בממלכת כוזר היהודית/פרק ג

זלמן שכנוביץ
בממלכת כוזר היהודית
פרק ג
→פרק ב	פרק ד←

‫

ג

‬ ‫רבי יצחק סנגורי ישב בחדרו והוא מתעמק בקריאת ‫ספר "השאלתות" של הגאון הבבלי. ההנחות הקצרות ברורות ומחוורות והעקרים המועטים מחזיקים את המרובה, ‫והכל ערוך ומסודר כל כך יפה, עד שמעתה לא יהיו עוד הרבנים מורי־ההוראה זקוקים לעיין לצורך כל שאלת חכם‬ ‫בתלמוד. סנגורי קרא את "השאלתות" וחזר וקרא ויבחן את המקורות ויציין בשולי הגליון כמה הערות על ערכו של ספר זה, עד כמה שהוא משמש סמך לפתרון השאלות ‫הדתיות שבכל יום. והנה נכנסה נחמה בלאט אל החדר ‫ותנח את ידיה על צוארי־אביה.

"מה בקשתך, ילדתי?"

"לפי שעה אך שאלה, אבא חביבי".

"רזין דרזין! שאלי, בתי".

"הרשאית עלמה לקחת מתן מגבר?"

"מידי גבר זר?"

"האם לזר ייחשב כל מי שאינו שאר־בשר?" ‫״לא, בתי. התלמוד מעמיד את קרבת הרוח עם קרבת־‫המשפחה במדרגה אחת, ואפשר במדרגה גבוהה עוד יותר. כך, למשל, נחשבתי אני כקרוב לכל תלמידי״. ‫ ״וגם לבר־חסדאי?״

"בודאי, בודאי; אבל למה זה תשאלי?"

‫לתשובה הניחה נחמה את עדי הזהב על הספר ותאמר: ‬ ״הוא קנה אותו בבגדד בשבילי״. ‫ הרב הסתכל בעדי הזהב בעינים בוחנות. ‫ "לב זהב!" קרא בחיוך מבטיח. ‫ המותר לי לקחתו מידו? הוא עצמו אינו רוצה לשאלך ‫את הדבר".

‫״הוא קנה אותו במחשבה תחילה בשבילך", אמר אביה בהטעמת המלים, ״וגם את אל נא תצערי את בר־חסדאי ‫אחרי אשר הגדיל כל כך לעשות עמנו כולנו״.

‫״ואז לא תמנע גם אתה, אבא, את חפצו ממנו", סבבה נחמה את השיחה לעניין אחר, ״בר־חסדאי הביא אתו ידיד, והוא חפץ לתת לו מהלכים בין תלמידי הישיבה״.

‫״הלא תדעי, נחמה, כי דלתות בתי־האולפן שלנו פתוחות ‫לרווחה לפני כל איש, הבא אליהם בלב תמים ובנפש חפצה". ‫ "אבל הוא איננו, או שאיננו לעת עתה מבני אמונתנו", הוסיפה נחמה בשפה רפה.

‫הרב קימט את מצחו, ואחרי דומיית־רגע שאל:

״לא־יהודי? ומה הוא: העובד־אלילים, או נוצרי? מה צורך לו בנו?״ ‫

"נפשו חשקה בתורה, בדעת, בחקר האמת".

"הדבר קשה קצת, אך יש בו משום חשש סכנה״, אמר ‫הרב בנשאו את עיניו למרחוק כמצפה לעצת מי שהוא, "רבים הם הבאים אלינו היום לבקש אחרי מטרות חדשות ואידאלים חדשים, ורק מעטים מהם המתכוונים למצוא את האמת, ועוד פחות מזה מספר אלה המוכשרים לקלוט לתוכם ‫את כל הדעות הכלולות בתורתנו בלי להכשל ברשת של ‫טעויות ושגיאות. מלבד זאת עוד לא ינומו ולא יישנו בכל ‫מקום צוררי־ישראל, חפצי רעתנו. לפיכך צריך להזהר..."

"בר־חסדאי ערב בעד ידידו זה ומציל נפשו, והוא נתן ‫לו את הבטחתו להעמידו על המאור שבתורתנו".

"אם כן הבה נקוה", גמר הרב, "כי לא הבטיח לו בר־חסדאי את הדבר בלי חשבון ודעת".

נחמה האמינה לשמוע בקול דברי־אביה כעין הבטחה ‫ותצא מן החדר בלב מלא שמחה על הצלחת מלאכותה. רבי יצחק שב להתעמק בקריאת מגילת הספר עד כי לא ‫התבונן לצאת בתו.

*

בבית רבי עמרם שררו ששון ושמחה. בר־חסדאי, אשר ‫אחרי מות אביו ואמו מצא בבית הזה חסות הורים, שב בשלום למדינת הכוזרים מן הדרך הרחוקה אשר הלך בה במלאכות רבו לטובת יהודי־הארץ. רבי עמרם התגאה בבן ‫אחיו זה, אשר הוא וחנה רעיתו הנאמנה גדלו אותו ליד ‫בת־שוע בתם לתורה ולמעשים טובים ולצפירת־תפארה לעדתו. ‫‪זה כבר לא נשמע באולמי־הבית צחוק הכסף של בת־שוע כל כך מצלצל כמו שצלצל עתה כשהיא יושבת ליד בר־חסדאי ומקפת אותו בשאלות על רשמי־מסעו ועל כל אשר ראה וש‬מע בעולם הזר לה, אשר מעבר להרים. מימי ילדותם ‫והלאה נקשרו שתי הנפשות הצעירות האלה בקשר של אחוה טהורה, שלא הניחה מקום ביניהן לשום רגש של בישנות.

‬באותו יום, בשעה מאוחרת שלאחר הצ‬הרים, נאספו טובי תלמידי בית האולפן אל בית רבי עמרם. שם השתרעו על מצע מרבדים ורפידות עור פרושות לפני האח המבוערת ויקשיבו בשים לב לסיפורי בר־חסדאי על דבר רשמי דרכו הרחוקה. לימין בר־חסדאי הזדקף על פני כל קלסתר פניו הגסים ‫של כוזריוס, שהיה עטוף מעיל עור ומצנפת־שער חבושה ‫לראשו. על אחת הספות מן הצד ישבו ליד חנה בעלת־‫הבית נחמה ובת־שוע; הראשונה ישבה כדרכה תמיד בכובד ‫ראש ומרוכזת בתוך עצמה, והשניה — מלאה חיים ותנועה. פניה ענו בה, כי יכבד עליה לשבת כשומעת בטלה בלבד וכי ‫יותר נעים היה לה להימצא בין הגברים ולהשתתף אתם בשיחתם.

בר־חסדאי הפסיק את סיפורו ויגש אל הנשים וישאל את ‫נחמה בלחש לשלום אביה. אבל מבטו האילם כמו שאל: "ומה נשמע על אותו דבר, הנוגע לי — זה דבר התשורה?..." נחמה הבינה תכף להגות לבו.

"הוא ישב ער כל הלילה לפני ספר 'השאלתות'", ספרה ‫לו במנוחה מעושה, "וכנראה אין לבו פונה עדיין אל עניינים ‫אחרים... אבל היום בבוקר עלתה בידי להטות אלי את ‫תשומת־לבו לשעה קלה. הוא הלל מאד את לב הזהב... בדבור אחד המלצתי לפניו על רעך החדש".

‫"היש לי ‫הרשות להביא את כוזריוס בסוד בני הישיבה?"

"בתחילה פקפק אבא בדבר, אבל באחרונה הסכים‬ ‫למענך בר־חסדאי. למענך לא יגדל בעיניו, כל שכר..."

‫נחמה עמדה פתאם מדבר ותשב ותסב פניה אל הנשים, כמו ‫חפצה לבלתי שמוע את דברי התודה הנלבבים של בר־חסדאי.

‫הנשים דברו בענייניהן המיוחדים, אבל לרגעים היטו אוזן כמתגנבות אל שיחות הגברים, על שאלות המדע והאמונה.

‫כוזריוס עמד על כל פרט ופרט וחפץ לדעת הכל לעמקו של דבר. עתה, לאחר שהביאה נחמה את הבשורה הטובה, ‫שמשה זו פתחון־פה לבר־חסדאי לדחות את ברור השאלות הקשות באמרו: "מהיום והלאה פתוח לפניך בית לאלפן של סנגורי, ושם יתבררו ויתלבנו לך הדברים".

‫באחרונה עברה השיחה אל פרטי המסע, והנשים עשו‬ ‫את אזנן כאפרכסת ותקשבנה רב קשב לספורי הנוסעים על ‫הארצות הנכריות ותושביהן ומנהגי־חייהם. בת־שוע, העליזה מטבעה, כמעט שהוגיעה את בר־חסדאי בשאלותיה, עד כי ‫ביקש ממנה בצחוק, כי תרפה ממנו לשעה קלה. כוזריוס, ‫להפך, אשר לא הסכין לראות נערה בעלת מזג כל כך חם כמותה, ענה לה על כל שאלותיה בפרוטרוט. הוא סיפר את מאורעות המסע בקיצור נמרץ, אבל דבריו היו כל כך מלבבים והתמונות המצוירות כל כך בהירות ומלאות חיים, עד כי שפך קסם ממש, על השומעים.