בנין ציון/מא
ב"ה אלטאנא, מרחשון תרט"ו לפ"ק. שאלה – מי שלקח לולב מחבירו במתנה ע"מ להחזיר ולא החזירו ונטלו ביום ראשון וגם בשאר ימי החג אם יצא בו או לא. תשובה – ביום ראשון פשיטא דלא יצא כדאמרינן סוכה (דף מ"א ע"ב) לא החזירו לא יצא וכן פסק בש"ע סי' תרנ"ח – אבל בשאר הימים יש לדון דהטעם דלא יצא הוא משום דאיגלי מילתא למפרע דגזול הוא בידו כמשכ' רש"י (שם) ובדין גזול בשאר הימים יש פלוגתא בין הפוסקים כמבואר בש"ע סי' תרמ"ט דלדעת הש"ע כשר ולדעת רמ"א פסול – אכן עם כל זה יש חילוק רב בין גזול ביום ראשון לגזול בשאר הימים דגזול ביום ראשון פסול מטעם לכם כדאמרינן סוכה (דף ל') אבל בשאר הימים לא פסול רק מטעם מצו' הבאה בעבירה דלכם לא כתיב רק ביום ראשון וכמבואר (שם) והנה אהך דמצו' הבאה בעבירה הקשו התוספ' דל"ל בלולב של אשירה ושל עיה"נ הטעם דכתותי תיפוק לי' מטעם מה"ב ותרצו דלא חשבינן מה"ב רק אם מחמת העבירה באה המצו' שיוצא בה כגון בגזל ע"ש והשתא דברי התוספ' שייכים שפיר בסתם גזל אבל בכה"ג שקבל במתנה ולא החזירו לא שייך שעי"ז הגזל נעשה המצו' שהרי אם לא גזלו והחזירו ג"כ הי' יוצא בו שהרי קבלו במתנה – וכבר אמרתי ליישב בזה מה שהעירו התוספ' שם ל"ל לכם משלכם להוציא הגזול תיפוק לי' מטעם מה"ב דיש נפקותא בכה"ג שקבל במתנה ע"מ להחזיר ולא החזירו דמטעם מה"ב הי' יוצא אבל מטעם לכם אינו יוצא – אלא שראיתי בזה פלוגתא במה שפשיטא להתוספ' שמה"ב לא אמרינן אלא אם נעשה המצוה ע"י עבירה והוכיחו כן מקושיתם למה לי באשירה ועיה"נ טעם דכתותי תיפוק לי' מטעם מה"ב שהרי כבר הביאו התוספ' בעצמם שבקצת נוסחאות כתוב הטעם דמה"ב והרב המגיד (ר"פ ח' מהל' לולב) כתב על פסק הרמב"ם דשל אשירה פסול אפילו לאחר בטול שהוא הי' גורס משום מה"ב ואף שהכס"מ כתוב דדוחק הוא לומר שהרמב"ם גרס גרסא שאינה בנוסחתינו במכ"ה לא ראה הפי' המשניות ששם הביא הרמב"ם בפי' לאשירה ועיה"נ ג"כ טעמא דמה"ב והוא ע"כ מפני שגרס בגמרא כן והרי לפ"ז מוכח דלשיטת הרמב"ם אמרינן מה"ב אפילו אם לא נעשה המצוה ע"י עבירה וכ"נ בפי' ג"כ ממה שכתב הרמב"ם בה' איסורי מזבח (פ' ה') דא"מ מנחות ונסכים מן הטבל וחדש וערלה וכ"כ משום מה"ב שהקב"ה שונאם ע"ש. אבל ק' על הרמב"ם ממה דאמרינן בירושלמי שבת (פ' י"ג) אמה דאמרינן דהקורע על מתו בשבת פטור בעון קומי ר' יוסה לא כן אמר ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק מצה גזולה אינו יוצא בה ידי חובתו בפסח (פי' מטעם מה"ב וא"כ ה"נ לא יהא יוצא י"ח קריעה מטעם מה"ב) אמר לן תמן גופי' עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כך אני אומר הוציא מצה מרשות היחיד לר"ה אינו יוצא בה י"ח בפסח עכ"ל וא"כ מה שחילק הירושלמי בין קריעה למצה גזולה הוא לכאורה חילוק התוספ' שהעבירה נעשית ע"י המצו' וכן הבין גם המפרש שם והקשה על התוספ' ורשב"א למה לא הביאו ראי' לסברתם מן הירושלמי וא"כ כש"כ שיקשה על הרמב"ם – שוב ראיתי שהקשה כן השאגת ארי' על הרמב"ם (סי' צ"ט) מהירושלמי והניח בצ"ע והנה לפי מה שכתבתי דהרמב"ם כתב כן דחשיב לולב של אשירה ושל עיה"נ מה"ב ע"פ גרסתו בהגמרא כן לכאורה אין קושיא עליו דאף דהירושלמי לא קחשיב זה מה"ב מכ"מ כיון דע"פ גמרא דילן קחשיב מה"ב פסק הרמב"ם כן – ועיין בשער המלך ה"ל לולב (פ' ז') שהביא הפרי חדש סי' תנ"ד שהשיג שם על מה שפסק הבית מועד דאין יוצאין במצה שהוציא מרשות היחיד לר"ה משום מה"ב מכח הירושלמי שסובר שיוצאים וכן הביא שם בשם המרדכי שאם אמר לנכרי לקצוץ לו ערבה בשבת אין חשיב זה מה"ב ויוצאין בו וכתב ג"כ ראי' מכח הירושלמי הלזה – אכן לפ"ז לפמשכ' לדעת הרמב"ם אין יוצאין בשניהם כיון שהוא פוסק כהגמרא דילן שחולק על הירושלמי – אבל באמת אי אפשר לומר כן דגם אי נימא כן שהרמב"ם סובר שהגמרא שלנו חולק על הירושלמי אכתי קשה ממה דתני בברייתא שבת (דף ק"ה ע"ב) הקורע על מתו חייב ואע"פ שמחלל את השבת יצא ידי קריעה ע"ש וכן פסק הרמב"ם והשתא כיון שמחלל השבת איך יצא ידי קריעה הא הוי מה"ב לשיטת הרמב"ם כמו לולב של אשירה – אכן גם על התוספ' קשה לפי מה שסברו המפרש בירושלמי וכן השער המלך והשאגת ארי' דהחילוק של הירושלמי בין קורע בשבת למצה גזולה משום ששם נעשה המצו' ע"י עבירה הא גם בקריעה הדבר כן דהא לפי המבואר בשבת כן (שם) לא חייב רק ע"י שמתקן וא"כ אי נימא שלא יצא ידי קריעה לא תקן כלום והוא פטור על שבת מטעם מקלקל ורק ע"י שאמרינן שיצא ידי קריעה הוי מתקן וחלל שבת וא"כ נעשה המצוה ע"י העבירה ובשלמא לפי' הרמב"ם שם בפי' המשניות ובחבורו שהתקון הוא ששך יצרו וחמתו בכך א"ש דלעולם הוי מתקן אפילו לא יצא ידי קריעה ועיין בתוספ' י"ט – אבל אכתי יקשה להתוספ' לשיטתם שכתבו שם דהתקון הוא מה שמקיים המצו' וא"כ יעשה המצו' ע"י עבירה שעבר וחלל שבת. ומה בכך שהי' יכול לצאת קריעה בבגד זה אם הי' קורע בחול ה"נ במצה גזולה נימא כן שהי' יכול לצאת בה אם ניתנה לו במתנה או קנאה אע"כ דדיינינן ע"פ מה שנעשית המצו' עתה וא"כ בכזה גם קריעה נעשית המצו' ע"י עבירה – ובלא"ה אין משמעות דברי הירושלמי כסברת התוספ' דא"כ לא הי' לו לחלק בין גופא עבירה והוא עבר עבירה אלא אם נעשה המצו' ע"י עבירה או לא – ולכן נלענ"ד שאין הפי' בירושלמי כמו שפירשו האחרונים הנ"ל אלא כחילוק שחלק הירושלמי בין מצה לקריעה הוא דלא חשיב מה"ב אלא היכי שהדבר שנעשה בה העבירה היא מתועבת והיינו כיון דילפינן מה"ב מקרא דשונא גזל בעולה א"כ לא שייך רק באותן איסורים שחלו על הדבר כגון גזל שהקב"ה שונא ומתעב הדבר עד שיחזיר לבעליו וכן של אשירה ושל עיה"נ שכבר הי' מתועב למקום עד שצריך שריפה וכן הדברים שנאסרים באכילה או בהנאה שבהם הרמב"ם מפרש הטעם שהקב"ה שונאם אבל היכי שהוא עבר עבירה בלבד ואין העבירה עושה רושם בהדבר שיאסר לשום דבר או שיהי' צריך תקון זה לא חשיב מה"ב – כן נלענ"ד שמפרש הרמב"ם הירושלמי ועל כן אין ראי' לסברת התוספ' מהירושלמי – ולפ"ז בנדון שאלה שלפנינו לכאורה תלוי בין פלוגתא שבין הרמב"ם להתוספ' דלהרמב"ם חשיב מה"ב ולא יצא גם בשאר הימים אבל לשיטת התוספ' דלא חשיב מה"ב אלא היכי שהעבירה נעשית ע"י עשיית המצו' לא חשיב מה"ב הכא שניתן לו במתנה רק שלא החזירו אכן להרמב"ם אפילו הוי גזול כשר בשאר הימים ולכן נלענ"ד דהכא ממנ"פ יצא להתוספ' משום דלא הוי מה"ב ולהרמב"ם כיון דפסק דגזול כשר בשאר הימים דבדרבנן לא חיישינן למה"ב: כנלענ"ד הקטן יעקב.