במדבר רבה כ יט

<< · במדבר רבה · כ · יט · >>

יט.    [ עריכה ]
"וישא משלו ויאמר מן ארם ינחני" פתח ואמר מן הרמים הייתי והורידני בלק לבאר שחת ינחני כמד"א כמה דאת אמר - כמו שאתה אומר (יחזקאל לב יח): "נהה על המון מצרים והורידהו".

ד"א דבר אחר - פירוש נוסף "מן ארם" עם רם שלמעלן הייתי והורידני בלק מכבודי משל למי שמהלך עם המלך ראה ליסטין הניח את המלך וטייל עם הליסטין כשחזר אצל המלך אמר לו המלך לך עם אותו שטיילת עמו שאי אפשר לך שתלך עמי כך בלעם נזקק לרוח הקדש וחזר להיות קוסם כבתחלה שנאמר (יהושע יג, כב): "ואת בלעם בן בעור הקוסם" לפיכך צווח רם הייתי והורידני בלק.
ד"א דבר אחר - פירוש נוסף "מן ארם ינחני" אמר לו השוינו שנינו להיות כפויי טובה אלולי אברהם אביהם לא היה בלק שנאמר (בראשית יט, כט): "ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט" ולולי אברהם לא פלט לוט מסדום ואתה מבני בניו של לוט ואלולי יעקב אביהם לא הייתי אני בעולם שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב שבתחלה כתיב (שם כט, ט) "ורחל באה עם הצאן" ואלו היה לו בנים היאך בתו רועה ומשהלך יעקב לשם נתנו לו בנים שנאמר (שם לא, א) "וישמע את דברי בני לבן" וכן אמר לו (שם ל, כז) "נחשתי ויברכני ה' בגללך".

"לכה ארה לי" מי שהוא מארר לעצמו מארר שכך כתיב (שם יב, ג) "ומקללך אאור" ואומר (שם כז, כט): "אורריך ארור". "לכה ארה לי יעקב ולכה זועמה ישראל" אילו לאומה אחרת בקש שאקלל כגון בני אברהם ויצחק הייתי יכול אלא יעקב מלך שבורר לעצמו מנה ועמד אחד ואמר גנאי עליה כלום יש לו חיים ואלו חבלתו ונחלתו וסגולתו שנאמר (דברים לב, ט): "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו" (שמות יט, ה): "והייתם לי סגולה". "ולכה זועמה ישראל" מלך שנטל עטרה ונתנה בראשו ואמר אדם שאינה כלום יש לו חיים ואלו כתיב בהן (ישעיה מט, ג): "ישראל אשר בך אתפאר"

"מה אקב לא קבה אל" בשעה שהיו ראויין להתקלל לא נתקללו כשנכנס יעקב ליטול את הברכות נכנס במרמה דכתיב (בראשית כו, טז): "ואת עורות גדיי העזים" אמר אביו "מי אתה" אמר לו "אנכי עשו בכורך" מי שמוציא שקר מפיו אינו ראוי להתקלל ולא עוד אלא שנתברך דכתיב (שם, לג) "גם ברוך יהיה" והיאך אני מקללן "לא קבה אל".
ד"א דבר אחר - פירוש נוסף "מה אקוב לא קבה אל" בנוהג שבעולם לגיון שמרד במלך חייב מיתה ואלו כפרו בו ומרדו ואמרו (שמות לב, ד): "אלה אלהיך ישראל" לא היה צריך לכלותן אלא אפילו באותה שעה לא זז מחיבתן לוה להן ענני כבוד ולא פסקו מהן המן והבאר וכה"א וכן הוא (הכתוב) אומר - כך אנו מוצאים בפסוק (נחמיה ט, יח): "כי עשו להם עגל מסכה וגו' ואתה ברחמך הרבים לא עשיתם כלה במדבר" עמוד הענן לא סר מעליהם יומם ומנך לא מנעת מפיהם ומים מסלע הוצאת להם והיאך אני יכול לקללם. "מה אקב לא קבה" אל בשעה שהיה מצוה אותם על הברכות ועל הקללות בברכות היה מזכירן שנאמר (דברים כח, יב): "אלה יעמדו לברך את העם" בקללות לא היה טובען שכן הוא אומר "ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל" וכשהן חוטאין ואומר להביא עליהן קללה אינו כותב שהוא מביאה אלא בברכות הוא בעצמו מברכן שנאמר (שם, א) "ונתנך ה' אלהיך עליון וגו' יצו ה' אתך את הברכה" ובקללות לא היה טובען שכה"א שכן הוא (-הפסוק) אומר "והיה אם לא תשמעו ובאו עליך" מעצמן הוי "מה אקב לא קבה אל".

כתיב "כי מראש צורים אראנו" להודיע שנאתו של אותו רשע שמתוך ברכותיו אתה יודע מחשבתו למה הדבר דומה לאדם שבא לקוץ את אילן מי שאינו בקי קוצץ את הגופים כל ענף וענף ומתייגע והפיקח מגלה את השרשין וקוצץ כך אמר אותו רשע מה אני מקלל כל שבט ושבט הריני הולך לשרשן בא ליגע מצאן קשים לכן אמר כי "מראש צורים אראנו".
ד"א דבר אחר - פירוש נוסף "כי מראש" אלו אבות "ומגבעות" אלו אמהות.
"הן עם לבדד ישכן" וכשהוא משמחן משמחן לבדן שנאמר (דברים לב, יב): "ה' בדד ינחנו" וכשהאומות בעוה"ז שמחים הן אוכלים עם כל מלכות ומלכות ואין עולה להם מן החשבון שנאמר "ובגוים לא יתחשב".

"מי מנה עפר יעקב" מי יוכל למנות מצות שהן עושין בעפר (דברים כב, י): "לא תחרוש בשור ובחמור" "לא תזרע כרמך כלאים" (במדבר יט, ט): "ואסף איש טהור את אפר הפרה" (שם ה, יז) "ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן" (ויקרא יט, כג): "שלש שנים יהיה לכם ערלים" וכן כולם.

"ומספר את רובע ישראל" הרביעית שלהן מי יוכל למנות אוכלוסין שיצאו מאותן שהיו חוטפות ומחבבות את המצות (בראשית ל, טו): "ותאמר לה המעט קחתך את אישי" (שם, ג) "הנה אמתי בלהה בא אליה" (שם, ט) "ותרא לאה כי עמדה מלדת" (שם טז, ג) "ותקח שרי אשת אברם את הגר"

"תמות נפשי מות ישרים" משל לטבח שבא לשחוט פרתו של מלך התחיל המלך רואה כיון שהרגיש שהמלך רואה התחיל משליך את הסכין ומשפשף בה וממלא את האבוס לפניה התחיל לומר תצא נפשי שבאתי לשוחטה והרי זנחתיה כך בלעם אמר תצא נפשי שבאתי לקלל ואני אברך.

"ויקחהו שדה צופים ראש הפסגה" ראש שיש פרצים שם ששם מת משה שנאמר (דברים ג, כז): "עלה ראש הפסגה" יש פרצה גדולה מזו שראה בנחשים והיה סבור ששם יכלו: