בן איש חי שנה א משפטים

הלכות שנה ראשונה - פרשת משפטים - הלכות תפילת שמונה עשרה – המשך

פתיחה

"ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך ואת מימיך" (שמות כג, כה), נראה לי בסיעתא דשמיא דידוע דחכמינו ז"ל דרשו עבודה זו תפלה, כי היא עבודה שבלב, והיא שחרית מנחה ערבית בכל אחת יש י"ט בברכות בעמידה, הרי סך הכל ז"ן ברכות כמנין "דגן", כי על ידי שלש תפלות יהיה שפע פרנסה לישראל, כידוע שפרנסה תלויה בשלוש תפלות של ישראל, ולזה אמר "יחיו דגן ויפרחו כגפן" (הושע יד, ח), וידוע כי שם "אל הויה" עולה ז"ן, וכמו שכתוב "אל ה' ויאר לנו" (תהלים קיח כז) ושמות "אל הויה" נרמזים באותיות "אוכל" שהם אותיות "אל כ"ו" דמספר שם הוי"ה כ"ו והם חסדים גמורים שמהם נשפע פרנסה טובה, והיינו שבזכות ז"ן ברכות של שלש תפילות יתעורר השפע מן "אל הוי"ה" שעולה מספרם ז"ן, ובזה יובן בסיעתא דשמיא רמז הכתוב "מזוינו מלאים מפיקים מז"ן אל ז"ן" (שם קמד יג), שבכוח ז"ן ברכות נמשיך שפע משמות "אל הוי"ה" הם מספר ז"ן, ובזה יובן בסיעתא דשמיא "מן האוכל יצא מאכל" (שופטים יד, יד) אוכל "אל כ"ו" כלומר מן "אל הוי"ה" שמתעוררים על ידי ז"ן ברכות של שלש תפילות, "יצא מאכל" הם פרנסה לישראל ולזה אמר "ועבדתם את ה' אלהיכם" זו תפלה שיש בה ז"ן ברכות, ועל ידי כן "וברך את לחמך ואת מימיך:

הלכות

א

מאחר שגדלה מעלת התפלה שנזונים העליונים והתחתונים על ידה דהיא עומדת ברומו של עולם שגם לעולמות העליונים ימשך שפע על ידה, לכך הזהירו בזוהר הקדוש להתפלל בלחש עד שאפילו אזניו לא תשמענה קולו, והטעם הוא כדי שלא יתקנאו בה החיצונים מחמת גודל מעלותיה, וכמו שכתב רבינו מורנו הרב חיים ויטל ז"ל ב"עולת תמיד" דף נ"ו עמוד ב וזה לשונו: "התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כי אם אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין, ולכן בקריאת שמע תקנו שישמיע לאזניו, אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו לא סלקא, כי שומעין החיצונים ומתערבין בהדה, וכשהיא בלחש דאינה נשמעת לאזניו אז היא רוחנית מאד מגדר טבע רוח אדם שהיא פנימית ורוחנית יותר מאד מן הסטרא אחרא ולכך אין רואין אותה, וזה הפך סברת מהרי"ק בבית יוסף שפסק שיותר טוב להשמיעה לאזניו, ועיין בברייתא ובירושלמי ותמצא כדברי הפך סברתו, וכן הקורא בספר תורה חד קארי וחד שתיק, ואי תרי קראן גרע מהימנותא, כי התפלה וקריאת ספר תורה כלהו הוו מעלמא עלאה, דלגביה אנחנו מצלין בלחש וכו'" עד כאן לשונו עיין שם:

ב

ולהיות כי התפלה קדושתה גדולה מאד והיא דברים העומדים ברומו של עולם, לכך צריך להזהר בה לאומרה בגוף נקי וטהור, שאם היה צריך לנקביו אל יתפלל עד שיפנה, משום שנאמר "הכון לקראת אלהיך ישראל" (עמוס ד, יב), ואם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור להתפלל, במה דברים אמורים בגדולים אבל לא בקטנים, ואין צריך לחזור אלא כשאינו יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה שהוא שעה וחומש שעה, דקים להו לחכמינו ז"ל כל שלא יוכל לעצור שיעור זה כבר נהפך המאכל במעיו להיות צואה גמורה וכתיב "וכל קרבי את שם קדשו" (תהלים קג, א), ולפיכך תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל, אבל אם יכול להעמיד עצמו שיעור פרסה יצא בדיעבד, ועיין "נשמת אדם" כלל ג' אות א' ומכל מקום לכתחלה צריך לחוש שלא יתפלל בגוף משוקץ, אפילו אם יעבור זמן תפלה אם ימתין עד שיפנה, והגם דיכול להעמיד עצמו יותר משיעור פרסה, והא דנקטי חז"ל שיעור הפרסה בהלוך היינו להחמיר, דהנצרך לנקביו אם יושב יוכל להעמיד עצמו יותר משיעור מהלך ועיין "ערך השלחן":

ג

אם נתעורר לו באמצע תפילתו, בין לגדולים בין לקטנים, אם יוכל לעצור עצמו עד שיגמור תפלתו- יגמור תפלתו, ואם לאו מותר לו לצאת ולפנות ואחר כך יגמור תפלתו, כי הליכה בלבד בלא דיבור לא חשיבה הפסק, ורק דמפני הכבוד הוא אין ראוי שיפסיק באמצע תפלתו, ובהאי גוונא שהוא לצורך לית לן בה:

ד

אם תינוק טינף בצואה באמצע תפלה ואין לו דבר אצלו לכסותו, או אפילו שיש לו דבר לכסותו הנה על כל פנים יש ריח רע, הרי זה מתרחק ארבע אמות ממקום שכלה הריח או יצא לבית אחר, ואם יש אחרים עומדים שם ומתפללים גם כן, ולא הרגישו בטינוף זה שטינף התינוק אצלם שם, אם אפשר להודיע להם כדי שיתרחקו שלא על ידי הפסק בדיבור יודיעם, ואם אי אפשר להודיע להם אלא רק על ידי הפסק בדיבור, מותר לו להפסיק בדיבור כדי להצילם מאיסור דאורייתא ומוטב שיעשה הוא איסור דרבנן להפסיק בדיבור בתוך התפלה, משיעשו אחרים איסור דאורייתא להתפלל במקום מטונף ועיין "חיי אדם" כלל כ"ה אות ז' וב"נשמת אדם" שם אות א', וכל זה הוא בטינוף דאיכא איסור תורה, אבל אם התינוק השתין דליכא בזה אלא איסור דרבנן, אסור להפסיק בדיבור אלא הוא יתרחק ארבע אמות ויגמור תפלתו ולאחרים שהם מתפללים שם שלא הרגישו לא יטפל בהם להרחיקם אפילו על ידי רמז בתנועת ידיו, דלגבי דידם יש לסמוך על מה שכתב ה"מגן אברהם" סימן ע"ח דלהרשב"א אין צריך להרחיק במי רגלים, ועיין "חיי אדם" כלל כ"ה אות ו:

ה

בתפלה אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה וכיוצא, אלא ישתוק ויכוין למה שאומר השליח ציבור ונחשב כעונה לעניין שיצא ידי חובתו בקדיש וקדושה, ואף על גב דנחשב כעונה אין זה נחשב לו הפסק ובספרי הק' "מקבציאל" כתבתי דאם הוא רחוק משליח ציבור ואינו שומע ממנו הקדיש או הקדושה אין צריך לשתוק אלא יתפלל כדרכו:

ו

אין להפסיק בדיבור באמצע תפלת העמידה אלא דוקא במקום סכנה, אבל אי ליכא סכנה אפילו בשביל מצוה, כגון לומר לתוקע בראש השנה בתפלת לחש דמוסף שטעה בסימני התקיעות, אין להפסיק באמצע התפלה בדיבור להחזיר לתוקע שיתקע כהוגן, ועיין "כנסת הגדולה" ועוד אחרונים, והא דשרי להפסיק בדיבור במקום סכנה היינו היכא דאי אפשר להמלט בלתי דיבור, אבל אם יוכל להמלט על ידי הלוך שילך ממקומו למקום אחר, לא יפסיק בדיבור, ואף על פי דשרי להפסיק בדיבור מפני הסכנה, מכל מקום אם אפשר לו לקצר דהיינו שיאמר תחלת כל ברכה וסופה, באופן שיגמור תפלתו וימלט מן הסכנה ולא יצטרך להפסיק בדיבור באמצע- שפיר דמי:

ז

אסור לגעור בפיו בעודו מתפלל בתינוק השוחק אף על גב דמטרידו בתפלתו, אלא בגמר הברכה יעשה תנועה בקול דוקא, או ירמוז בידיו כדי שישתוק, ואם עשה כן ועודנו משחק ומטרידו ירחיק עצמו ממנו ולא ידבר כלום, דהליכה בלבד אינו הפסק, וכל שהוא לצורך כהאי גוונא שרי:

ח

אם הפסיק תפלתו מחמת אונס ושהה כדי לגמור את כל התפלה מראשה לסופה, הרי זה חוזר לראש ומשערין לפי המתפלל:

ט

טעה או נאנס ולא התפלל יש לו תשלומין, אך לא תקנו תשלומין אלא לתפלה הסמוכה לאותה התפלה, אבל תפלות אחרות שהפסיד אין להם תשלומין, לפיכך טעה או נאנס ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, וכל טעות שצריך לחזור בעבורו חייב להשלים בתפלה הסמוכה כגון שהזכיר גשם וברך עלינו בזמן הקיץ, וכן טעות דראש חודש וכיוצא בזה. ואפילו בשבת שיש תפלת מוסף עם כל זה תפלת המנחה מקרי תפלה הסמוכה לשחרית, מפני ששניהם במקום התמידין, אבל מוסף הוא קרבן אחר לכן תשלומין של שחרית הוא במנחה תמיד אפילו בשבת ויום טוב, וכשעושה תשלומין לשחרית במנחה, יתפלל הראשונה מנחה, והשנית לתשלומין, ואם היפך בכונתו לא יצא ידי תפלה שהיא תשלומין, וצריך לחזור להתפלל אותה, וכן הדין בכל מקום שצריך להתפלל תשלומין, סימן לדבר בעל הבית ואורח נכנסים לבית, מי נכנס תחלה? בעל הבית נכנס תחלה: טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים, טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, דהיינו לאחר שאמר קריאת שמע ותפלת שמונה עשרה, יאמר "אשרי" ואחר כך יתפלל תשלומי ערבית, אבל אחר מנחה אין לומר "אשרי" על פי הסוד בתורת חיוב בתקוני התפלות, לכך אם משלים שחרית אחר מנחה, או מנחה אחר ערבית לא יאמר "אשרי" בינתיים, רק ישהה כדי הלוך ארבע אמות וכנזכר באחרונים:

י

צריך שבהיותו עסוק בתפלה, יתפלל תפלה האחרת להשלים, ולא יעשה הפסקה בינתיים, שאם שהה הרבה אחר שהתפלל תפלה שהיא חובת אותה שעה, אינו יכול להתפלל תשלומין תפלה שהפסיד, לפי שלא תקנו תשלומין לתפלה שהפסיד אלא בזמן שעוסק בתפלה שהיא חובת אותה שעה, שאז כיון שהוא עוסק בתפלה חוזר ומשלים מה שפשע בתפלתו:

יא

שכח ולא התפלל שחרית ומוסף, ונזכר במנחה יתפלל מנחה תחלה, ואחריה מוסף ואחר כך תשלומין דשחרית, ואם התפלל מוסף קודם מנחה יצא, ואם עבר כל היום ולא התפלל מוסף אין לה תשלומין, אפילו בתורת נדבה דעבר זמנו בטל קרבנו:

יב

מי שטעה ולא התפלל מנחה בערב שבת, מתפלל ערבית שתים של שבת, הראשונה לערבית ושניה לתשלומין, ואם טעה ולא התפלל מנחה בשבת, מתפלל במוצאי שבת ערבית שתים של חול, ומבדיל בראשונה, ואינו מבדיל בשניה, ואם הבדיל בשתיהן, או לא הבדיל בשום אחת מהן יצא, אבל אם לא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה אז שניה עלתה לו, וראשונה לא עלתה לו, דכיון שלא הבדיל בראשונה גילה דעתו שהתפלל הראשונה לתשלומין וזה לא יועיל כמו שכתבתי לעיל דאין תשלומין אלא בשניה, וכן אם לא התפלל מנחה בערב ראש חודש מתפלל ערבית שתים בליל ראש חודש, ומזכיר בשניהם יעלה ויבא, ואם לא הזכיר בראשונה והזכיר בשניה צריך לחזור ולהתפלל, וכל זה כשעשה כן במזיד, אבל אם עשה בשוגג ששכח ולא הזכיר בראשונה אין צריך לחזור, הן בדין יעלה ויבא והן בדין ההבדלה הנזכר לעיל, וכל שכן אם אומר שבשניה נתכון בפירוש לתשלומין דאין צריך לחזור, ויש אומרים דהבדלה שאני דכל שלא פירש בפירוש שהשניה לתשלומין צריך לחזור, ויש מחמירים יותר בהבדלה דאפילו פירש נמי צריך לחזור, הלכך הדין הוא אם שכח ולא הבדיל בראשונה לא יבדיל בשניה, ואם טעה חוזר תפלת החובה של אותה שעה אבל של תשלומין הואיל והוכשרה הוכשרה וכנזכר ב"חסד לאלפים": וכן מי ששכח או נאנס ולא התפלל ערבית ליל שבת קודש, יתפלל שחרית שתים ויאמר בשתיהן "ישמח משה", והוא הדין במנחת שבת שיתפלל בשתיהן "אתה אחד", זה הכלל: כל תשלומין תהיה כמו תפלת החובה של אותה שעה שמשלים בה, סימן לדבר: אורח שנתאכסן אצל בעל הבית, צריך לאכול ממה שאוכל בעל הבית, ולא יבקש לאכול כפי המאכל שאוכל בביתו:

יג

אין תשלומין לתפלה בתפלת הסמוכה אלא למי שטעה או שכח או נאנס, אבל אם הזיד ולא התפלל תפלה אחת אין לה תשלומין כלל, ויש פתאים ואין מתפללים מנחה בשאט הנפש על דעת להתפלל ערבית שתים, וצריך להזהיר המון העם בזה:

יד

מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין ישאר לו זמן אחר שיגמור עסק שמתעסק בו, ובין כך ובין כך עברה לו השעה יש אומרים שאין לו תשלומין, לכך יתפלל תשלומין בתורת נדבה, ויתנה ויאמר אם אני מחויב להשלים בתורת חובה תהיה תפלה זו תשלומין של חובה, ואם אין אני מחויב להתפלל תשלומין של חובה יקבלנה השם יתברך בתורת נדבה, ויזהר גם כן לחדש בה ב"שומע תפלה" איזה דבר בקשה שאין רגיל לבקשו ברוב הימים, ועיין "חסד לאלפים": וכן מי שנשתכר קודם שהגיע זמן תפלה ונשאר בשכרותו ולא התפלל, חשיב אונס ויש לה תשלומין, אבל אם נשתכר אחר זמן תפלה שהיה יכול להתפלל קודם שכרות ולא התפלל, ונשאר בשכרותו עד שעבר זמן תפלה, יש אומרים דלא הוי אונס ואין לו תשלומין, ויש אומרים דחשיב אונס על כן יתפלל התשלומין ויתנה קודם כאשר כתבנו לעיל:

טו

מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבוא לידי הפסד מן הקרן, ועל ידי כן הפסיד מלהתפלל יש לו תשלומין, אך ודאי לא טוב עשה להעביר זמן תפלה משום הפסד ממון:

טז

אין מתפללין תפלת נדבה בשבת ויום טוב ולכן כל היכא דהדין הוא שיחזור להתפלל בתורת נדבה, או היכא דאמרינן מספק יתפלל ויתנה כנזכר לעיל, אין מתפללין כזאת בשבת ויום טוב, על כן היכא דחל ראש חודש יום ששי והוא יום אחד דוקא, ושכח להזכיר ראש חודש במנחה ונזכר אחר שחשכה, וכן אם טעה במנחה דיום אחרון של חול המועד דבלילה הוא יום טוב, בכל זה לא יתפלל תפלת התשלומין משום דהדין בזה לחזור בתורת נדבה, ואין מתפללין נדבה בשבת ויום טוב ועיין "מחזיק ברכה":

יז

הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה במידי דאין לו שייכות בזמן ההוא, אף על גב דאיכא דסבירא להו דחשיב כשח בינתים, מכל מקום בדיעבד יש לסמוך על הפוסקים דסבירא להו לא הוי הפסק ועיין" יוסף אומץ" סימן ה' "וחסד לאלפים" סימן ק"ח:

יח

אם לאחר שהתפלל התשלומין נזכר שטעה בתפלה ראשונה באופן שהדין הוא שצריך לחזור, חוזר גם התשלומין בתורת נדבה, חוץ משבת ויום טוב, דאין תפלת נדבה בשבת ויום טוב וכנזכר לעיל:

יט

אם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפילו באמצע הברכה, ולא מהני חידוש ושיחשוב בתורת נדבה, הואיל והתחיל בתחלה אדעתא דחובה, והוא הדין אם חזר התפלה על דבר שאין צריך לחזור מן הדין בעבורו, ונזכר באמצע התפלה שטעה בדין הרי זה פוסק אפילו באמצע הברכה:

כ

אם נתבלבל באמצע תפלתו ואינו יודע היכן הוא עומד, חוזר לראש התפלה, במה דברים אמורים? אם נתבלבל עד שלא סיים שלשה ראשונות, אבל אם ברור לו שסיים שלשה ראשונות כראוי ונתבלבל באמצעיות, דאינו יודע אם הוא עומד ב"אתה חונן" או בשאחריה, חוזר ל"אתה חונן", ואם ברור לו על ברכה מן האמצעיות שאמרה כהוגן וחתם בה, אז חוזר לברכה שהיא אחר אותה ברכה שברור לו שאמרה כולה כהוגן ועיין "חסד לאלפים":

כא

שליח ציבור שטעה בתפלת לחש באופן שצריך לחזור, יוצא ידי חובתו במה שחוזר התפלה בקול רם, ואין צריך לחזור ולהתפלל בלחש:

כב

בזמן הזה אין מתפללין נדבה אלא רק לעת הצורך מה שמוכרח להתפלל משורת הדין, דאין לב האדם מכוין יפה מראש ועד סוף, וקרינן ביה "למה לי רוב זבחכם" (ישעיה א, יא), והלואי שיוכל להתפלל בתפילות החובה כראוי בכונת הלב: