בלדת אלף הנשיקות
לא נכתב עבור רבקה אהרנסון, אהובתו של אבשלום פיינברג, בשנת 1911, אלא כחודשיים לפני שאבשלום הכיר את רבקה.
אלף נשיקות לך אהובתי
כך גומרים האוהבים את כל כל המכתבים שלאהוּבותיהם הם כותבים.
אלף נשיקות לך אהובתי.
כּך מתחיל אני את מכתבי אליך אהובתי.
ומה מאוד מתאוה אני לנשקך:
אלף נשיקות, אהובתי.
ראשית־כל הייתי שם נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח.
ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבּה הרבּה נשיקות אחרות בעגול על המצח הזך ועל התלתלים השחורים כמו כְּתֹרֶת של נשיקות כמו ששמות למען הִתְיָפוֹת היפות מחרזה של פנינים.
ואחרי כן הייתי לוחש לך בּשני פּרחי צדף וָרוד, אזניך, שני סודות קצרים ומתוקים שהֵדָם מצלצל עד אמצע הלב.
ובשפתי הייתי מחליק את ריסיך ועפעפיך.
ואחרי זאת אני שם שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כּוס יין בּצמא בּקיץ.
ועתה צריך להעמיק בּגֻמות לחייך, לחפּר ולחפּר, וגם את הצלוחית הקטנטנת שבּקצה סנטרך הקטן.
ואחר צריך לאסף את שפתותיך הורודות אל תוך פּי, ולשאף ולשאף ולנשם נשיקה עד אפס כח, עד שימלא החזה ולא ישאר שם מקום גם כּחוט השערה.
ועל צוארך השלגי, הזך, הרם והגמיש כצואר הבּרבֻּר, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות המים צריך לשים חוטים חוטים, מחרזות מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוּחה הקטנה שבּקצה הצואר, שם בּמקום שהשמלה הטפּשה והמרשעת מכסה את הכל....
ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות.
ועתה שים אשים ראשי על חזך ומצאתי את הנקודה המדויקה אשר שם דופק לבּך, ושמתי שפתי מולו, ודרך שמלותיך והעור והבּשר והדם והגידים אשאב בכוח את הלב ואמשכנו אלי ואַמהיר דפיקותיו, ריקודיו, כירכוריו: תק, תק־תק, תק־תק־תק.
ועל מסגרת חגורתך נשיקה.
ובגניבה על ברכיך הקטנות נשיקות.
ובנשיקה על כל פרקה מפרקות אצבעותיך הלבנות והקטנות, שאין מקום עליהן בעד כל גודל שפתי הזוללות, וצמידי נשיקות על ידיך; ואל השרווּלים אתגנב ונשיקות על זרועותיך המבושמות והרעננות, חבלי אהבה לבנים.
ונשיקות לכל אחת מתנועותיך המקסימות, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאוה בוערת, כאשר ישליכו פרחים על כלה עוברת.
והנה כוּסית בנשיקות, אהובתי, והנשיקות תשע מאות תשעים ותשע נשיקות.
ועוד אחת נשארה נשיקה, רק אחת, וצריך שאשק הנשיקה האחרונה הזאת, ויהי מה!
ועכשיו רום התאווה, פסגת החשק. איה, איה אהובתי מעיין האור המותח על כל אבריך, על כל תנועותיך, על כל מבטיך, את עדנת השמים וקסם האור, איהו מלא אור מעיין האור?
את המעיין הזה הייתי רוצה למצוא ולשים שפתי בו, להדביק פי במעיין האור ולשתות ולשתות עד רווֹת וזאת היתה נשיקת האלף.
אבל השמים אינם בעד עיני החוטאות, האור איננו בעד שפתי הטמאות, הארציות, הסובאות, ועל כן תצרב נצח הנשיקה האי - אפשרית הזאת את שפתי ותעיק עד מוות את חזי התאֵב.
ועל כן אלף הנשיקות חסרות הן אהובתי, רק תשע מאות תשעים ותשע נשיקות יפתי.
ובכל זאת!
אלף נשיקות לך כוכבי!