ב"ה אלטאנא, יום ו' ה' תשרי תרי"ד לפ"ק. להרה"ג וכו' מ"ה גבריאל אדלער הכהן נ"י הגאב"ד דק"ק אבערדארף יע"א. הקשה מעכ"ת נ"י על מה שכתב הטורי זהב בא"ח סי' קכ"ח שפסק שם הרמ"א אסור להשתמש בכהן אפילו בזמן הזה דהוי כמועל בהקדש אם לא מחל על כך ומקור הדין הוא מהגהת מרדכי שכתב מעשה בכהן שיצק מים ע"י ר"ת הקשה תלמיד א' הא שנינו בירושלמי המשתמש בכהונה ה"ז מעל והשיב ר"ת אין קדושה בזמן הזה דקיי"ל בגדיהם עליהם קדושה עליהם ואי לא לא והקשה אם כן כל מיני קדושה לא ליעבד להו ושתק ר"ת והשיב הר' פטר דנהי שיש בו קדושה יכול למחול כדאמר פ"ק דקידושין אין ע"ע כהן נרצע מפני שנעשה בעל מום משמע דבלאו הכי יכול להשתעבד בו עכ"ל וע"ז הקשה הט"ז הא קיי"ל וקדשתו בעל כרחו דאם נשא גרושה כופיו אותו שיגרשה כדאיתא בהאשה רבה אם לא רצה דפנו פירוש שמיסרין אותו ביסורין ואמאי לא נימא שהוא מוחל על קדושתו ותירץ דהטעם דיכול למחול הוא משום דיש לו הנאה מזה ולא אסרה התורה עליו מידי דהוא ניחא לי' בכך אם לא במה שאסרה התורה בפירוש עליו ולפי"ז כל זמן שאין לכהן הנאה ממה שעושה מלאכה לאחרים נראה שאסור להשתמש בו והוי כמועל בהקדש אע"ג דמחיל עכ"ד הט"ז ועל זה הקשה מעכ"ת נ"י דזה עדיין אינו מעלה ארוכה לתרץ קושית הגהת מיימוני על הרמב"ם שפסק (בפ"ג מהל' עבדים) דכהן נמכר לע"ע אך לא נרצע מפני שנעשה בעל מום הא איתא בירושלמי המשתמש בכהונה מעל ואיך נמכר לע"ע ע"ש שהניח בצ"ע ומר נ"י הרחיב הקושיא שהרי דין נרצע הוא דווקא במכרוהו ב"ד דאי במוכר עצמו קיי"ל דאינו נרצע ואיך שייך במכרוהו ב"ד מחילה או נהנה הא הב"ד מכרוהו בגניבתו בע"כ ע"כ דברי הר"פ והט"ז נפלאים מאוד וצ"ע עכ"ד מר נ"י. על זה אשיב: במכירת ע"ע ודאי מטי להנמכר הנאה אפי' במכרוהו ב"ד שהרי כשאינו נמכר נשאר עכ"פ הקרן של גניבה חוב עליו כשיגיע לו מה לשלם כמו בכל האופנים שהדין שאינו נמכר כמבואר ברמב"ם (הל' גניבה פ"ג) וא"כ ע"י המכירה נפטר מהחוב וזה ודאי נחשב הנאה ואע"ג דאמרינן בנדרים (דף ל"ג) המודר הנאה מחבירו פורע את חובו וא"כ משמע דפרעון חוב לא מקרי הנאה ז"א שהרי רבא מפרש דזה דווקא כשהתנה עם המלוה שלא יכול לתובעו וגם לרב הושעי' דמוקי כחנן ג"כ הטעם דלא נחשב הנאה כיון דאינו יכול לתובעו וכן מבואר בש"ך (יו"ד סי' רכ"א) שעל מה שפסק בש"ע שם המודר הנאה מחבירו יכול לפרוע חובו כתב הש"ך היינו דווקא שלא מדעתו כן כתב הר"ן וכן פשוט בפוסקים שבסי' זה והב"ח פסק כרבינו חננאל ור"ת והרא"ש וטור דאסור לפרוע חובו כשהוא בשטר או משכון כיון שהוא חוב ברור ע"ש ולפי"ז חוב גניבה שחייבוהו ב"ד לשלם הוא ודאי חוב גמור של הגנב והנגנב יכול לתובעו בכל עת ממנו ולכן נחשב הנאה מה שנפטר מהחוב אעפ"י שנמכר בע"כ ולכן ליכא מעילה זה שיטת הר"פ ומתורצת קושית הג"מ ולכן ראי' מזה לפסק הט"ז שכל שמגיע להכהן הנאה ע"י השימוש מותר להשתמש בו: כנלענ"ד הקטן יעקב.