בן איש חי שנה א תצוה

בן איש חי שנה א': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים
שנה ב': בראשית | שמות | ויקרא | במדבר | דברים

הלכות שנה ראשונה- פרשת תצוה – הלכות ברכת כהנים ופורים

הלכות ברכת כהנים

פתיחה

ועשית ציץ זהב טהור:    הנה בספרי הק' "אדרת אליהו" פרשתי בסיעתא דשמיא "ציץ" רמז לכללות נשמות ישראל שהיו באדם הראשון קודם החטא. כי אשר נסתלקו ועלו למעלה הם צ', ואשר נשארו בו הם עשרה שהוא מספר י', ואשר נפלו לקליפות הם תת"ק כמנין ץ' פשוטה דמנצפ"ך. הרי אותיות ציץ.

וידוע דנשמות ישראל עלו במחשבה תחלה להברא קודם בריאת העולם, לכך מניח הציץ הרומז לנשמות ישראל על המצח כנגד מקום המחשבה. ולכן כתיב אות צד"י גדולה, רמז כי גאולה השלימה העתידה להיות לנשמות ישראל תהיה באות צד"י דמנצפ"ך שהיא גדולה. והיה הציץ מוקף מאזן לאזן רמז שתהיה הגאולה באות צד"י בזכות התורה שבעל פה שהיא תלויה באזן, וכמו שאמרו על פסוק (משלי כ, יב) "עין רואה ואוזן שומעת ה' עשה גם שניהם". ומניחו על המצח כי תחת אותיות מצח יש אותיות קטן -- רמז בזכות הענוה תהיה הגאולה. ולכן כתיב "אל מול פני המצנפת יהיה" - כי למעלה מאותיות מצנפת שהם אותיות העומדים למולם יש אותיות עם שפל, וכמו שכתוב "כי את עם עני תושיע" (תהלים יח, כח); שבהיותם עם שפל יזכו לגאולה. ולכן מניחו תחת המצנפת, לרמוז טעם שני כמו שכתוב "ועינים רמות תשפיל" (שם), דאין בן דוד בא עד שיכלו גסי הרוח, ולכך מניחו תחת המצנפת דהמצנפת מכפרת על הגאוה.

והטעם כי בענוה יהיה תקון שם י"ה שעולה כמנין גאוה, ולכך הגאה פוגם בשם י"ה. ולעתיד בשלימות העילוי, יתעלה השם ברוך הוא בסוד יהי"ה, כי אותיות ו"ה יתעלו להיות י"ה. ובזה פרשתי בסיעתא דשמיא "ביה שמו ועלזו לפניו" (תהלים סח, ה) -- כאשר ב' י"ה שמו, שיתעלה השם להיות ב' פעמים י"ה ב' פעמים י"ה שווה 30 -- אז "עלזו לפניו" -- שתהיה אז שמחה שלימה שיתקיים הכתוב "אז ימלא שחוק פינו...אז יאמרו בגוים הגדיל ה'" (תהלים קכב, ב) -- 'הגדיל' דייקא שנעשה יהי"ה, בסוד הכתוב "ביום ההוא יהיה ה' אחד" (זכריה יד, ט):

ולכן ברכת כהנים ט"ו תיבות כמנין י"ה. וצריך שיהיה הש"ץ מקרא אותם כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק "אמור להם" (במדבר ו, כג) -- נמצא יש בה ב' פעמים "יהיה", בסוד עלוי השם ברוך הוא, ולכך מעלתה נשגבה וגדולה מאד:

הלכות

א

יש מקומות נוהגים דהכהנים מתחילין תיבת "יברכך" מעצמן, ואין החזן מקרא אותם אלא מתיבת "ה' וישמרך" ואילך, וזו הסברה שכתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור, אך יש אומרים שצריך החזן להקרות אותם גם תיבת "יברכך" משום דכתיב "אמור להם" ויש קפידה בדבר, אבל החולקים סבירא להו דאין קפידה אם לא אמר להם תיבת "יברכך", ועל פי הסוד יש קפידה בזה לומר להם גם תיבת "יברכך", וכמ"ש רבינו בחיי ז"ל בפרשת נשא טעמו של דבר שצריך להקרות גם "יברכך" יעוין שם, וכן נוהגים החסידים בבית אל יכב"ץ בירושלם תבנה ותכונן, והנה פה עירנו בגדאד יע"א היה המנהג מזמן קדמון כמו שכתב מרן ז"ל דאין החזן מקרא תיבת "יברכך", אך קודם כמה שנים תהלות לאל יתברך שעזרני לעשות המנהג בכל בתי כנסיות שבעירנו שיהיה החזן מקרא תיבת "יברכך" גם כן וכן ראוי להורות בכל אתר ואתר, ואהני לן טובא מנהג זה שעל ידי כן לא יאבדו הציבור אמן שאחר ברכת "ישראל באהבה" כי מתחלה היה דרכם של כהנים למהר לומר "יברכך" תכף ומיד אחר תיבת "באהבה" במשך אחד, ועל ידי כן לא היה אפשר לענות אמן:

ב

אם אין כהנים לעשות נשיאות כפים והזמן ראוי לנשיאות כפים - אז השליח ציבור אומר "ברכנו בברכה וכו'" כנזכר בסדורים, ואין הציבור עונים אמן אחר הפסוקים, אלא אומרים "כן יהיה רצון", אחר כל פסוק, וכתב בחסד לאלפים: מנהג ותיקין לומר אחר פסוק ראשון "כן יהי רצון בזכות אברהם", ואחר פסוק שני "כן יהי רצון בזכות יצחק", ואחר פסוק שלישי "כן יהי רצון בזכות יעקב ובזכות משה ואהרן ויוסף ודוד":

ג

כשאומר השליח ציבור "יברכך" - יהיה לצד ההיכל, "וישמרך" - לצד ימין, "יאר ה' פניו" - כלפי ההיכל, "אליך ויחונך" - לצד שמאל; כן כתב בחסד לאלפים, אך הרב בנו שם כתב בשם "אפי זוטרי" שהביא מאגרות הרב משה זכותא ז"ל: "יברכך" - לצד ימין שלו, "יאר" - לצד שמאל, "ישא" - לצד פניו וכתב שם שכן המנהג פשוט בעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן וכן נוהגים בקהל חסידים בבית אל יכב"ץ יע"א, ושאלתי מאת ידידנו הרב הגאון מורנו הרב אליהו מני נר"ו שיודיעני מנהג החסידים בבית אל יכב"ץ בדבר זה, וכתב לי וז"ל: "מודע לבינה דמה שכתב "אפי זוטרי" בשם אגרות הרב משה זכותא ז"ל אין ראיה, ואני נוהג כלשון הזוהר וכמו שכתב "חסד לאלפים", ולא כמו שהגיה הרב בנו, ומנהג בית אל יכב"ץ כמו שאני עושה, ועיין "תפלת כל פה" דף פ' עמוד ג ועיין "כף החיים" סימן טו אות עז שתיבת "יברכך וכו'" - לצד ההיכל, "וישמרך" - לצד ימין, "יאר" - לצד ההיכל, "אליך ויחנך"- לצד שמאל, "ישא" - לנגד ההיכל, וקו האמצעי - שהוא גופו; עד כאן לשונו נר"ו:

ד

כל כהן שאין בו אחד מהדברים המעכבים, אם אינו עולה לדוכן ביטל מצות עשה, וחשוב כעובר בשלשה עשה אם היה בבית הכנסת בשעה שקרא החזן "כהנים", או אם אמרו לו בפירוש לעלות או ליטול ידיו, וכל כהן המברך מתברך מפי עליון, ותהילות לאל פה עירנו בגדאד יע"א נזהרים לעשות נשיאות כפים בכל יום, וכן ראוי לנהוג בכל הקהילות דעל ידי ברכת כהנים ימשך שפע לעליונים ולתחתונים, ויש בה רזי דרזין אשרי עין ראתה:

ה

מקום עמידת הכהנים לברך הוא על האצטבה שאצל כותל המערב המתפללים כנגדו, כי משמעות "דוכן" רוצה לומר אצטבא, והמתרשל בזה שלא לעלות על הדוכן לעמוד שם, אלא עומד בקרקע ההיכל, הרי זה משנה מדברי חז"ל, כי לא על חנם אמרו חז"ל לעלות הכהנים על הדוכן, ופה עירנו יע"א היה מנהגם לעמוד הכהנים בקרקע ההיכל ולברך ברכת כהנים ואינם עומדים על האצטבא שבסוף ההיכל, ותהילות לאל עשיתי המנהג שיעלו ויעמדו על האצטבא שבסוף ההיכל ושם יברכו, וכן ראוי לדקדק בזה בכל אתר ואתר:

ו

לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים ואפילו הם של בגד כגון אלו שלובשים ביום הכפורים, ויש מחמירים בבתי שוקים אם הם של עור:

ז

אף על פי שנטלו הכהנים ידיהם שחרית, חוזרים ונוטלים קודם ברכת כהנים, נטילה גמורה עד הפרק שהוא חיבור היד והזרוע, והלוי יוצק מים על ידיהם, וקודם לכן יטול הלוי את ידיו, ואם אין שם לוי יוצק להם הבכור מאם שהוא פטר רחם, ואם אין שם בכור יטלו בעצמם ולא על ידי ישראל, ויש אומרים שאם הלוי הוא תלמיד חכם אינו רשאי לצוק מים על ידי הכהנים אפילו אם מקצתם תלמידי חכמים ומקצתם עמי הארץ, וכל שכן אם כולם עמי הארץ וחייב מיתה בידי שמים אם הציק מים על יד כהן עם הארץ, ואף שיש מתירין בזה- למיחש בעי ושב ואל תעשה עדיף, ואפילו אם אין שם לוי אלא הוא:

ח

כל כהן ירא שמים ישמור ידיו משעת נטילתו שחרית שלא ליגע במקומות המכוסים בגופו, שאם נגע יש ספק שצריך לחזור ולברך כשנוטל ידיו לברכת כהנים, ויש אומרים דבעינן מים טהורים שלא נשתנו מברייתן, ובעינן נמי כח גברא כדין נטילת ידים, ודע שצריך שיהיה תכף לנטילה ברכה, על כן יזהר היכא דאפשר לו שלא ישהה כדי הילוך כ"ב אמה בין נטילה לברכת כהנים:

ט

כשיתחיל שליח ציבור "רצה"- כל כהן שבבית הכנסת יעקור ממקומו לעלות לדוכן, ואפילו כהן שהוא בלאו הכי עומד בהיכל שנושא בו כפיו עם כל זה צריך לעקור רגליו ב"רצה", ואם לא עקר רגליו קודם שסיים שליח ציבור "רצה" לא יעלה לדוכן, ואם עקר רגליו אחר שסיים שליח ציבור "רצה", אפילו אם עלה ירד, ועקירה מביתו כדי לבא לבית הכנסת לא חשיבה עקירה לענין ברכת כהנים, ולכן אם הגיע לבית הכנסת אחר שסיים שליח ציבור "רצה" לא יעלה לדוכן, רק אם היתה העקירה מביתו אדעתא דהכי לעלות לדוכן, אז יוכל לעלות אפילו אם הגיע לבית הכנסת אחר שסיים שליח ציבור "רצה", וכתבתי בתשובה בספרי הק' "רב פעלים" דסיום "רצה" הוא כשאמר "המחזיר שכינתו לציון", כי עד כאן נקראת ברכת עבודה, אבל מן "מודים וכו'" זו היא ברכת הודאה:

י

ציבור שהיו מתפללין והיה בהם שמונה ישראלים ושלשה כהנים, ויש שנים מאלו השלשה כהנים אין רוצים לעשות נשיאות כפים מפני סיבה, ורוצים לצאת חוץ לבית הכנסת ואם יצאו השנים לא ישאר בבית הכנסת אלא תשעה שהם שמונה ישראלים ואחד כהן כיצד יעשו, העליתי בתשובה בספרי הק' "רב פעלים" בסיעתא דשמיא: צריך שיצאו קודם שיתחיל שליח ציבור "רצה", וישארו בחוץ עד שיחתום שליח ציבור "המחזיר שכינתו לציון", וכשיתחיל בברכת מודים יכנסו לבית הכנסת כדי להשלים המנין, ויעשה הכהן הנשאר בבית הכנסת שעקר רגליו ב"רצה" נשיאות כפים לבדו, והשנים אין נושאין כפיהם כיון שנכנסו אחר ברכת "מודים" ולא עקרו רגליהם ב"רצה", ומה שכתב מורנו הרב איסרלין ז"ל והובאו דבריו בשולחן ערוך סימן קכח דכהנים היוצאים נהגו סלסול שלא ליכנס אלא עד שיגמרו הכהנים שבבית הכנסת את ברכת כהנים, כדי שלא יאמרו עליהם שהם פגומים, זה איירי בהיכא דהציבור אשר בבית הכנסת אין צריכים להם להשלים המנין, לכך על צד היותר טוב נהגו בסלסול זה, אבל בכהאי גוונא דצריכים להם להשלים המנין שאם לא יכנסו קודם הברכה תתבטל מצות נשיאות כפים, אין מבטלין נשיאות כפים מן הציבור בשביל סלסול זה שנהגו הכהנים, מיהו בכהאי גוונא ודאי אין הש"ץ קורא "כהנים":

יא

אם התחיל שליח ציבור תפלת החזרה בעשרה, ויצאו מהם קודם ברכת כהנים, שלא נשאר עשרה - יאמר השליח ציבור "אלקינו ואלקי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת" דברכה זו שייכה לתפלה וכיון דהתחיל בעשרה גומר ברכה זו גם כן, וכמו שכתב "עולת תמיד" ו"שיירי כנסת הגדולה" ו"אליה רבה" וכן העליתי בסיעתא דשמיא בספרי הק' "רב פעלים":

יב

כשעוקר הכהן רגליו לישא כפיו יאמר "לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה וכו' הנה אנכי מוכן ומזומן לקיים מצות עשה לברך את ישראל ברכת כהנים בנשיאות כפים, לעשות נחת רוח ליוצרינו ולהמשיך שפע וברכה לכל העולמות וכו'". וכשעומדים הכהנים על הדוכן לאחר שענו "מודים דרבנן", אומרים "יהי רצון מלפניך אלקינו ואלקי אבותינו שתהיה ברכה זו שציויתנו לברך את עמך ישראל ברכה שלימה ולא יהיה בה מכשול ועון מעתה ועד עולם", ומאריכן בתפילה זו עד שיסיים הש"ץ "ולך נאה להודות", כדי שתהיה עניית אמן של הקהל על זה ועל זה:

יג

לא בעינן לנשיאות כפים מקום שיש בו ספר תורה, אלא בכל מקום שמתפללים יש נשיאות כפים, וכשעולים לדוכן עומדים פניהם כלפי ההיכל, ואם הם שנים גדולים או יותר קורא להם החזן "כהנים", ואם כהן אחד בלבד- אינו קורא לו אלא הוא לבדו מתחיל בברכה:

יד

יגביהו ידיהם למעלה מכתפיהם שיהיו ידיהם כנגד ראשם ממש וכמו שכתב בשער הכונות, ועיין "תורת חכם" דף קנג עמוד ב וקנד עמוד א בענין זה. ומגביהין יד הימנית קצת למעלה מהשמאלית, כדי להגביר מדת רחמים על מדת הדין, ופושטין ידיהם, וחולקין אצבעותיהם לעשות חמשה אוירים, בין שני אצבעות לשני אצבעות אויר אחד, ובין אצבע לגודל, ובין גודל לגודל ויהיה תוך כפיהם כנגד הארץ, ואחורי ידיהם כנגד השמים וכל זה כפי מה שכתב מרן ז"ל בשולחנו הטהור, אבל בזוהר הקדוש פרשת נשא דף קמו כתוב דלא יתחברון אצבען דא בדא, בדין דיתברכון כתרין קדישין כל חד וחד בלחודוהי, וכתב "מקדש מלך" דזה הפך השולחן ערוך, דכאן קאמר שכל האצבעות יהיו מפורדות זו מזו, וכן כתב "אספקלריא המאירה" על זוהר הקדוש, ושאלתי להרב הגאון החסיד מורנו הרב אליהו מני נר"ו להודיעני מנהג החסידים ב"בית אל" יכב"ץ בירושלים ת"ו, וכתב לי: בדבר הזה אין ברירה יש עושים כמו שכתב בזוהר הקדוש, ויש עושים כמו שכתב מרן ז"ל, ובדברי רבינו האר"י ז"ל לא נמצא גלוי לדבר זה, ופה עירנו יע"א נוהגים לעשות חמשה אוירים, ויש קצת נוהגים לעשות כפי זוהר הקדוש, ועוד שאלתיו להודיעני מנהג החסידים ב"בית אל" יכב"ץ אם הכהנים אצבעותיהם זקופים כמו נטילת ידים, והשיב שגם בזה לא יש היכר, יש עושין כך ויש עושין כך:

טו

כשמזכירין השם בברכת כהנים יענו הצבור "ברוך הוא וברוך שמו" וכנזכר בפוסקים, ואף על גב דאיכא דלא סבירא להו הכי, המנהג פשוט לענות וכן המנהג פשוט בעיר הקודש תוב"ב ואין לשנות, ואחר גמר כל פסוק עונים הציבור אמן, ואין עונים אמן עד שתכלה ברכה מפי הכהנים, אבל הש"ץ אינו עונה אמן אחר ברכה של כהנים, ואפילו אחר ברכת "לברך את עמו ישראל באהבה" לא יענה הש"ץ אמן. ואפילו דמובטח לו שלא יתבלבל:

טז

כשעולים לדוכן יהיה פניהם כלפי ההיכל ואחוריהם כלפי העם, ובעוד אחוריהם כלפי העם מתחילים לברך "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל", מחזירים פניהם כלפי העם ומסיימים "באהבה", כדי שיהיה סיום הברכה כלפי העם, וכשמתחיל שליח ציבור "שים שלום" אז מחזירין פניהם כלפי ההיכל, ולא יחזירו פניהם קודם, ואז אומרים "רבון העולמים עשינו מה שגזרת עלינו עשה אתה מה שהבטחתנו השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל" ואין מסיימין הפסוק הזה, וכן המנהג בעיר הקודש תובב"א שאומרים עד כאן ואין מסיימין הפסוק ויאריכו בתפלה זו עד שיסיים השליח ציבור "שים שלום" כדי שיענו הציבור אמן על שניהם, ובראש השנה ויום הכפורים שמאריכין לא יתחילו לומר "רבון" עד לבסוף כדי שיסיימו עם הקהל ביחד, ואין הכהנים רשאין להחזיר פניהם עד שיתחיל שליח ציבור "שים שלום", ואין רשאין לכוף אצבעותיהם עד שיחזרו פניהם ואין רשאין לעקור משם עד שיענו הציבור אמן אחר ברכת "שים שלום", וכשמחזירין פניהם בין בתחלה בין בסוף לא יחזרו אלא דרך ימין:

יז

אין קורא השליח ציבור "כהנים" אלא עד שיכלה אמן של ברכת "נאה להודות" מפי הציבור, ואין הכהנים רשאין להתחיל ברכת "אשר קדשנו" עד שיכלה דבור קריאת "כהנים" מפי הקורא, ואין רשאין להתחיל "יברכך" עד שיכלה אמן מפי כל הציבור אחר "באהבה", ואין רשאין להתחיל בשום תיבה מן ברכת כהנים עד שתכלה התיבה מפי המקרא, ואין הציבור עונין אמן עד שתכלה הברכה מפי הכהנים:

יח

נכון להשתדל שלא יהיה כהן שליח ציבור בשחרית ומוסף, ואם היה השליח ציבור כהן אם יש כהנים אחרים שם לא ישא כפיו, ואם אין שם כהן אלא הוא ומובטח לו שיחזור לתפלתו בלא טירוף הדעת הרי זה נושא כפיו, כדי שלא תתבטל נשיאות כפים מאותה תפלה, כיצד יעשה? יעקור רגליו בעבודה, ויאמר עד "ולך נאה להודות" ויעלה לדוכן ויברך ברכת כהנים, ואם הציבור כולם לפניו יברך אותם במקומו ויקרא לו אחר את ברכת כהנים, ואחר כך יסיים "שים שלום", וכל היכא דאיכא כהנים אחרים דאמרינן שהשליח ציבור לא ישא כפיו צריך שיהיה עומד במקומו ושותק, ואדם אחר יעמוד אצלו ויקרא את הכהנים, והשליח ציבור שותק עד התחלת "שים שלום":

יט

בשעה שהכהנים מברכים את העם יהיו פני העם כנגד הכהנים ולא יביטו בכהנים ולא בשום דבר אחר, ויהיו עיניהם סגורות ולא יסיחו דעתם בדברים אחרים, ויהיו כמו שעומדים בתפלה, ויתכונו לברכה, ועם שאחורי הכהנים אינם בכלל הברכה, וכן העומדים בצדדים כל שאין עומדים באויר אשר מפניהם ואילך אינם בכלל הברכה, אבל אותם העומדים בצדדים של האויר שלפניהם הרי אלו בכלל הברכה, דלא בעינן לפניהם ממש כי אם על צד היותר טוב היכא דאפשר וכנזכר ב"חסד לאלפים", ואם אחד נכנס לבית הכנסת לבקש איזה דבר, או עובר אורח ממקום למקום ומצא הכהנים מברכין ברכת כהנים, יעמוד וישמע ברכת כהנים ולא יצא עד שיסימו ברכת כהנים, ואם הוא כהן וכבר נשא כפיו באותו היום, ובא לבית הכנסת זו ומצא ציבור שלא הגיעו לברכת כהנים, יכול לישא כפיו פעם אחרת:

כ

כהן שלא התפלל עדין ומצא ציבור מתפללין: אם אין השעה עוברת נושא כפיו ואין התפלה מעכבתו, ואם אמרו לו "עלה" צריך לעלות אפילו השעה עוברת לו, דנשיאות כפים דאורייתא ותפלה דרבנן:

כא

כהן הקורא קריאת שמע והרגיש דהשליח ציבור מוכן להגיע לברכת כהנים, ימהר לסיים הקריאת שמע שיקרא בה גם בדרך הלוכו לעלות כדי שיסיים אותה קודם שיתחיל לברך, ואם הרגיש בזה בעודו בברכות קריאת שמע, ימתין שם בבין הפרקים ולא יתחיל בקריאת שמע עד שיברך ברכת כהנים. ואם לא הרגיש אלא עד שהתחיל שליח ציבור ב"רצה" והוא כבר התחיל בקריאת שמע, והוא כבד פה שאי אפשר למהר לסיים הקריאת שמע קודם שיברך, הנה זה יעקור רגליו בעבודה, ויסיים הפרשה שהוא עומד בה ויברך ברכת כהנים בין הפרקים של קריאת שמע, ואחר ברכת כהנים יסיים הקריאת שמע, אבל אם לא הרגיש בעבודה, ולא עקר רגליו קודם שסיים שליח ציבור ברכת עבודה אינו עולה לדוכן לברך, וכמו שכתבתי לעיל דכל שלא עקר רגליו בעבודה אינו עולה לדוכן, וכאשר העליתי כל זה בספרי הק' "רב פעלים" בסיעתא דשמיא. ואם הכהן עומד בתפלה, כתבתי שם בספרי הק' "רב פעלים" דאפילו לסברת ה"מגן אברהם" ודעמיה דסבירא להו פוסק, זה אינו אלא אם כן אמרו לו לעלות, וצריך שיאמרו לו כשאומר השליח ציבור "רצה", אך באמת יש חולקים על ה"מגן אברהם" וסבירא להו דאינו פוסק אם עומד בתפלה, כדין קדיש וקדושה, ואפילו לסברת הסוברים דאם הכהן המתפלל סיים "ולך נאה להודות" הנה זה נושא כפיו שם, עם כל זה כיון דלא עקר רגליו בעבודה אינו עולה, ובודאי דלא עקר רגליו כיון דהיה עסוק בתפלתו, ובודאי דלא יאמרו לו לעלות כיון דרואין אותו עוסק בתפלה, וכיון דלא אמרו לו לעלות אז גם לסברת הרב מהר"ם מינץ ז"ל סימן יב לא ישא כפיו:

כב

כהן אבל יוצא מבית הכנסת בשעה שקורא כהנים, ואחר שבעת ימי אבלות ישא כפיו, ויש אומרים דאפילו בתוך שבעה ישא כפיו ועליו תבא ברכת טוב, ובעיר הקודש ירושלם תוב"ב נהגו לעשות נשיאות כפים בבית האבל, וכן נהגו מחדש פה עירנו בגדאד יע"א, ורק הכהנים שהם אבלים לא נהגו לישא כפים, וצריך להזהירם שלא יעמדו שם, אלא יכנסו קודם "רצה" תוך חדר אחר שבבית, ועיין ב"שלמי ציבור" ועיין מה שכתב הרב המגיה ב"חסד לאלפים" בשם הרב מה"ר חיים פינסו ז"ל יעוין שם, ובקהל חסידים "בית אל" יכב"ץ נוהגים לעשות נשיאות כפים בתשעה באב בשחרית, ופה עירנו יע"א לא נהגו בתשעה באב כן, אלא רק במנחה דוקא עושין נשיאות כפים, ולא שניתי מנהגם בזה בתשעה באב, מטעם הכמוס אתי:

כג

אין עושין נשיאות כפים במנחה אלא רק בתענית ציבור שדרכם להתאחר להתפלל כמו זמן תפלת נעילה של יום הכפורים, ובתשובתי בספרי הק' "רב פעלים" העליתי להורות להם לכתחלה לעשות נשיאות כפים בתענית ציבור ארבעים דקים קודם קריאת המגר"ב (הערב) שהוא חצי שעה קודם שקיעת החמה, כי פה עירנו החמה שוקעת עשרה דקים קודם קריאת המגר"ב, מיהו אותם שעושים קודם שיעור הנזכר אין למחות בידם שיש להם על מה שיסמוכו:

הלכות פורים

פתיחה

הלכות אלו שייכים לפורים דרכי לדרשם בעזרת ה' יתברך בשבת זכור אשר על הרוב יזדמן בפרשת תצוה וקישור שלהם יהיה בתוך הדרשה כפי מה שיזדמן בכל שנה ושנה בעזרת ה' יתברך:

הלכות

א

הכל חייבין במקרא מגילה אנשים ונשים אך הנשים אע"פ שיודעין לקרות ישמעו מן האנשים וכן המנהג בעיר הקודש תוב"ב שמעולם לא נשמע שהאשה קראה מגילה ולכן כל אדם אע"פ שקרא המגילה בבית הכנסת יקראנה בביתו בשביל אשתו שלא שמעה בבית הכנסת ובשביל הבתולות ושאר נשים ומשרתים שבבית ואם קראה בבית הכנסת וחוזר וקורא לנשים לא יברך בשבילם וגם הם לא יברכו:

ב

אם היה הקורא חרש או שוטה או קטן השומע ממנו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרותה בברכה. מיהו אם שמעה מחרש יחזור ויקראנה בלא ברכה משום דאיכא דסבירא להו שומע מחרש יצא ואם שמעה מקטן שהגיע לחינוך יחזור ויקראנה בלא ברכה דאיכא רבים דסבירא להו קטן שהגיע לחנוך מוציא את הגדול ידי חובתו וכן נמי אם שמעה מהאשה יחזור ויקראנה בלא ברכה:

ג

קראה מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא אבל השומע אם מתנמנם לא יצא וצריך להזהר בדבר זה שהוא מצוי תמיד דאלו השומעים יתנמנמו, ולכתחילה אם ראו את הקורא שקרא איזה פסוקים מתנמנם מכריחין אותו שיחזור ויקראנה, דלא אמרינן קראה מתנמנם יצא אלא בדיעבד היכא דסיים קריאת המגילה כולה:

ד

הקורא את המגילה צריך לברך הברכות מעומד בין בתחילה בין בסוף אפילו הוא קוראה יחיד בביתו, אבל קריאתה אינה צריכה מעומד, ורק השליח ציבור קוראה מעומד מפני כבוד הציבור, וצריך להיות פושט אותה כולה ואח"כ מברך הברכות מעומד, מיהו מאחר דפושט ומברך בעודו עומד, צריך שיהיה לפניו בימה או כסא שתנוח עליו המגילה ולא תהיה נגררת בארץ:

ה

מי ששכח ולא בירך שהחיינו, אם נזכר אחר שהתחיל יברך במקום שנזכר, ובסה"ק מקבציאל העליתי דאם לא נזכר עד אחר שכבר קרא גם פסוק עשרת בני המן, אע"פ שעדיין לא גמר המגילה לא יברך שהחיינו שם במקום שנזכר:

ו

אם השמיט הקורא מלות בקריאתו אפילו שהם תיבות שאין מפסידין ענין הקריאה לא יצא ידי חובתו, ומי שיש בידו מגילה שאינה כשרה ישמע משליח ציבור וישתוק:

ז

נוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם, והם איש יהודי וכו', בלילה ההוא וכו', ומרדכי יצא וכו', ליהודים היתה אורה וכו', וכשאומר פסוק בלילה ההוא בקול רם וניגון יסיים תיבת המלך בקול רם וניגון ביותר, ויש נוהגים לומר גם כן פסוק כי מרדכי היהודי וכו' ופה עירנו לא נהגו בפסוק זה:

ח

צריך לומר מתחילת חמש מאות איש ואת פרשנדתא וכו' עשרת בנשימה אחת, ויאריך בוא"ו של ויזתא, והמנהג להכות ברגליו על הקרקע כשאומרים שמות עשרת בני המן, ויש נוהגים להכות בידם על הקרקע ואין זה מנהג יפה, אלא ראוי להכות בסנדלים שברגליהם:

ט

צריך להיזהר לקרות תיבת "ואת" הנזכרים בעשרת בני המן מתוך המגילה, כי יש טועים מחמת המהירות של נשימה אחת לקרות כל תיבות של ואת הנזכרים בעל פה, לכך צריך להשים לב על זאת להיזהר, וכשאומר "ויקר" ישים ידיו על התפילין וינשק, וכשאומר את אגרת הפורים ינענע המגילה בתיבת אגרת:

י

כתב הגאון יעב"ץ ז"ל על אביו הגאון ז"ל שהיה מכה ברגלו וטופח בסנדלו כשמזכיר שם המן בקריאת המגילה עיין שם, ואני רגיל להכות ברגלים בשם המן הראשון הכתוב בפסוק "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי", וגם עוד שם המן האחרון בפסוק "כי המן בן המדתא האגגי צורר כל היהודים חשב וכו'":

יא

אסור לאכול קודם קריאת המגילה, ואם יש לאדם מגילה כשרה שקורא בה לעצמו בבית הכנסת בעת שהשליח ציבור קורא שם בשביל הציבור, וזה אינו רוצה לצאת בברכה של שליח הציבור אלא ירצה לברך לעצמו רשאי, אך יברך בלחש וכאשר העליתי בסה"ק רב פעלים בס"ד:

יב

טוב שיעמדו שני אנשים אצל השליח ציבור מימין ומשמאל, ויאמר השליח ציבור קודם הברכה ברשות מורי ורבותי ויברך ויקרא, ומנהג עירנו שיעמדו הקהל בעת הברכה בתחלה ובסוף, וכל אדם צריך שיגלול ואח"כ יברך ברכה אחרונה, ויזהר שלא יברך בעת שהוא גולל המגילה:

יג

הקורא יחיד יברך גם ברכה אחרונה של המגילה וכנזכר בברכי יוסף ועיין מועד לכל חי סימן ל"א אות ק"ח יעויין שם, וכן המנהג פה עירנו וכן ראוי לנהוג בכל מקום, ולא יאבד היחיד ברכה יקרה זו:

יד

אומרים על הנסים בתפלה וברכת המזון ביום י"ד דוקא, אבל לא ביום ט"ו, ואפילו מקום שקורין המגילה בט"ו משום ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושוע עם כל זה לא יאמרו על הנסים בתפלה וברכת המזון מפני חשש הפסק, וכן מפורש בשער הכונות, ופה עירנו בגדאד יע"א מנהגם לקרות המגילה בי"ד בברכה אבל בט"ו קורין אותה בלא ברכה כלל, וברכה אחרונה אומרים אותה בלי שם ומלכות, ומנהגם לקרות בט"ו בספר תורה בפרשת ויבא עמלק, והטעם דעיר בגדאד יש בה ספק אם היתה מוקפת חומה מימות יהושוע או לאו, ולכן קורין בט"ו את המגילה בלא ברכה, ומקדמת דנא היה המנהג פה עירנו לומר על הנסים ביום ט"ו בתפלה ובברכת המזון, אך הרב הגאון עטרת ראשי מור זקני רבינו משה חיים זלה"ה ביטל המנהג של אמירת על הנסים משום חשש הפסק, אבל קריאת ספר תורה לא רצה לבטל דאין כאן חשש ברכה לבטלה, ולכן עתה אין אומרים על הנסים פה עירינו בגדאד אלא רק ביום י"ד בלבד, ואם שכח ולא אמר אין מחזירים אותו, אלא דבתפילה אומר אחר אלהי נצור נודה לך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו על הנסים וכו', ובברכת המזון יאמר אחר סיום הברכות הרחמן הוא יעשה לנו נסים כשם שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ובימי מרדכי וכו':

טו

חייב כל אדם ליתן שתי מתנות לשני עניים לפחות, וכל המרבה ברוך יהיה, והשיעור הוא אם נותן אוכל צריך שיהיה בו ג' ביצים שהם ארבעה וחמשים דרה"ם (יחידת משקל - 3 גרם ומשהו), ואם מעות שיעור שיקנה שלשה ביצים מפת, ואפילו עני המתפרנס מצדקה חייב במתנות לאביונים וה"פרי חדש" פוטרו, וכתוב בספר "תורה לשמה" שיוכל אביון אחד ליתן לאביון חברו וזה גם כן חוזר ונותן לחברו:

טז

חייב לשלוח כל אדם לחברו שני מנות, דהיינו שני מיני אוכלים וכתוב בספר תורה לשמה שצריך להניח כל מין בכלי אחד בפני עצמו ולא יניח שניהם בכלי אחד ומשלוח מנות צריך לשלוח לגדול אבל מתנות לאביונים אפילו נתן לקטן יצא ידי חובתו:

יז

האשה חייבת גם כן במשלוח מנות ומתנות לאביונים, ופה עירינו בגדא"ד שקורין המגילה גם בט"ו בלא ברכה משום ספק מוקפת חומה, צריך לקיים ביום ט"ו סעודה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים אחד אנשים ואחד נשים, ורק אין מרבין בהם כמו יום י"ד:

יח

אבל תוך י"ב חודש של אב או של אם יקיים משלוח מנות אך לא ישלח להרבה בני אדם אלא יקיים המצוה הזאת באדם אחד דווקא, ולו לא ישלחו אחרים כלל:

יט

מצוה להרבות בסעודת פורים, ועיקר הסעודה ביום, ואם עשאה בלילה לא יצא ידי חובתו, ומנהג יפה לאכול זרעונים בפורים זכר לאכילת זרעונים שאכלו דניאל וחבריו ועשה להם הקב"ה נס בזה (דניאל א'), ולכן פה עירנו מנהגם לטגן מוליתא בקטניות ובשר ביחד שקורין זה בערבי סמבוס"ך:

כ

מנהג יפה לכתוב עמלק ושם המן ולמחותם, וקודם שימחם ידרוס ויכה עליהם בסנדלו, ולא ימחם ברוק שבפיו אלא במים מזוהמים, ואם יש שכר לפניו ימחם בשכר וסימן (משלי לא', ו') תנו שכר לאובד:

כא

אין לעשות מלאכה בפורים בין בי"ד בין בט"ו, ואין לנשים לעשות כבוס וכדומה אפילו ביום ט"ו, ואין מגלחין הישראלים אפילו אם חל יום י"ד בערב שבת:

כב

ילבשו בפורים בגדי שבת או בגדים אחרים שהם חשובים, ולא ילבשו בגדי חול, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו: