ביאור הלכה על אורח חיים תקכז
סעיף א
עריכה(*) וע"י עירוב וכו': עיין משנה ברורה מש"כ דהאיסור רק מד"ס משום סברא דהואיל ואלו מקלעי אורחים ולכן מהני העירוב כן כתב המגן אברהם בשם הר"ן והוא כדעת רבה בגמרא פסחים דף מ"ז וכן הוא במלחמות בביצה [ובמגן אברהם כתב בשם המאור ובח"מ העיר עליו דבאמת המאור כתב כן רק לדעת הרי"ף אבל המלחמות סובר כן] וכן הוא דעת התוס' בעירובין מ"ח בתירוץ קמא דמטעם זה מותר לאפות ולבשל ולא חיישינן להכנה דאסור מדאורייתא ובמקום דלא שייך סברא דהואיל כגון סמוך לחשיכה כתבו התוס' בפסחים דף מ"ו דאסור מדאורייתא והעתיק דבריהם גם בחידושי הרשב"א בביצה וכן הביא המגן אברהם בשם מרדכי דסמוך לחשיכה אסור דלא שייך הואיל ולא מהני עירוב וכן הוא בהגה"מ ובסמ"ג שדעת כל רבותיו הצרפתים דמלאכות שבת אין נעשין ביו"ט ורק מטעם הואיל שרי וממילא שמעינן דהיכא דלא שייך הואיל אסור מדאורייתא. ולאלה הפוסקים איסור מלאכה והכנה אחד דבכל מלאכה שייך הכנה וכן מבואר להדיא במלחמות. אכן דעת הריצב"א בעירובין מ"ח [ומה שכתבו התוס' בריש ביצה בסתמא הוא רק שיטת הריצב"א וכן בסמ"ג העתיק זה רק כדעת יחיד] דאיסור הכנה לא שייך רק בדבר חדש ולא במלאכת אפיה ובישול דהוא תיקון בעלמא ולכן מהני העירוב דאין שייך באלה איסור הכנה [ואם נימא משום מלאכה נראה דדעתו כדעת רב חסדא דמלאכת שבת נעשין ביו"ט וכן נראה גם דעת העיטור עיי"ש] וכן כתב המאירי לחלק בין הכנה למלאכה אכן דעתו דאיסור מלאכה הותר רק מחמת הואיל כדעת התוס' וסמ"ג ורמב"ן הנ"ל ולדעתם סמוך לחשיכה אסור וכן כתבו האחרונים המגן אברהם וחמד משה והגר"ז וכתבו דמשום זה נוהגין להקדים להתפלל ערבית ביו"ט שחל בע"ש וכן נראה מא"ר בשם לבוש אמנם נמצאו גם דעת ראשונים המקילין בזה היינו הרבינו אפרים והמאור שפסקו כרב חסדא לגמרי ומלאכת שבת נעשין ביו"ט מדאורייתא ולדידהו אין חילוק בין מבעוד יום בין סמוך לחשיכה וכן הרמב"ם אף דפסק כרבה דהעושה מלאכה מיו"ט לחול אינו לוקה משום הואיל מ"מ לענין שבת תפס כסברת רב חסדא דמדאורייתא מלאכת שבת נעשין ביו"ט ורק מד"ס [אסור] כדי שלא יקילו גם מיו"ט לחול [ומשמע דס"ל דאף מיו"ט לחול אף דאינו לוקה מ"מ איסורא דאורייתא איכא וכן משמע בלשונו עוד בהלכה ט' בפ"א ובהלכה י"ג שם עיי"ש וכבר האריך בזה בחמד משה] וכן הבינו בדעתו ההגהות והסמ"ג וכן הוא גם דעת הב"י בדעת הרמב"ם וכן הוא פשטיות דבריו וכמש"כ החמד משה וחולק על המגן אברהם שהסיע דברי הרמב"ם לדעת אחרת וכן בספר בית מאיר האריך ומסיק דהרמב"ם קאי בשיטת רב חסדא דצרכי שבת נעשין ביו"ט מדאורייתא דלא כמהרש"ל ומ"א וטעמו משום דפשטיות דברי רב אשי מורין כן דקאמר כדי שיאמרו מיו"ט לשבת אסור ק"ו לחול אלמא דמדאורייתא שרי לשבת וכדעת רב חסדא ולא משום הואיל [וכעין זה איתא בירושלמי פרק יו"ט וז"ל איתא חמי (בא וראה) דבר תורה הוא אסור ועירובי תבשילין מתירין א"ר אבהו בדין שיהא אופין ומבשלין מיום טוב לשבת אם אתה אומר כן אף הוא אופה ומבשל מיו"ט לחול עכ"ל] ואף דהרמב"ן טרח ליישב דברי רב אשי גם לדעת רבה עי"ש במלחמות מ"מ פשטיות הדברים נראה דקאי רב אשי בשיטת רב חסדא כמש"כ המאור ולענ"ד גם מפיר"ח משמע כן דהעתיק על דברי רב חסדא בפסחים ממש כלשון רב אשי בביצה אלמא ס"ל דחדא שיטה הוא עיי"ש וזהו סברת הרמב"ם ג"כ וכן הריצב"א בתוס' עירובין ותוס' דריש ביצה מוכרח דהלכה כרב חסדא [וכמש"כ בחמד משה ובית מאיר דאל"ה נהי דאין בו משום הכנה אכתי יש בזה איסור מלאכה עיין בדבריהם שהאריכו בזה] וע"כ נראה דאף דלכתחלה בודאי צריך לזהר כדעת כל הני רבוותא הנ"ל ושהוא בענין דאורייתא וכמ"ש האחרונים מ"מ בשעת הדחק י"ל דכדאי הם רבותינו הראשונים האלה לסמוך עליהם בענין סמוך לחשיכה וגם כי הרא"ש והטור לא העתיקו דברי התוס' לענין סמוך לחשיכה [עיין פרישה]. וגם דהש"ס סתם דין זה דבעירוב מותר ולא חילקו כלל בזה וכ"ש ביו"ט שני שהוא דרבנן בודאי יש לסמוך להקל לעת הצורך:
(*) ספק חשיכה: עיין מ"ב לענין אם קיבל עליו יו"ט ועיין בסימן רס"ג דהדלקת נר בשבת חשיב קבלה לנשים וצ"ע מה הדין בזה ולכאורה אם הנשים הדליקו נר יו"ט שוב א"א לעשות עירוב בשבילן אף שהוא עדיין יום שכבר קיבלו עליהם יו"ט ומשמע לכאורה שם דבהדלקת הנרות יש לו דין קבלה של ציבור מאחר שכן המנהג עי"ש די"א דלא מהני תנאי אלא דיש לדון דאולי דוקא בשבת שמדליקין הכל בשעה אחת ונהגו לקבל בזה שבת אבל ביו"ט שאין הכל מדליקין בשעה אחת אפשר דלא נהגו לקבל בזה ויש לו דין איש המדליק שאינו מקבל שבת בהדלקתו ואף אם נאמר דאשה דרכה לקבל אף ביו"ט בהדלקתה מ"מ ביו"ט אפשר דאין בזה רק דין קבלת יחיד כיון שאין מדליקין בשעה אחת ומותר עדיין הדברים שמותר לעשות בספק חשיכה אכן לכתחלה בודאי יש לזהר לעשות העירוב קודם שתדליק הנרות:
סעיף ה
עריכה(*) תפוחים מבושלים וה"ה שארי פירות: עיין לעיל בסימן קע"ז ס"א דמוכח שם דפירות אין דרך ללפת בהן הפת [דלהכי צריך ברכה לאוכל אותן בתוך הסעודה] אכן הכא מיירי בידוע שדרך אותו מקום ללפת בהן הפת כמו שכתב המ"א:
סעיף ו
עריכה(*) עדשים וכו': עיין מ"ב מש"כ דאף שלא נתבשלו לשם כך הוא מבואר ופשוט ועיין עוד מש"כ בשם הפוסקים דדוקא כשאין לו דבר אחר לערב כ"כ הב"י ואחרונים והטעם כתב הגר"ז משום ביזוי מצוה אכן הב"ח כתב טעם אחר דהוא משום שלא נתבשל לשם כך דלכתחלה מצוה מן המובחר לעשות תבשיל בכוון לשם עירוב [ואולי רק אם בישל לצורך שבת סגי ושאני אלו שלא נתבשלו כלל לצורך שבת] וכן הביא ממשמעות המרדכי וכ"ז למצוה מן המובחר בעלמא אבל העירוב כשר אף אם לקח דברים שלא נתבשלו לצורך זה וכדמוכח מהא דעדשים ושמנונית שנדבק בסכין וכ"כ הע"ת והוכיח עוד מהא דאיתא בגמרא דגים מלוחים שצלאן עכו"ם והוא בודאי לא לשם עירוב צלאן ועיין עוד בסי"ד בבה"ל:
סעיף ז
עריכה(*) ומצוה על כל גדול: פשוט הוא דבין כשכולל עצמו בעירוב זה ואומר לי ולבני עירי ומזכה בתבשילו להם חלק בין כשכבר עירב יכול לערב עליהם גם בפ"ע אלא דמספקא לי אם יכול לברך כיון דאינו ידוע לו אם יצטרכו לזה לפי דעת המחבר שכל אחד צריך לערב לעצמו ועוד יש לעיין אם כשכבר עירב לעצמו ורוצה לערב בעד בני העיר אם צריך תבשיל אחר או שיכול לזכות להם בתבשיל שכבר עירב כיון שעירוב אחד סגי למאה ובתוס' ירושלים מסתפק בזה עי"ש:
סעיף יב
עריכה(*) ומברך על מצות עירוב: ואם מניח עירוב בשליחות והתבשיל הוא של המשלח אם צריך לברך עליו כתב הגר"ז שתלוי בזה אם האמירה הוא עיקר יש לו לברך אבל למאן דס"ל דהאמירה אינו מעכב כלל אין לו לברך מאחר שאין עושה כלום עיי"ש:
סעיף יד
עריכה(*) לסמוך עליו כל זמן שהוא קיים: ר"ל שכלל בתנאי של בהדין עירובא שבתות אחרות שיגיעו סמוך ליו"ט:
(*) לכתחלה לא יסמוך וכו': עיין מ"ב מש"כ דיש דעות בין הפוסקים וכו'. דע דיש עוד דעה שלישית בין הפוסקים [והוא דעת מרדכי והגה"מ בשם הירושלמי] דליו"ט אחר אין יכולין לערב אבל לאותו יו"ט כגון שחל סוכות ביום ה' שיכול לומר עיו"ט שיהיה גם על שמיני עצרת [ועיין בביאור הגר"א דהעתיק דין זה ג"כ בשמם ובשם הירושלמי ורק דמסיק דמ"מ מחמיר הכלבו מלשון המשנה ועושה תבשיל מעיו"ט משמע דוקא מעיו"ט] אכן המחמירים דהיינו הכלבו בשם רבינו נתנאל מחמיר אף בזה עיין בב"י וע"כ יש להחמיר לכתחלה כפסק השו"ע. וגם משמע מב"י דלדעת המחמירין טוב לכתחלה לעשות התבשיל בעיו"ט גופא ולא מקודם אף שיניחו עיו"ט לשם עירוב דכן דייק מלשון המשנה ועושה תבשיל מעיו"ט וכו' אכן אם אין לו בודאי כשר אף לכתחלה אם רק הניחו לשם עירוב וכ"כ למעלה בס"ו בבה"ל עי"ש:
(*) אבל בדיעבד יכול לסמוך עליו: הנה הפוסקים לא ביארו אם די בכזית אחד או צריך כזית לכל יו"ט ולכאורה מסברא נראה דלא מהני אף דיעבד אא"כ יש בו שיעור כזית לכל יו"ט שיערב עליו דל"ד לעירובי חצרות דכ"ז שהוא קיים הרי כולם משותפין בו אבל כאן שתקנו שיכין תבשיל מעיו"ט כדי שיאפה ויבשל על סמך זה וכנ"ל בס"א וא"כ כאן שרוצה לערב עתה גם על יו"ט אחר צריך כזית יתירה בשביל אותו יו"ט דהלא נחשב כאלו הכין ליו"ט ההוא ג"כ מהיום ואיפה הכנתו אם לא יניח כזית יתירה בשביל יו"ט ההוא אכן מלשון המחבר על דעת לסמוך עליו משמע דעל כזית גופא סומך וכן נראה קצת מלשון הרא"ש שכתב עירוב אחד לשבת זו ולשבת הבאה וביותר נראה מירושלמי שכתב מערב אדם פת כביצה ותבשיל כזית וסומך עליו עד מוצאי יו"ט האחרון והעתיקו המרדכי להלכה וכן הגה"מ הרי משמע להדיא דעל כזית אחד סומך אף על יו"ט האחרון אם לא שנחלק דכל היו"ט עד יו"ט אחרון חשיב ליה כאחד וא"צ להכנה יתירה משא"כ מיו"ט לחבירו צריך על כל יו"ט כזית בפ"ע [ובאמת כן הוא דעת הגה"מ בעיקר הדין דדוקא עד יו"ט האחרון מהני עירובו ולא ליום טוב אחר כמבואר בב"י] היוצא לן מדברינו דבדיעבד יכול לסמוך על הירושלמי אף בזה דדי בכזית אחד אלא דמ"מ יש לדון דאולי רק לאותו יום טוב וכיון דמקור דין זה הוא מירושלמי הבו דלא להוסיף עלה וכדעת הגה"מ המובא בב"י אבל ליו"ט אחרון דלדעת הכלבו א"א לערב כלל מקודם דצריך לבשל ולהניח בכל עיו"ט גופא וע"כ אף אם נקיל בדיעבד בעירוב שעירב עכשיו ליו"ט אחר אפשר דצריך דוקא שיהיה עכ"פ כזית יתירה בשבילו וצ"ע. אכן כ"ז אם מניח ואומר עכשיו בהדין עירובא בשעה שמניח לכל הי"ט הבאים לפניו אבל אם נשאר קיים הכזית וחוזר ואומר בהדין עירובא באותו עיו"ט פשוט דמהני אף בכזית אחד דהשתא הוא עירוב חדש:
סעיף יז
עריכה(*) גומר אותה עיסה: עיין ב"י שהרא"ש והר"ן נסתפקו בזה וסתם המחבר להחמיר דדוקא אותה עיסה וכן סתמו האחרונים וכן הביא בספר קרבן נתנאל בשם הראב"ן [ובפרט לפי מה דהביא בנהר שלום בשם האו"ח בשם הראב"ד דעת הראב"ד ג"כ הכי בהדיא] אכן יש מקילין בזה הברכי יוסף בשם הרדב"ז שאם התחיל עושה כל צרכיו וכן תלמידו השיטה מקובצת שדייק מפירש"י שכתב התחיל לתקנה ולאפותה גומר הכל ודייק השמ"ק שכוונתו שגומר אף שאר תבשילין וברש"י שלפנינו אינו כתוב זה כ"א ברש"י שברי"ף וכפי הנראה שגם לפני הר"ן היה גירסא זו ובשינוי קצת לאפות או לבשל גומר הכל אכן הר"ן אף שכתב כן אפ"ה נסתפק על שאר תבשילין ונראה שמפרש שגומר הכל היינו כל מלאכות הלישה [כגון עריכה ורדידה] או כל מלאכות האפייה כה"ג אבל לשאר תבשילין ספק הוא. ומלשון הרמב"ם שכתב וז"ל דצריך שיהיה קיים עירובו עד שיגמור כל מה שצריך לאפות ולבשל נאכל העירוב או אבד או נשרף קודם שיאפה או יבשל הרי זה אסור לאפות ולבשל עכ"ל הרי מתחלה כתב להדיא דצריך שיהיה קיים עד שיגמר הכל וגם מסוף דבריו קודם שיאפה או יבשל מוכרח לכאורה דאף אם עשה דבר אחד אפיה או בישול ולא נחסר אלא השניה אסור ואם כן לבסוף דמסיק התחיל בעיסתו או בתבשיליו גומר היינו בע"כ אותה העיסה ואותו תבשיל כן נראה לכאורה מלשונו וגם ברש"י דמתניתין כתב נמי להדיא אכלו או שאבד קודם שבישל כל צרכי שבת מבואר נמי דלא כמו שדייק השמ"ק אם לא שנאמר דרש"י מפרש דאביי דאמר נקטינן חולק על המשנה דאנן נקטינן כן להלכה למעשה או דאביי מפרש כן למתניתין דלא כהבנתה הפשוטה. ומ"מ נראה לי דכיון דבראב"ד [כפי מה שהעתיקו האו"ח] משמע להדיא לאיסור וכן משמעות הרמב"ם לענ"ד כנ"ל וכן בראב"ן המובא בקרבן נתנאל וכן הוא בלשון רש"י במשנה אין נכון לזוז מפסק השו"ע ואחרונים:
סעיף יט
עריכה(*) מי שלא עירב וכו': עיין מ"ב דב"ב של אדם נטפלין לו כן כתב היש"ש והעתיקוהו האחרונים אולם לענין משרתו שלו העברית לא אדע דלסברת הרא"ש בפ"ב סי' וי"ו תלוי דין מי צריך עירוב לעצמו אותו איש שמזכין ע"י וכיון דקי"ל דע"י עבדו ושפחתו העברים יוכל לזכות לאחרים ממילא לכאורה צריכין עירוב לעצמן ואין נטפלים לו אם לא שנתן העירוב לידם או שזיכה להן ע"י אחר ולדברי המחה"ש באות י"א משמע דכיון שהם אוכלים מאכליו ותבשיליו ממילא נגרר העירוב שהכין מבע"י גם עלייהו ואפשר שגם הרא"ש מודה לסברא זו וצ"ע:
סעיף כג
עריכה(*) אם עבר במזיד וכו': הנה המחבר סתם ולא ביאר דדוקא באין לו תבשילין אחרים משמע דבכל גווני שרי והוא משום דסמך בזה אתשובת הרשב"א שהביא בסימן תק"ג בב"י שכתב שם דלפי מאי דמתרץ הש"ס [ ביצה דף י"ז ] לבסוף איסורא דשבת שאני חזר מתירוצא קמא דמתרץ ל"צ דאית ליה פירי אחריני אלא דבשבת אסור במזיד בכל גווני וביו"ט מותר בכל גווני אמנם לענ"ד לא ברירא דין זה דתלוי בפלוגתא דרבותא דלדעת הרמב"ם שפסק בפכ"ג מהלכות שבת דבין מעשר בשבת ובין מעשר ביו"ט בשוגג יאכל במזיד לא יאכל וא"כ לדידיה ע"כ צריכין לתירוצא קמא דמיירי דאית ליה פירי אחריני ולהכי לא מקילינן במזיד וכאן שכתב הרמב"ם ג"כ להתיר במזיד ע"כ מיירי דאין לו תבשילין אחרים על שבת ועיין בלח"מ שם בפ"ו מהלכות יו"ט ולדבריו גם כן מוכח דאם היה לו תבשילין אחרים אסור להרמב"ם דלא גרע ד"ז ממה דמשני שם דאפשר בשאלה דקאי לדידיה על הכל עי"ש. וכן מדברי מהרש"ל המובא בט"ז סקי"ב מוכח דס"ל דדוקא באין לו תבשילין אחרים מותר ולפלא שכתב ד"ז בפשיטות כ"כ ולא זכר דלדעת הרשב"א בכל גווני לא קנסוהו בדיעבד וצ"ע:
(*) מותר לאכלן: ומיהו ראוי לקונסו לפי ראות עיני ב"ד על מה שעשה [שיטה מקובצת]:
(*) בשבת או בחול: עיין בלחם משנה בפ"א מהלכות יו"ט מש"כ בשם הרלב"ח: