בני אהובה/הלכות אישות/ה/א

הלכות אישות/ה/א


המקדש בדבר שאסור בהנאה וכו'. הרב בית שמואל סימן כ"ח ס"ק (נ') [נ"ד] כתב בכל איסורי הנאה דמותר להנות מהן שלא כדרך הנאתן יכול לקדש בהן אף כשהיא בריאה כשהיא יודעת שהוא דבר איסור ואע"פ שלא הותר אלא לחולה מ"מ יכולה למכור לחולה ואע"פ שהר"ן כתב כשהיא בריאה לא הוין קידושין אפשר דמיירי באינה יודעת עכ"ל והנה מה שכתב דיכולה למכור דבר זה אינו דאסור למכור איסורי הנאה אפילו להיות נהנה ממנו החולה שלא כדרך הנאתן מ"מ המוכר אסור למכרו וכן מבואר בתוס' במסכת ע"ז דף ס"ב ע"א בד"ה בדמיהן דהקשו דהא מותר שלא כדרך הנאתן וא"כ יש בו שוה פרוטה ותירצו דכל זמן שהוא בעין אסור למכרו מן התורה או לקדש בו אשה דהוי כמכירה הרי מבואר דאסור למכרו אפילו לשלא כדרך הנאתן דהא על זה היה קושייתם וכן כתב הריטב"א בקידושין דאסור למכרה לחולה דהא נהנה באיסורי הנאה וכן משמע בחידושי הרשב"א בקידושין וכן העתיק בעל משנה למלך בשם הרדב"ז אשר לשונו מכוון ממש כלשון הריטב"א הנ"ל.

ונראה דהרב בבית שמואל הוכיח דין זה מדברי התוס' בקידושין דף נ"ו ע"ב בד"ה המקדש בערלה וכו' דהקשו שם ג"כ קושיא זאת דהא שוה פרוטה שלא כדרך הנאתן ותירצו דמיירי דהאשה לא ידעה שהוא ערלה הנה ס"ל להתוס' כשהיא יודעת מקודשת כיון ששוה פרוטה שלא כדרך הנאתן ולא ס"ל כמו שכתבו בע"ז דגמרינן משדה עפרון שמעות הקידושין צריכן להיות ראוים להנות דרך הנאתן ודחיק ליה לבית שמואל קושיית התוס' דשוה פרוטה שלא כדרך הנאתן דהא אסור להנות מדרבנן עכ"פ אף שלא כדרך הנאתן על כן פירש הוא קושיית התוס' דיכולה למוכרן לחולה שאין בו סכנה אבל באמת זה אינו בכוונת התוס' דא"כ עדיפא הו"ל להקשות דגם דרך הנאתן שוה פרוטה למוכרה לחולה שיש בו סכנה אלא על כרחך דס"ל להתוס' דאסור למכרו כל היכא שאסור בהנאה וכל דאסרוהו רבנן כעין דאורייתא תקנו. והמעיין בר"ן וברשב"א ובריטב"א נראה בעין דס"ל דהתוס' סברו דשלא כדרך הנאתן מותר אפילו בבריא מהך דרבינא בפסחים דף כ"ה ע"ב דשף לברתיה בגוהרקי דערלה וס"ל דסתמא אמרינן בלישנא בתרא דשלא כדרך הנאתן מותר ולא אמרינן דהיתה חולה ש"מ דאפילו בבריא מותר ועל זה סובב והולך כל קושייתם בכל דוכתא וא"כ אין כאן הוכחה להאי דינא מהתוס' דיהיה מותר למוכרו.

וכל זה אם היא בריאה אבל אם היא חולה והודיע לה שהוא דבר איסור בזה יש מקום ספק דלפי התירוץ בתוס' בקידושין מקודשת אמנם לפי מה שכתבו התוס' בע"ז דהא אסור למכרו או לקדש בו אשה וכיוון דאסור למכרו אין קידושין חלין דבעינן כסף כמו כסף דעפרון שיהיה ראוי לעשות בו כל חפצו א"כ אינה מקודשת וכן הריטב"א כתב להדיא דאסור לקדש בו אף אם היא חולה וכן הרדב"ז הביאו המשנה למלך ס"ל כן. ונראה דנמשכו אחר דברי התוס' בע"ז עיי"ש. ובעל משנה למלך הקשה דברי הרדב"ז אהדדי ממה שכתב בדין אחר אם בתחילת הנתינה לא היה שוה פרוטה ואח"כ נתייקר ועמד על שוה פרוטה דמקודשת דבתר קבלה דידה אזלינן. ודברי משנה למלך המה כשגגה שיצא מלפני השליט דמלבד דאין הנדון דומה לראיה דהתם קודם גמר קידושין כל היכא דאיתא לקידושין ברשות המקדש הם ואם נתייקר ברשותו נתייקר ופשיטא דמקודשת משא"כ כאן לגבי מקדש איכא איסורי הנאה לעולם אף גם זאת שהוא ברור דדעת הרדב"ז כדעת התוס' בע"ז דגמרינן מכסף דעפרון שיהיה ראוי לעשות בו כל צרכו משא"כ זה שכל מעשיו אסורים עליו איסור גמור ולא מהני מה דמותר לאשה ולא קשיא מהך דנתייקרו הקידושין.

והנה גם מדעת רש"י דכתב במסכת ע"ז דף נ"ד ע"ב במכרן וקידש בדמיהן אף דדמי איסורי הנאה נינהו מ"מ באשה הקילו יש לומר כן דסבר כדעת התוס' בע"ז דגמרינן מכסף דשדה עפרון דכסף קידושין צריך להיות ראוי לעשות בו כל חפצו. ויתורץ בזה קושיית הרא"ש על רש"י שהקשה עליו דמה איריא אשה הא בכל מקום חליפי חליפין מותרין ואשה הוי חליפי חליפין ואין צריך לדוחק המשנה למלך שכתב דרש"י ס"ל דחליפי חליפין בכל מקום לעולם אסור וגם לומר מקודשת דמשמע דאין צריך קידושין אחרים דכל זה דוחק ועיי"ש אבל למה שכתבתי דרש"י ס"ל כדעת התוס' בע"ז דף ס"ב לכך הוקשה ליה לרש"י כיון דהוא אסור כדמי איסורי הנאה אף דלהאשה מותרים מ"מ אין הכסף ככסף דעפרון דהא לנפשיה אסור לכל חפץ ואף שהדמים אסורים רק מדרבנן מ"מ כיון שאסורים עליו אין זה ככסף דעפרון ולזה תירץ דבאשה משום פריה ורביה הקילו חכמים והן אמרו דמי איסורי הנאה אסורים למוכר והן אמרו שאם קידש בו אשה שהיא מקודשת ודברי רש"י נכונים ואין אנו צריכים לדוחק של משנה למלך בפירוש רש"י.

וגם לפי זה לא מוכח מרש"י דאם היא חולה דמקודשת אם קידש באיסורי הנאה של תורה דרש"י לא כתב כן רק בדמי איסורי הנאה שהם רק מדרבנן דהן אמרו והן אמרו אבל באיסורי הנאה עצמן שהן מן התורה אסורין הדרן לכללן דלא דמי לשל עפרון. אמנם מדברי התוס' בקידושין משמע דאם יודעת שהוא אסור בהנאה והיא חולה דמקודשת כיון שיכולה להנות שלא כדרך הנאתן (א) וכן מוכח מדברי הרא"ש פ"ב דקידושין דהקשה אמה דאמרו מכרן וקידש בדמיהן וכו' הא הוי מקח טעות ותירץ דמיירי בהכיר בו והוי מעות מתנה דזה דוחק דא"כ אין זה מעות איסורי הנאה כלל ומה קמ"ל מתניתין בזה ואמאי לא משני בפשיטות דמיירי דמכרן לחולה להשתמש בו שלא כדרך הנאתן דהוי מכירה מעליא אלא ודאי דס"ל להרא"ש דאם קידש אשה באיסורי הנאה גופייהו והיא חולה דמקודשת והשתא לא מצי לאוקמי מתניתין בהכי דאי מיירי בגוונא דחולה מה איריא מכרן לחולה הא לפעמים בגופו של איסור יכול לקדש בו אשה באופן הזה היינו אם היא עצמה חולה ועל כן הוצרך לתירוצו.

. (א) אמר המגיה אל יקשה על דברי הרב דהא הוא עצמו כתב דהתוס' לא מיירי בחולה כלל רק דס"ל להתוס' שם בקידושין דאפילו לבריא מותר שלא כדרך הנאתן כי כונת הרב בזה הוא פשוט דעכ"פ מוכח מתוס' דקידושין דלא בעינן בכסף קידושין דומיא דשדה עפרון שיהיה ראוי לכל צרכו וא"כ הגם דאנן פסקינן דלבריא אסור ואסור לקדש בו אשה בריאה מ"מ אם היא חולה מקודשת.

ועוד כתב הבית שמואל שם דאם יש שוה פרוטה באפר הנשרפים מקודשת ביודעת שהוא איסורי הנאה ולא תקשי שמא שוה פרוטה במדי ולשיטת ר"י שהוא רק גזירה דרבנן משום מראית עין יש לומר דכולי האי לא חיישינן למראית עין כיון דעכשיו לא שוה מידי אבל לפי דעת הרמב"ם דס"ל דהחשש הוא באמת שמא שוה פרוטה במדי יש לדייק זאת וצ"ל דס"ל כדעת הרשב"א וריטב"א דס"ל דהשתא לתניהו והוי איסורי הנאה ואין בו יד לקדש כלל.

והנה שם סימן כ"ח בהגהת רמ"א הביא בשם הרשב"א דאם נדרה הנאה מפלוני אין קידושיו קידושין ואם קדשה בשטר הוי קידושין והקשה הרב בבית שמואל דהא לקמן סימן ל"ב הביא שני דעות בכתב שטר על דבר האסור בהנאה אי פסול או לא וכאן החליט הדבר ונראה לי דלק"מ דהרשב"א בתשובה כתב להשואל דנסתפק אולי בהמודרת הנאה לא הוי בכלל מקדש באיסורי הנאה דהואיל אי בעי מתשיל אנידריה וכתב הרשב"א לחלק דלא אמרינן הואיל אלא במה שהוא שלו ואין לאחרים רשות בו אבל לזכות בדבר שמקבל מאחרים ובשעת נתינה אינו יכול לזכות בו הואיל שהוא אסור עליו האיך נימא הואיל ואי בעי מתשיל עליה כיון בשעת שקבלו אינו שלו עכ"ל ולפי זה בקידשה בשטר דאין צריך להיות בו שוה פרוטה לא נפקא לן מידי אם אינה יכולה להנות ממנו מיד בשעת קבלה כיון שיכולה להנות בסוף ע"י שאלה משא"כ בקידושי כסף שהוא בפרוטה צריכה להנות ממנו מיד בשעת קבלה וכל זה במודרת הנאה שיכולה להנות בסוף מהשטר אבל בכתב על איסורי הנאה צידד הרשב"א להחמיר בתשובה סי' תר"ג אף דכשר בגט מ"מ בעי מידי דאית לה הנאה ממנו ובזה לא יגיע לה הנאה בשום פעם והגע עצמך כפי מה שכתב הרשב"א בשם הירושלמי דבעי מה בין זה לפחות משוה פרוטה ומשני תמן אינו ראוי להשלים ובזה ראוי להשלים הרי דהכי דאפשר להשלים הוי מקודשת מכ"ש כאן דאפשר בשאלה כשיגיע השטר לידה דכי בעינן תיכף נתינה דוקא בכסף שצריך להיות שוה פרוטה משא"כ בשטר דלא צריך להיות שוה פרוטה על כן במודרתו הנאה אף דבעינן מידי דאית ביה הנאה הא אית לה הנאה מיניה עכ"פ לבסוף ע"י שאלה וזה נראה לענ"ד ברור ולכך ס"ל לרמ"א אף דהחולקים בשטר באיסורי הנאה מודים במודרת הנאה דבשטר מקודשת.