הדין של רמ"א ולפי מה שמתרץ הרב קושיית ב"ש יתורץ נמי קושיית הרא"ש אבל דברי הרב המה בדקדוק גדול דלדעת הרא"ש ליכא למימר כתירוץ הרב דהא הרא"ש כתב בהדיא דלא כדעת הרמב"ן דהאי ותיסברא דאימר דאמר ר' יצחק הוא דיחוי בעלמא רק דהאמת הוא כן דר"י לא אמר אלא במשכנו שלא בשעת הלואתו ולדעתו לא עלתה ארוכה בתירוץ הרב אבל קושיות הבית שמואל שהיא על הרב רמ"א בשו"ע י"ל כתירוץ הרב וכדעת הרמב"ן דאליבא דאמת אמר ר"י אף בשעת הלואתו ולא קשה מידי.
הרי את מקודשת לי במלאכה וכו' אלא א"כ נתן לה פרוטה משלו וכו'. הרב רמ"א בהגה סימן כ"ח סעיף ט"ו כתב נתן פרוטה לצורך מלאכה וקדשה בו מקודשת לכו"ע דהוי ליה כמלוה ופרוטה וכתב הבית שמואל ס"ק (ל"ט) [מ"א] וז"ל לכאורה נראה דוקא אם נתן שום דבר מסוים איירי אבל אם נתן מעות נעשה ג"כ מלוה כמו השכירות עכ"ל ובאמת בטור כתב אם נתן לה שום דבר משלו אמנם נראה דס"ל לרמ"א דזה הוי ודאי משכון דלא דמי לאגריה כיון שהוא נתן משלו לא יתן לה עד שתחזיר לו מה שנתן לצורך מלאכה משלו וזה הוי לכו"ע כמלוה על המשכון. איברא לפי מה שכתב רמ"א דאם הכלי עדיין בידו לכו"ע מקודשת א"כ מה צריך לנתינת פרוטה לצורך מלאכה ואם מיירי דכבר החזיר לה הכלי פשיטא בהחזרת הכלי נעשה פרוטה שהוציא במלאכת רעהו מלוה ולדעתי דאפילו בדבר מסוים כגון נופך שעשה בתוך שירים כיון שהחזיר לה השירים הרי נופך שלו שבתוכו שלה היא ואין לו עליה רק תביעת ממון והרי כאן מלוה גמורה ותקשי גם לפירוש הבית שמואל האי ממה נפשך ולפי מ"ש לעיל ניחא דמיירי בלא החזיר ואמר בשכר שאעשה עמך ולא שעשיתי כבר ובזה אף שהכלי בידו אינה מקודשת זולת בהוסיף נופך משלו וכמ"ש רמ"א ובאותו נופך הוי משכון גמור אך כפי הבנת הבית שמואל בדברי רמ"א לעיל דלא מחלק בהכי תקשי אף בדבר מסוים ממה נפשך ואפשר לומר לדעת הבית שמואל דמיירי דהכלי לא יצא מעולם מרשות האשה דעשה מלאכה בתוך ביתה ואין כאן תפיסה במשכון מ"מ מה שהוסיף משלו כל כמה דלא סילק עצמו ממנו הרי הוא ברשותו והוא כפקדון בידה ולכך מקודשת ולפי"ז צריך לומר דמיירי בדבר מסוים כמו נופך וכו' דאי הוציא מעות והכלי ברשותה פשיטא דאינו אלא מלוה בלי משכון דאינה מקודשת כלל.