בן יהוידע/נדרים/פרק ד

פרק רביעי

דף ל״ז. א״ר יצחק מקרא סופרים ועיטור סופרים וכו׳ הל״מ. פירוש לעולם כך נכתב בס״ת אשר כתב מרע״ה מפי שכינה, ולא שהיה אח״כ שינוי אצל הסופרים המעתיקים, ונאמר למרע״ה בסיני, כי תיבות אלו של אחר תעבורו ואחר תלך וכיוצא, לא נכתבו לדרשה אלא נכתבו ליפות הלשון הנקרא עטור סופרים, וכן הכלל של מקרא סופרים וקרי וכתיב הכל נאמר כך למרע״ה בסיני, ולא שנעשה השינוי הזה אח״כ אצל הסופרים המעתיקים, וכן הענין במקראות נביאים וכתובים, כך גילו לנו הנביאים אשר כתבום :

דף ל"ח. לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות. הנה הפשטנים חושבין פשוטן של דברים הוא, שנתעשר מפסולת של הלוחות שהיו אבנים טובות של סנפירון, ומכר הפסולת בדמים יקרים ונתעשר, אך באמת כל איש משכיל ונבון לא ירצה לקבל פשט זה, לומר דמרע"ה עשה סחורה במה שנשאר בידו מפיסול הלוחות שהם קדשי שמים, ואפילו אם נאמר שלא מכרם אלא נשארו אצלו, איך זה נקרא עושר אם לא ישתמש בהם ולא יהנה מהם. אך ודאי סוד עמוק יש במאמר זה, ואינו כפשוטו כלל. והנה התורה כפטיש יפוצץ סלע, לכן נ״ל בס״ד הגדה זו היא מליצה יקרה, ודבר נסתר רמוז בה, והוא כי ע״פ מ״ש רבינו האר״י ז״ל בספר הכונות בדרוש נפ׳׳א דף ע״א, דראוי שתנתן התורה ע׳׳י מרע״ה שהוא הדעת, שמרע״ה הוא מרכבה אליו ע״ש, והנה המילוי נקרא פסולת של אותיות הפשוט, יען כי המלוי הוא טפל לאותיות הפשוט שיוצא ונגזר מן הפשוט, תמלא אותיות לוחות מלאה בשני ווי״ן כאשר יוצאין במבטא כזה, למ״ד וא״ו חי״ת וא״ו ת״ן, אז עולה מספר המלוי כמספר דעת בדקדוק, ולז״א לא נתעשר מרע״ה אלא מפסולת של לוחות, ר"ל מן הדעת הרמוז במלוי הלוחות, דכתיב ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, ולז״א פסולתן יהא שלך, ר״ל משלך אתה נוטל, מאחר שאתה מרכבה לדעת, אשר בו חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים :

שם. לא ניתנה תורה אלה למשה וזרעו. הנה המאמר הזה כפי הביאורים שראיתי מבארים בו, אינו מתיישב ע"פ השכל, וכמה דקדוקים יש להעיר בו ע״פ הביאורים אשר ביארוהו, וכן כמה דקדוקים יש לדקדק בשקלא וטריא דתלמודא, ולא אאריך להציעם כי גלויים הם לכל קורא ישר ומשכיל. ונ"ל בס"ד כונת המאמר, דס״ל לריב״ח לימוד המקרא של התורה לא ניתן אלא למרע״ה וזרעו, שהוא ילמוד הכתובים של תורה שבכתב בדקדוק שלהם, כאשר מסרם השי"ת למרע״ה בכתיבת ספר תורה, שהיה אומר לו וכותב מתחלת בראשית עד הסוף, אבל לישראל לא ימסור להם ספר תורה ללמוד, אלא יהיה מצוה.להם ככל מצות הכתובים בתורה בע״פ, והם ימסרו לדור שאחריהם ולזרעם ג״כ בע״פ, שזו היא הנקראת תורה שבע״פ, ולז״א מה פסולתן שלך אף כתיבתן שלך, דהיינו הספר תורה אשר כתבת יהיה לך, דרק אתה וזרעך תלמדו בו, ומרע״ה נהג טובת עין, ונתן כתיבת התורה לישראל, שהם ילמדו בספר תורה כאשר הוא לומד בו, והטעם כי אמר כל ישראל הם תלמידי ונחשבים זרעי, וכיון שא׳׳ל הקב״ה לי ולזרעי, א״כ יש לי רשות ליתן זה הכח לישראל ג״כ, ועליו נאמר טוב עין הוא יבורך, ר״ל משה הנקרא טוב, דכתיב ותרא אותו כי טוב הוא, שילדתו אמו בת ק״ל שנה כמנין עי״ן, הוא יבורך כי נתן מלחמו הוא חלק שנתן לו הקב״ה בתורה שנקראת לחם, לדל אלו ישראל שהיו דלים מזה החלק. ומתיב רב חסדא מפסוק ואותי צוה ה׳ ללמד אתכם חוקים ומשפטים, וכיון דלא אמר לצוות אתכם, ש״מ ללמדם המקרא מה שכתוב בספר תורה, ומתרץ אותי צוה ואני לכם. והא דלא הקשה ר״ח מן פסוק ראה למדתי אתכם, דכתיב קודם ואותי צוה, משום שאין מזה קושיא חזקה, די״ל ראה למדתי אתכם תורה שבכתב מטוב רצוני, ובטובת עין כאשר צוה ה׳ ללמוד. וחזר תלמודא ופריך מהאי קרא של ראה למדתי, וגם בזה כדשני לר״ח, וחזר והקשה מפסוק כתבו לכם את השירה, וכיון דצוה אותם לכתוב ודאי מצוה אותם שילמדו במקרא ג״כ דאם לא ילמדו למה יכתובו, ומשני זה קאי על השירה בלחודה, וסו״ד תירץ אלא פלפולא בעלמא, וכיון דנקיט אלא ש״מ דחה דברי ריב״ח. מיהו י״ל דלא נדחו דברי ריב״ח ונמצא בתלמודא, אלא שאינה דחיה, והכי קאמר ריב״ח לא נתנה בסוג מתנה שניתנת בעין יפה אלא למשה, כיון דנתנה לו בעין יפה זכה לפלפול, ואח״כ נתן שפע השגה זו של פלפול לישראל ג"כ, ולכך זכה עתניאל בן קנז לברר אותם הלכות שנשכחו ע״י הפלפול שלו :

שם. אלא על גבור עשיר וחכם ועניו. נראה דנקיט הקל תחלה, ונ״ל דודאי אין יתרון הגבורה והעושר שייך לנבואה, אך העיקר שצריך להיות עניו, אמנם אם יהיה תש כח ועני אין כ״כ רבותא בענוה שלו, אבל אם הוא גבור ועשיר, דכפי הטבע יתהלל הגבור בגבורתו והעשיר בעשרו, ועכ״ז הוא עניו, יש יתרון גדול לענוה שלו, דאז ראוי שישרה הקב״ה שכינתו עליו בעבור ענוה הנמצאת בו :

ברם מקשים, והלא נמצא אנשים שלא היו שלמים בכל ד' מדרגות אלו, וזכו לנבואה ורוה״ק. ונ״ל בס״ד, דכאן איירי בהיכא דזוכה לנבואה בלתי שיעשה הוא הכנה לכך ע״י שמות ויחודים, וכמ״ש מהרח״ו ז״ל בשער קדושה, בענין הנבואה שיש להם כונות ויחודים שיעשו אותם כדי שיהיו מוכנים להשראת הנבואה, ולכן נקראו בני הנביאים ותרגם תלמידי דנביאייא ע״ש, וכאן קאמר אין הקב"ה משרה שכינתו מאיליו אפילו אין האדם עושה הכנה לעצמו בכך ע״י כונות שמות ויחודים, אא״כ הוא שלם בארבעה מדרגות אלו, ונודע כי מרע״ה זכה לנבואה בסנה בלתי הכנה, ולכן אמר מרע״ה נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה׳, כלומר אם הוא כמוני שלם בארבעה מדרגות, אז יקים לך ה', הוא יקים אותו ברוח הנבואה, אע"פ שאינו עושה הכנה לעצמו בכונות ויחודים, כאשר היה לי, ואם תאמר א״כ איך זכו כל ישראל בהר סיני לנבואה שדבר ה׳ עמהם פנים בפנים למקטנם ועד גדלם, ובודאי לא היו כולם שלמים בארבעה מדרגות הנז' הנה מתן תורה שאני, שעשה הקב״ה כן לתיקון העולם, כדי שיתוודע אמיתות הנבואה של מרע״ה אשר נותן הקב״ה כל המצות על ידו בלא אות ומופת, אלא כל או״א מישראל ישמע באזניו דבר ה׳ שאמר להם משה הוא נביאי ושלוחי, כל אשר יגיד לכם הוא אמת, ותאמינו בו כאלו שמעתם ממני, כי לכן אין נביא רשאי לחדש דבר אחרי מרע״ה, ונמצא דבר זה שנעשה. לישראל הוא צורך, כי בזה נעשה יסוד קים ואמיץ לאמיתות התורה ע״ס כל הדורות. ועוד נ״ל גם שס עשה מרע״ה הכנה לכולם בשלשת ימים קודם מעמד הר סיני, כמ״ש לו הקב״ה וקדשתם היום ומחר, וכן אמר היו נכונים לשלשת ימים :

והא דיליף לענין גבור מפסוק ואתפוש בשני הלוחות וכו', ולא יליף מפסוק ויקם משה ויושיען, דתרגם אונקלוס וקם משה בכח גבורתיה, תירץ בני ידידי כה״ר יעקב הי״ו, דהתם לאו מוכח מגוף הפסוק גבורתו, דאפשר הרועים היו חלושים ותשי כח מאד, ואשר גירשו לבנות יתרו מפני שהנקבות הם תשי כח בטבען, וגם אין להם לב לעמוד בפני אנשים, ולכן קם משה והושיען, לכך יליף מלוחות, עכ"ד נר״ו :

שם. חכם רב ושמואל דאמרי תרווייהו חמישים שערי בינה וכו׳ פירוש אע״ג דודאי מרע״ה ידוע שהיה חכם גדול, דהא השיג כל התורה כולה והוא לימדה לישראל, הנה כאן בא להוכיח, דקודם שנראה אליו בסנה, היה חכם גדול, ולכך זכה לנבואה בסנה, ואל תאמר כי החכמה זכה אליה אחר הנבואה, ולזה מביא מפסוק ותחסרהו מעט מאלקים, דנרמז בו שזכה למ״ט שערי בינה, ואח״כ אמר וכבוד והדר תעטרהו זו הנבואה, א״נ משמע שזכה למ״ט שערי בינה קודם הנבואה, כי כבוד קאי על הנבואה, דכתיב כי יבא דברך וכבדנוך, בעת שחשב מנוח על המלאך שהוא נביא, וא״ל כן :

שם. גדול הנאמר בשמואל ממה שנאמר במשה. נ״ל ודאי גם מרע״ה נזהר בדבר זה, שלא ליקח אפילו ברצון, אך מרוב ענוה שלו לא סיים השבח כולו על עצמו, שלא אמר ולא רצותי אותם, ולכן דקדק רבא לומר גדול הנאמר בשמואל ממה שנאמר במשה, ולא אמר גדול שמואל ממשה, דבאמת גם במרע״ה הוה חסידות זו של הרצון ולא נאמרה בדבריו :

שם. ארי מרי ניתי אנא. פירש מהרש״א ז״ל אע״ג דבאמת היה נביא כונתו לומר לא נביא שקר אנכי, ועדיין צריך להבין איך אומר הפסוק לא נביא אנכי בסתם, דמשמע נביא אמת דהול״ל לא נביא שקר אנכי, ועוד דנביא דקאמר על עצמו היינו ר״ל לא נביא שקר, א״נ איך יבא סיום דבריו שאמר ולא בן נביא אנכי. ונ"ל בס״ד יש עושה עצמו נביא בשקר מסיבת הנאת ממון, שרוצה להתעשר מן המתנות ודרונות שדרכם להביא לנביא, והב׳ בשביל הנאת הכבוד, אך סיבת הכבוד תהיה על הרוב אם הוא בן נביא אמת, שהיה מתכבד בחיי אביו מכח כבוד אביו, ואם הוא אינו ממלא מקום אביו בנביאות ימנע ממנו הכבוד, ודא קשיא ליה טובא, ולכך הוא עושה עצמו נביא בשקר כדי שיכבדוהו. והנה כאן בדבריו יש קושיא, דאמר לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, תרתי אנכי למ״ל, וסגי לומר לא נביא ובן נביא אנכי, אמנם הוא כונתו לומר לא נביא שקר אנכי. יען כי נביא אמת נעשה נביא מן השמים, כמ״ש נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה׳ אלקיך, כי מן השמים נעשה נביא, אבל נביא השקר הוא עושה עצמו, לכך דקדק לומר לא נביא אנכי כלומר אין אני נביא בשקר, שאנכי עשיתי עצמי נביא בשביל הנאת ממון להרויח, וגם לא בן נביא אנכי, דע לכן עשיתי עצמי עתה נביא בשקר בשביל הכבוד, יען כי בוקר אנכי דעשיר גדול אני, ואין אני צריך לא לממון ולא לכבוד, דהעשיר יש לו ממון, וגם יש לו כבוד העולה על כל כבוד שבעולם, כמ״ש העולם כסף מטהר ממזרים, ויש לי כבוד גדול בעבור עושרי :

שם. שנתן שכרה של הספינה כולה. נראה פשוט דמפיק לה מדכתיב ויתן שכרה, דאם שכר הראוי להיות בשביל עצמו פשיטה מאי קמ״ל, וכי יורד אדם לספינה בחנם, אלא ודאי נתן שכר הספינה כולה, ברם צ״ל למה הוצרך ליתן שכר כולה, ונראה כי רצה שתלך במהרה, ודרך בעלי הספינות להתעכב איזה ימים כדי שיבואו להם בני אדם יותר ומשאות יותר, וגם דרכם להתעכב כנגד הכפרים כדי שיקחו משם בני אדם ומשאות להרבות שכר הספינה, לכך נתן שכר כולה כדי שילכו מהרה, וגם לא יתעכבו בכפרים, ועוד נראה, מן השמים היה הדבר הזה, שעלה בדעתו לשכור כל הספינה, דשכירות חשיב ממכר, ואז תחול הגזרה עליה בשבילו, כאלו כולה שלו :

שם. היה משה לומד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה. נראה לי בס״ד דיליף לה מדכתיב ככלותו לדבר אתו דלא צריך לומר אתו, אלא הול״ל ככלותי לדברו, כמ״ש ולא יכלו דברו לשלום, על כן הכי קאמר ויתן במתנה ככלותו לדבר, ועי״כ כל מה שלמד נשאר אתו ולא נשכח ממנו, כאשר היה לו בתחלה. והא דנתן לו במתנה לסוף ארבעים, ולא נתן לו במתנה תכף ביום ראשון, דאז לא היה נשכח מעיקרא ממנו כלום, נ״ל בס״ד כדי שישמח בלימודו ביותר, כי בהיות שתחלה היה שוכח ואחר מ׳ יום בא לו כח הזכירה שלא נשכח ממנו כלום, נעשה לו שמחה גדולה בלימוד התורה. אי נמי דארז״ל שלשה ניקנין ע׳׳י יסורין, וחד מנייהו תורה, דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, ולכן תחלה היה שוכח והיה לו יסורין גדולים בזה, ואח״כ בא לו כח הזכירה שקנה אותה ע״י יסורין. והא דהיתה המתנה מסוגלת לתורה, נ״ל בס״ד כי כח הזכירה הוא בחסדים, שהוא סוד שם הוי״ה דאלפין שעולה מ״ה, וידוע שכל דבר שבקדושה כלול מעשר, הרי היא מספר ת״ן בפרטות, ומספר מ״ה בכללות, כי העשר פעמים מ״ה הוא ת״ן, וחיבור הכללות והפרטות הם מ״ה ות״ן, אותיות מתנה, לכן כיון שנתנה לו במתנה בא לו כח הזכירה מסוד החסדים, שהם מ״ה ות״ן, ונתייסדה התורה בלבו :

דף ט״ל, ובני אדם מבקרים אותם. הא דתלה חטאתו ופשעו של קרח בדבר זה של ביקור, נ״ל בס״ד, דידוע תועלת הביקור הוא להקל החולי מעל החולה שנוטל א׳ מששים בחליו, וטעמו של דבר זה הוא מכח האחדות שיש לישראל, לכך יהיה מן הביקור תועלת זו, והנה קורח עשה מריבה ומחלוקת ופירוד לבבות, אך בגלוי היה מראה לעיני כל אדם, שהוא מתקנא קנאת ישראל, כמ״ש ומדוע תתנשאו על קהל ה׳, נמצא לפ״ד הוא אוחז ונוהג באחדות, הלכך צר לו בעבור ישראל שכולם חשובין גוף אחד, ואינו מתעבר על ריב לא לו, ולכן מרע״ה עשה הוכחה זו, לגלות רעת לבו של קורח, שבאמת כל כונתו הוא לעשות פירוד ומחלוקת, על כן בזאת תדעון רוע לב קרח שאינו אוחז באחדות, אלא אדרבה רוצה בפירוד, דאם ימות מיתת כל אדם, דהיינו שיחלה וישכב על מטתו ויבאו בני אדם לעשות לו ביקור, אשר הוא נעשה מכח האחדות, זו הוכחה שהוא אוחז באחדות ורוצה בה, אך אם ימות מיתה משונה שלא יעשו לו ביקור זו הוכחה שהוא מואס באחדות ודבק בפרוד, ולכן לא זכה לביקור אשר הוא נעשה מכח האחדות :

שם. איני והתניא שבעה דברים נבראו קודם וכו׳. פירש רש״י איני מי מספקא ליה למרע״ה ע״ש, וקשא, איך ס״ד דמקשן דמרע״ה מםפקא ליה אם יש גיהנם בעולם או לאו, דאם לא יש גיהנם אותם רשעים שהיו מן אדה״ר עד אותו זמן היכן נידונו, ואיך אותם החוטאים נשכרו להנצל מדין גיהנם. ונ״ל בס"ד תרי מיני יורדי גיהנם יש בעולם, הא שיורדין הנפשות החוטאים לגיהנם ונידונין בו. ואלו יורדין לבדם בלתי התלבשותם בגוף, ויש מהנפשות החוטאים יתלבשו בגוף הנעשה מן הזוהמא של העבירה. כי בכל עבירה שאדם עושה בורא כח זוהמה וטומאה, ומזה כח הזוהמה נעשה גוף מצוייר בדמות גוף העקרי של האדם ממש ונידונין הנפש והגוף הזה בגיהנם. ונידונין יחד שם וכמ״ש הרב מהר״א הכהן ז״ל, וז״ל גם מן העברות שהאדם עושה, מתפעל ונברא גוף טמא מצד הקליפות, ובצאת נפש הרשע מגופו מכניסין אותה באותו הגוף הטמא ונדונין שניהם יחד, וזה הגוף הטמא הוא בדמות הגוף העקרי המושלך בקבר, ובהיותם שתיהם מתכונה אחת כדרך התאומים. אז כשמגיע נזק וצער לגוף הטמא מגיע ג״כ נזק וצער לגוף שבקבר כדוגמת התאומים, דעל הרוב כשחש ראשו של זה חש ראשו של האחר, וזהו ענין ריב״ז ורבי עקיבא שמצאו אדם אחד מת טעון עצים, ורץ על ההרים ושאל מה טיבו והגיד לו שהוא מת, וגזרו עליו לכרות עצים הוא בעצמו כדי לשרוף אותו בהם בכל יום עש״ק, והנה זה הגוף שמצא אותו רבי עקיבא הוא היה גוף הטמא שנעשה מן העבירות לדון נפשו בתוכו וכו', עכ״ל ע׳׳ש :

וכתבתי במ״א בס״ד, ע״פ הקדמת המקובלים ז״ל, שיש לאדם שני מיני עונות, הא׳ הנעשים מכח חומר האדם וזוהמת הנחש הכרוכה בגוף ובנפש, והב׳ נעשים מן פתויי יצה״ר שהוא מלאך רע, ולכן אלו העונות שנעשו מכח הזוהמא הכרוכה בגוף ובנפש יחד, נידון האדם עליהם בגיהנם בהתלבשות הנפש בגוף הטמא ההוא, כדי שיצטער יותר, ואותם עונות שנעשו מכח היצה״ר, שהוא מלאך רע שפיתה אותו בלתי סיוע הזוהמה הדבוקה באדם, נידונת הנפש עליהם לבדה בלתי התלבשותה בגוף, וגיהנם של זה לחוד וגיהנם של זה לחוד, וס״ד דמקשן דעל גיהנם זו שנידונין בה הנפשות לבדם בלתי התלבשות גוף לא היה מסתפק מרע״ה. אך הספק שלו הוא על גיהנם שנידונין בו בהתחברות נפש בגוף, כי עתה רוצה לבקש שירדו לתוכה קרח ועדתו, בהיותם חיים בנפש וגוף העקרי, ולכן רוצה שתהיה נפתחת להם גיהנם זו ולא אותה גיהנם הנהוגה שנידונין בה הנפשות לבדם, כי יש הפרש בין זו לזו באיכותם ותכונתם, ועל זה אמר אם לא נבראת עדיין גיהנם זו תהיה נבראת עתה :

ומקשי על זה מן הברייתא, דקאמר גיהנם נבראת קודם בריאת העולם, ויליף לה מקרא כי ערוך מאתמול תפתה, נמצא גיהנם הנקראת תפתה נבראת קודם בריאת העולם, וידוע מ״ש בגמרא למה נקראת תפתה שכל המתפתה ביצרו נופל בה, ש״מ גיהנם זו הנקראת תפתה נידונין בה הנפש בהתלבשותה בגוף הטמא שנעשה מכח זוהמת הנחש הדבוקה בחומר האדם, והיצה״ר הזה שעושה פיתוי לאדם יתייחס לאדם שנקרא יצרו של אדם, משא״כ יצה״ר שהוא מלאך רע הנמשך מן הקליפה שלמעלה, זה נקרא יצר בסתם, ולא נקרא יצרו של אדם שאינו מתייחס לאדם כיון דאינו נמשך מזוהמת גופו, וכיון דגיהנם זו אשר נידונין בה הנפשות בהתלבשותם בגוף שהוא הנקראת תפתה נבראת קודם בריאת העולם, מאי מסתפק מרע״ה על גיהנם זו אם נבראת או עדיין לא נבראת, ומשני דמרע״ה לא קאמר על גופה של גיהנם, כי אם על הפה שלה, והדר מקשי והלא אין כל חדש תחת השמש, ומשני יודע הוא שגם הפה נברא, ועל ההתקרבות קאמר, ובחדושנו לפסחים פירשנו ענין בריאת תשובה, וג״ע וגיהנם, וענין שמו של משיח מה עניינם :

שם. נוטל אחד מששים מצערו. נ״ל ודאי דאין הכונה שיקח אחד מששים מן החולי להיות נדבק בזה המבקר, דזה א״א להיות בטבע, ועוד מצות ביקור חולים מצוה יקרה שהיא אחד מדברים שאדם אוכל מפירותיהם בעוה״ז, והקרן קיימת לו לעוה״ב, ואיך יתכן שיהיה לו היזק מזה, אך הכונה מחמת שהוא בן גילו, מגיע צער לנפשו אחד מששים מצערו של חולה, ואז ע״י הצער הזה המגיע לנפש המבקר יסלקו מן החולה אחד מששים מן החולי שבו, על דרך עשורייתא דרבי, כי הצער שיגיע לאחרים יש בו כח יותר להגין ולכפר :

והא דנוטל אחד מששים. נ״ל בס״ד דרש״י ז"ל פירש בן גילו, ר״ל שנולד במזלו, ששניהם במזל אחד הם, וידוע מ״ש בגמרא דברכות פרק ה', אמר הקב״ה שתים עשרה מזלות בראתי ברקיע, ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלושים חיל וכו' ע״ש. וכתב מהרש״א ז״ל, שנים עשר מזלות לכל חודש מזל, וברא לו שלשים חיל כנגד ימי החודש, דבכל יום מהחודש ממונה אחד מהם ע"ש, וידוע דכל ממונה על יום אחד לילו עמו, ומוכרח שזה הממונה של לילה ויום, יש בו ב׳ חלקים, חלק א׳ הוא בחינת זכר, והוא שולט ביום, וחלק א׳ הוא בחינת נוקבא שולט בלילה, כי מדת יום לחוד ומדת לילה לחוד, וזה הכלל כל השולטים בלילה הם בחינת נוקבא, וכל השולטים ביום הם בחינת דכורא כנודע ליודעי חן, על כן אלי השלושים חיל שהם כנגד ימי החודש בפרטן הם ששים, ולכן זה בן גילו שנולד במזלו שהוא אחד מששים חיל ששולטים בימים ולילות של החודש, לוקח אחד מששים מצערו, כי שניהם נולדו ממקום אחד שהוא אחד מששים :

דף מ'. יומא קדמאה דחלש א״ל לא תגלו וכו׳. נ״ל בס״ד הטעם לזה, דידוע מ״ש רבינו האר״י ז״ל, דהחולי בא מסילוק אור החכמה, ואח״כ יבא אור השכינה שהיא המלכות למעלה מראשו של חולה לסעדו ולשומרו, ובזה מובן הטעם, כי יומא קדמאה שנסתלק אור החכמה ממנו ישאר אותו היום רשימו, זה הכלל כל אור המסתלק ישאר רשימו באותו מקום כל היום כולו, וכיון דנשאר רשימו לא יבא בו ביום אור השכינה שהיא המלכות לשומרו, ולכן יומא קדמאה אין לו שמירה מאור השכינה, ואע״ג דנשאר רשימו דאור החכמה, אין לו שמירה מעלייתא מן הרשימו, ולכן יומא קדמאה יש פחד לגלות חליו, פן ירגישו כחות החיצונים שאור החכמה נסתלק ועדיין אור השכינה לא בא למעלה מראשו לשומרו, ואפשר יזיקו אותו, לכן א״ל יומא קדמאה לא תגלו, אבל אחר יומא קמא יבא אור השכינה וישמור אותו ובריא מזליה :

שם. ואין דל אלא חולה. נ״ל בס״ד, הטעם שנקרא דל דידוע מ״ש רבינו האר״י ז״ל בש״ה, כי לחולה התהפך יו״ד לאותיות דו״י ועשר לערש כנז׳ בד״ק ע״ש, והנה דוי בשילוש כזה ד' ד״ו דו״י עולה מספר ד״ל משא״כ אם ישארו אותיות יו״ד ולא יתהפכו לדו״י, יהיה שילוש אותיות יו״ד כזה י' י"ו יו"ד, עולה מספר מ״ו כמנין שם הוי״׳ה, ושם אהיה, שהם חכמה ובינה, וכמנין אב גדול שהוא כינוי לחכמה, שהיא יו״ד שבשם הוי״ה, וכיון שנהפכו לו אותיות יו״ד שה״ס חכמה לאותיות דו"י שצרוף זה עולה מספר דל, לכן אמר אין דל אלא חולה. ועוד נ״ל בס״ד ע״פ מ״ש רבינו האר״י ז״ל בשער הכונות, ששם בוכ״ו נקרא קו המדה, ועניינו לגדל ולחזק לכל, ונרמז בר״ת ב'כל ו'בידך כ'ח ו'גבורה שהוא ר״ת בוכ״ו, ולכן מסיים סמוך לזה ובידך לגדל ולחזק לכל עכ״ד, ולכן החולה נקרא דל רמז שהוא צריך לשם בוכ״ו שמספרו דל, לגדלו ולחזקו :

שם. ואין רעה אלא גיהנם, נראה לרמוז בס״ד כי ג״ע היא דירה נאה לצדיקים, ולהפך ממנה גיהנם היא רעה, כי זה לעומת זה עשה, שהמספר שוה דירה נאה מכפר רעה, דהרשע יפול ברעה זו גיהנם, והצדיק בדירה נאה זו ג״ע :

שם. ישמרהו מיצה״ר ויחייהו מיסורין. נ״ל הא בהא תליא, כי האדם בחטאו בורא מזיקין, וכל חולי ומכה הבא לאדם מנייהו הוי, כמ״ש תיסרך רעתיך, וכה״א ותמוגגינו ביד עונינו, ולכן אם ישמרהו מיצה״ר שאין לו עונות יחייהו מיסורין :

שם. שיזדמנו לו ריעים כנעמן. פירשו רש״י ז״ל והרא״ש ז״ל, כאלישע הע״ה שהשיאו עצה לנעמן שיטבול בירדן ויתרפא, וקשה דברי אלישע הע״ה בזה אינם בסוג עיצה, אלא גזרה גזר שיהיו מי הירדן מרפאין אותו, כי מי הירדן אינם מרפאים צרעת מצידם, משא״כ דברי הילדים לרחבעם היו בסוג עיצה. ונ״ל בס״ד העיצה היא מה שיעץ לנעמן שישפיל עצמו ויעזוב גאותו, כדי שאז יתרפא מצרעתו במי הירדן, וכמ״ש המבארים ז״ל, הא דהניחו לעמוד בחוץ ושלח שלוחו אליו לומר לוש יטבול ז״פ, היינו כדי שישפיל גאותו בזלזול זה שזלזל בו, לבלתי עשות לו כבוד הראוי לשר גדול כמוהו, מפני שידע שהצרעת באה לי מצד הגאוה שלו :

ועוד נ׳׳ל בס״ד, מ״ש ריעים כנעמן קאי על הנערה, שנתנה עצה שילך נעמן אצל הנביא, ויבקש ממנו רפואה, דכתיב ותאמר אל גברתה אחלי אדוני לפני הנביא אשר בשומרון אז יאסוף אותו מצרעתו, וכתבו המפרשים שנתנה לו עצה שילך לפני הנביא, ויחלה פניו בעבור דבר זה, כי הנערה הבינה מדעתה שהצרעת באה לו מחמת, גאותו, ולכך יעצתו שישפיל גאות לבו, וילך ויפול לפני הנביא ויחלה פניו, ולז"א ריעים כנעמן זו הנערה שהשיאה עצה טובה זו לנעמן, ולא רעים כרחבעם אלו הילדים שהשיאו עצה לרחבעם להפך לדבר עם ישראל בגאוה וגבהות לב, שיעצוהו להשיב להם קטני עבה ממתני אבי ועתה וכו', אבי יסר אתכם בשוטים ואני איסר אתכם בעקרבים :

שם. שסתירת זקנים בנין ובנין ילדים סתירה. נ״ל בס״ד, זקנים מספר אור, כי עצתם היא אור, וילדים מספר דמים, כי ילדים מעצתם יהיה שפיכות דמים, וכמו שהיה מעצת הילדים לרחבעם, והפרש שיש בין מספר זקנים ובין מספר ילדים, הוא מספר מחסה, שיש יתרון לזקנים על מספר ילדים, רמז דעצת זקנים היא מחסה לאדם המקבל עצה, וראיה לדבר רחבעם בן שלמה, שאם שמע לעצת הזקנים היה אור לו ואור לישראל, ואחר שלקח עצת הילדים בא דמים לעולם, שנחלקה מלכות בית דוד, והיה אח״כ מלחמות בין מלכי ב״ד, ובין מלכי ישראל, ונשפכו דמים לרוב :

שם. לא לסעוד אינש קצירא בתלת שעי קמייתא. הטעם מפורש בגמרא, ובזה יובן בס״ד הכתוב יקדמוני ביום אדי ויהי ה׳ למשען לי', פירוש אויביו מקדמים לבקרו בשלשה ראשונות, כדי שימצאוהו רווחא דעתיה, ולא יתחייבו לבקש עליו רחמים, וגם עוד כדי שלא יראו אותו בצער גדול וישמחו, ועי״כ תהיה שמחתם סיבה שיתרפא, כמ״ש דכתיב פן יראה ה׳ ורע בעיניו והשיב מעליו אפו, אך באמת ויהי ה׳ למשען לי, שאין אני צריך לתפילתם, ולא לטענה זו דפן יראה. וראיתי בפתח עינים שביאר פסוק זה על מ״ש לעיל, שלא יגלו על החולה ביום ראשון כדי שלא יתרע מזלו, וביאורינו הוא כיוצא בזה. ומ״ש לא ישב ע״ג מטה וכו', הנה ר"ת ספסל מטה כסא הוא סֶמֶך, שלא ישב ע״ג אלו מפני אור השכינה, שיש שם שהוא סמך לחולה :

דף מ״א. בלא נר ובלא שלחן. נמצא מדברי כולהו אמוראי החסרון היה בשבעה דברים, שהם נר, שלחן, אשה, שמש, דיעה, מלח, רבב, רמז לדבר שבע יפול צדיק וקם, יפול, לשון חסרון, כמו לא נופל אנכי מכם, וקם אח"כ מן חסרון הזה, שנעשה קימה לו וקימה לישראל, שנתכפר להם בצערו של צדיק, ור"ת השבעה הנז' הוא מספר תתצ"ה, כמנין אותיות כל במילואם כזה, כף למ״ד, שעולים עם הכולל תקצ״ה, כי אות ף דמלוי כ״ף מספרה ת״ת :

שם. דדא ביה כולא ביה, דלא דא ביה מה ביה. נ״ל ע״פ הרמז הרמוז באותיות אדם שהוא ר"ת אמונה דעת מלאכה, והיינו כי, האדם לעמל יולד, ועמל עוה״ז שהוא עסקי עוה״ז הכל נקרא בשם מלאכה, אך זו המלאכה שהיא עסקי עוה״ז תלויה בשתים, הא׳ הוא הדעת, כמ״ש ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שאם האדם בשגעון ינהג ה״ז מאבד העסק שעוסק בו לגמרי, והב' תלויה באמונה שאם יש לו אמונה יתברך העסק שלו, כמ״ש דורשי רשומות אלף בית אמונה ברכה, גימל דלת גניבה דלות, וגם תלויה באמונה האלקית, שהוא מאמין שהכל נעשה בהשגחתו יתברך, ולכן קדמו בשם אדם אמונה דעת קודם מ׳ של מלאכה, לרמוז אם יש לאדם שתיים אלה שהם אמונה דעת, אז יש לו מלאכה שהוא עסקי עוה"ז שיתקיים בידו, ואם לא, תאבד המלאכה, נמצא דעת ואמונה רמוזים באותיות דא דשם אדם, לז"א דדא ביה אז כולא ביה, שיש לו גם אות מ״ם של מלאכה, ודלא דא ביה מה ביה דאם אין דעת ואמונה גם מלאכה אין לו. ועד"ה נ״ל בס״ד, דדא הוא הדעת דקאי עליה ביה כולא ביה, שיש לו נר״ן כמ״ש רבינו האר״י ז׳׳ל בשער מאמרי רשב״י פרשת משפטים, כי רוח ונשמה של ישראל, נמשכין מן הקדושה על ידי הדעת, אבל אוה״ע אע"פ שיש להם נפש מן הקליפה, אין להם רוח ונשמה מן הקליפה, יען כי אל אחר שהוא הזכר של הקליפות אסתרס, ולא עביד פירין, שהם בחינת רוחין ונשמתין של אוה״ע, ולכן אין להם אלא רק בחינת נפש מצד הקליפה, וז״ס גם בלא דעת נפש לא טוב ע״ש, ולז״א דדא הוא הדעת ביה אז כולא ביה, דהיינו שיש לו כל הנר״ן מצד הקדושה, ודלא דא ביה שאין לו דעת מה ביה דהיינו רק הנפש שנקראת מה יש בו, וכן אמרו דדא הוא הדעת קני מה חסר, כיון די"ל כל נר״ן דדא חסר מה קני, וכפל הדברים הא׳ כנגד החיצוניות והא׳ כנגד הפנימיות. דכל מה שיש בזה יש בזה. או יובן דדא ביה קאי על דעת שגוזר הקב״ה על טיפה שלו, ואומר דדא קני קאי על חלק הנוסף אחר כך ע״י מעשיו :

שם. אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עונותיו. נ״ל בס״ד, בחולה כתיב ה׳ יסעדנו על ערס דוי, ושם הוי״ה בארבע מילואיו יש בו ט״ל אותיות, ואם תוסיף מספר ט״ל על מספר חולי, עולה צ״ג כמנין הוי״ה אדנ״י עם כולל שתי שמות, והוא כמנין מחילה שעולה צ״ג, ולכן אין עומד מחליו להמשיך לו שפע רפואה מן ט״ל אותיות שש הוי״ה לחולי שלו, שאז יהיה אצלו מספר צ״ג, עד שמוחלין לו על כל עונותיו, כי כיון שנעשה לו מחילה שמספרה צ״ג, יושלם אצלו מספר צ״ג שהוא שפע ט״ל לחולי שלו, כי שם הוי״ה יסעדנו על ערש דוי. ומ׳׳ש ר״ה חוזר לימי עלומיו, פירוש נוסף על מספר חולה מספר ילד, ובזה נשלם מספר מחילה :

שם. רב המנונא אמר חוזר לימי עלומיו, נ״ל בס״ד ידוע כל חולי יתהוה מן קלקול הדם שבאדם, ולכן שפע הרפואה צריכה להמשך לדם, וכתב הרמ״ז ז״ל שם אהי"ה ברבוע כזה א׳ א״ה אה״י אהי״ה, עולה מספר דם, וז״ס דם האדם שהוא סוד רביעית דם של חיות האדם עכ״ד, ולפ"ז קלקול דם האדם יהיה מחמת חולשתו מן הארה זו של רבוע אהי״ה שעולה ד״ם, שאינו יונק מהארה זו בשלימות, והסרת הקלקול מן הדם תהיה, ע״י תגבורת הארה זו. והנה חולה מספרו מ״ט, ואם תוסיף עליו מ״ד כמנין רבוע אהי״ה הנז׳ שמאיר בו, אז יהיה כאן מספר מחילה, ולז״א רב חייא בר אבא, אין החולה עומד מחליו עד שמוחלין לו כל עונותיו, ובא רב המנונא לומר שחוזר במחילה זו לימי עלומיו, כי חוזר להיות לו חומר חדש כחומר של ילד, על ידי חזוקו בהארת שם אהי׳׳ה ברבוע שעולה מספר ילד, וגם נעקר ממנו כל מין חטא, שיהיה כמו ילד שאין לו חטא ע״י מחילה זו שתהיה לו, ויליף לה מפסוק רוטפש בשרו מנוער ישוב לימי עלומיו, כי גוף האדם נקרא קנקן שהוא מספר ש', ותיבת רוטפש הוא טורף ש' דקלקול דם הגוף היא טרפות לגוף שהוא ש' מנוער, מחמת שננערה ממנו הארת רבוע שם אהי״ה, שהוא מספר דם, וברפואתו ישוב לימי עלומיו, שתחזור ותאיר בו הארה זו בשלימות שהיא מספר יל״ד :

שם. כל משכבו הפכת בחליו, א״ר יוסף לומר שמשכח תלמודו. קשא איך מפרש לימוד מן משכבו, דלימוד מאן דכר שמיה הכא. ונ״ל בס״ד דידוע כל ת״ח שעוסק בתורה ביום, יהיו אותיות התורה שלמד ביום חונים על משכבו בלילה לשמור אותו, דכתיב בשכבך תשמור עליך, ולכן דרשו על פסוק וישכב במקום ההוא. כי כ׳׳ב אותיות התורה שלמד ביום חנו על מקום משכבו שישן בו. והנה כתבתי במ״א תיבת כל רומזת על התורה שנקראת כל יען כי כתב בסה״ד תיבת יאמר על שלשה, וכנז׳ בביאור בטלו האשכולות איש שהכל בו, שפירש, רש״י תורה ויראה וג״ח ע״ש, ולכן התורה שהיא אוריין תליתאי נקראת כל. ובזה פרשתי בס״ד, מ״ש יעקב אע״ה לעשו קח נא את ברכתי אשר הובאת לך כי חנני אלקים וכי יש לי כל, וקשא תיבת כי היא נתינת טעם ומה בא לתת טעם בזה למאמר קח נא את ברכתי, ובזה ניחא כי יעקב ועשו חלקו העולמות מן הבטן, ועשו לקח עוה״ז, ומנין ברכה ליעקב בעוה״ז, אך התירוץ הוא מפורש במפרשים ז"ל, דזוכה בברכה מדין מציל מזוטו של ים, כי העולם לא תעמוד אלא ע״י עסק התורה, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ולולי יעקב שעוסק בתורה היה העולם הזה וטובו חרב, ונמצא מכח התורה שנקראת כל, זוכה יעקב בכל הברכה של עוה״ז, מדין מציל מזוטו של ים דחשיב שלו, ולז״א קח נא את ברכתי אשר הובאת לך, וא"כ איך אתה קורא לטוב עוה״ז ברכתי, והלא הכל שלי, ומשלי אתה נותן לי, לז״א כי חנני אלהים זה הטוב לעצמי, יען כי יש לי כל זו התורה, ובעבורה אני זוכה בכל טוב עוה״ז, וברכתי היא, ובמ״א בארתי בס״ד הטעם שנקראת התורה כל, לשון חמדה, כמו נכספה וגם כלתה נפשי, כי היא כלי חמדה. גם כל גי' חמשים, רמז לבינה שיש בה חמשים שערים, וידוע כי התורה שניתנה לנו היא בסוד הבינה שהיא בסוד הבריאה, וכמ״ש רבינו האר״י ז״ל בסוד כונת ברוך אלקינו שבראנו לכבודו, ועוד טעם אחר, כי התורה היא תיקון הרוח, ואיתא בזוהר תרומה דרוח נקרא כל :

איך שיהיה, הנה כל רמז לתורה, והיא העומדת על משכבו של אדם דכתיב בשכבך תשמור עליך, ולז״א כל היא התורה, שהיא במשכבו של האדם הפכת אותה בחליו, כי אם תהפוך יהיה לך שתלך ותצא ממוחו ולבו, ואם תעשה ב״ו של משכבו אות אחת שהוא ח׳ אז משכבו יהיה אותיות משכח, ולז״א משכח תלמודו ר״ל :

שם. רבי הוה גמיר תלת עשרה אפי הלכה. נ״ל בס״ד בהשגחה פרטית מן השמים נתנו לו כח השגה להשיג י״ג אפי, כמספר י״ג מכילן דרחמי, כדי למתק בלימוד שלהם אותיות זו דשם כוז״ו שהם אותיות ו"ה שבשם, שהם סוד תורה שבכתב ותורה שבע״פ, וידוע כי אותיות ז״ו דשם כוז״ו הנז׳ הם דין, שצריך להם מיתוק יותר מן אותיות כ״ו דשם כוז״ו, וכמ״ש רבני אשכנז ז״ל בכונת נחום איש גם זו, שהיה דרכו לומר ביסורין גם זו לטובה, שבהם היה ממתק את ז״ו דשם כוז״ו, ולכן כשחלה רבי שלטה השכחה בתגבורת הדין ושכחם, אך להיות שהיסורין הם ממתקים את אותיות ז״ו הנז' לכן הדרי כולהו לרבי, וראה זה פלא דהדרי ליה השבעה ע׳׳י ר״ח, והששה ע״י בר קצרא, כנגד שתי חלוקות של אותיות ז״ו, שהם מספר שבעה וששה :

שם. א״ל רבי אתה עשית אותי ואת חייא. קשה להאי לישנא אמאי לא אמר רבי לר״ח אתה עשית אותי, בעבור אותם השבעה דאהדריה ר״ח קמיה. ונ״ל בס״ד, השבעה למדם ר״ח מרבי כדרך התלמיד שלומד מרבו, דאז הרב נותן לתלמיד כח מאיתו, שבזה הכח של הרב קולט התלמיד את התלמוד ההוא שלומד מרבו, ולפ״ז אחר שהגיד ר״ח את השבעה לרבי, חזרו לרבי מכוחו של רבי שהיה מלובש בהם, ונמצא רבי משלו לקחם ולא משל ר״ח, אך בר קצרא לא למדם מן רבי כדרך התלמיד שלומד לפני רבו, כדי שימשך כח מן רבי בהם שיהיה בר קצרא משיג אותם ממנו, אלא קבלם בכוחו בלבד, ונמצא כאשר גמר ר״ח מן בר קצרא הלכות אלו, השיגם ר״ח בהתלבשות כוחו של בר קצרא, וכד אתא ר״ח ואהדרנהו קמיה רבי, החזירם בהתלבשות כוחו של בר קצרא, ולא אמר רבי לבר קצרא אתה עשית אותי ואת חייא :

ברם י״ל, הול״ל אתה עשית את חייא ואותי, כי ר״ח למדם תחלה מן בר קצרא, ואח״כ אהדרנהו לרבי. ונ״ל בס״ד כונתו לומר על עת אשר נדבה רוחו ללקוט אותם מן רבי, בעת שהיה רבי לומדם לעצמו, הנה בזה הקבלה שקבלתם ממני מכוחך, עי״ז עשית אותי ואת חייא, שקבלה זו אשר נדבה רוחך מעצמך לקבל אותם הלכות, היתה לתועלת גדולה שהועילה לי ולחייא, ונמצא רבי בא להחזיק טובה לבר קצרא, על הקבלה שקבל בר קצרא ההלכות, כשהיה רבי גריס להו, שלא הלכה אותה הגרסה של רבי לאיבוד, שאם לא היה בר קצרא נותן דעתו מאיליו ללקטם מן רבי היתה אותה הגרסה הולכת לאבוד ח״ו, וכמ״ש באבות מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו, ופירש רש״י ז״ל כלומר לא עלה בידו כלום :

והרב פתח עינים ז״ל הקשה מפי השמועה, דאמרו בגמרא דברכות דהמקבל יסורין מאהבה זוכה שתלמודו מתקיים בידו, דכתיב וחפץ ה' בידו יצלח, ואיך שכחו תלמודם בחליים, דודאי הם היו רבי ורב יוסף מקבלים החולי מאהבה ע״ש. ונ״ל בס״ד, דהתם קאי אכוליה תלמודא, אך כאן רבי לא שכח אלא רק אותם י״ג פנים הלכות שהיה גמיר בענין אחד בלבד, וכן רב יוסף לא שכח כל תלמודו, אלא מקצת הלכות בלבד, וגם זה המקצת כאשר הזכירו אותו לפניהם אח״כ, נזכרו אצלם הדברים כהווייתם, שהיו יודעים אותם בתחלה, ואפשר שאם לא היו מזכירים אותם לפניהם, היו חוזרים ונזכרים אצלם מאיליהם אח׳׳ז ע״י עיון והשכלה שהיו משכילים בהם, ולא נשכחו אלא רק לפי שעה, ורבי מצד ענוה יתירה דהוה ביה אמר הכי :

שם. איכא דאמרי הכי אמר ליה אתה עשית את חייא וחייא עשה אותי. קשה מאי בינייהו, ונ״ל בס״ד, דנ״מ אם הרב לימד את התלמיד, ואותו תלמיד לימד כל תלמודו שלמד מרבו לתלמיד אחר, לל״ק חייב התלמיד של אותו תלמיד לקרות לאותו הרב בשם רבי, ולכבדו בכל הלכות שחייב התלמיד לכבד את רבו, דנחשב גם הוא תלמיד של אותו הרב, דהא לל"ק אמר לו אתה עשית אותי ואת חייא, אע״ג דרבי לא גמיר מן בר קצרא אלא מן ר״ח, ולל״ב אין אותו התלמיד דתלמיד נחשב תלמיד לאותו הרב, דהא א״ל וחייא עשה אותי :

שם. גדול נס שנעשה לחולה יותר מנס שנעשה לחנניה, אע״ג דאש הקדחת תתרפא בנקל ע״י סם שקורין כנאכינ״ה, הנה על רפואה זו שמתרפאת בסם זה קרי לה נס, אי נמי סם הכאנאכינ״ה יועיל לדחות הקדחת אחר שתכבה בזיעת האדם, וכאן קרי הנס על זמן שאש הקדחת בוער בבשר האדם, כי לולי רחמיו יתברך שמקרר ומחליש האש, היה בוער והולך עד שימות האדם ב״מ :

שם. רב אמר מהכא, למשפטיך עמדו היום. קשה למה נייד רב מקרא דקין שהוא בתורה. ונ״ל בס״ד דהתם י״ל אגב צעריה קאמר הכי, דהיה חושש לעצמו, ומאן יימר דבקושטא הכי הוא, אבל כאן בתהלים בשבחו של מקום ומדבר בדבר המצוי כמנהגו של עולם בדבר המשפט, ובודאי דהכי הוא באמת. ועוד נ״ל בס״ד דקרא דקין י׳׳ל דאיירי על הפוגע בו שהוא קרוב אצלו אז יזיקהו, ומנ״ל לפרש גם על הרחוקים שלא פגעו בו, שיבואו ויפגעו בו להזיקו, וכמו הך עובדא דעקרב דהוה באידך גיסא, ובא העקרב ורכב על הצפרדע, ועבר הנהר, כדי לפגע בו לנשכו ולהמיתו, או יובן מקרא דקין לאו משמע שיהיו שלוחים מן השמים להזיקו, אלא הכי קאמר כיון דנסתלקה ההשגחה מעליו, אז יהיה עלול להנזק מכל המזיקין, ולכך הביא האי קרא דקאמר כי הכל עבדיך, דמשמע שיהיו שלוחיך, שתשלח אותם להזיק :

שם. שכיב ההוא גברא גובהא דהוה רכיב גידורנא זוטרא. הא דהוצרכו לפרש שהיה ארוך והפרדה קטנה, להודיע החידוש כיון שהיה ארוך הרבה והפרדה קטנה, ודאי ברכבו עליה רגליו מגיעות לארץ, והיה יכול להשמט מעליה בנקל, כשהתחילה הפרדה להשתגע, ועכ׳׳ז לא נשמט והפלתו למים, ולז״א למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך, כל דייקא, פירוש אפילו אותם שאין ראוים מצד עצמם לשליחות זו :

שם. אלא למי שחלצתו חמה, פירש הר"ן ז״ל שלבשתו חמה, כאדם המזדיין שעל ידי כלי זיין שעליו נקרא חלוץ. והנה המפרש חלצתו לבשתו יותר נכון להביא לזה דמיון מלשון והלבש אותך מחלצות, וכן ויקח את חליצותם, שהוא ר״ל מלבוש. מיהו נ״ל בס״ד לפרש חלצתו חמה, לשון שליפה כמו וחלצה נעלו, ונקטי לשון נקיה ע״ד שאומרים סגי נהור, דאין רוצים לומר לבשתו אלא אומרים חלצתו שהוא ר״ל שלפתו לטובה :

שם. אין מבקרים אותו ואין מזכירין שמו. נראה הטעם דאין מזכירים שמו כי על כל מין חולי יש ממונה בפ״ע, ואלו הממונים על חולי זה של ברדם מידתם להתפעל בשומעם שם החולי הזה מפי בני אדם, שאז יכבידו החולי על כל אותם בני אדם שהם חולים בו, וכאשר תמצא לחז״ל שאין דרכם להזכיר שם צרעת בפירוש, אלא קורין לחולי הצרעת בשם דבר אחר, וכמ״ש אכילת בשר ודגים ביחד קשה לדבר אחר והיינו טעמא הוא משום הכי, ומ״ש רש״י ז״ל שקופץ מזה לזה, נראה דמדמהו לחולי הדבר דכתיב ביה ידבק בך הדבר שהוא חולי המדבק ב״מ :

שם. כחיזרא לדקלא חד לתלתין יומין כתרייקא לגופא. נראה גם חכמי הרופאים האחרונים מודים בזה, כי כן מצאתי ברוח חיים שהוא העתקת ספר רפואה לרופא מובהק של מלך פרוסייא, שכתב תחלואי הקדחת המה התרופה העקרית אשר באמצעיתם יפעל הטבע את בישול המזון ותיקונם, ודחיית המותרות והנשחתות ע״י תנועת סדר הכלים הנצרכים למרוצת המצים המסבבים חוזק פעולת הלב, ושאר העורקים עם חמימות ותנועות המצים וכו' ע״ש הדברים בהרחבה, מיהו התועלת היא אם תבא כשיעור מצומצם, כפי צורך התועלת דוקא, אבל אם תתרבה ותוסיף על שיעור הראוי תזיק מאד, ולכך אמר ר״ן לא היא ולא תרייקא. השי"ת ברחמיו יסיר ממנו ומכל ישראל, כל חולי ומחלה, וירפא כל חולאי עמו ישראל ברחמים, אכי״ר :