ביאור הלכה על אורח חיים תנא

סעיף חעריכה

(*) ואחד כלי אבן:    וכן כלי גללים [ח"י] ועיין בשבולי הלקט שמאריך בזה:

סעיף יאעריכה

(*) מותרת בהגעלה וכו':    עיין בח"א כלל קכ"ה דין ה' שכתב דעה ראשונה זו בשם יש אומרים ורוב הפוסקים ס"ל דצריך ליבון ולא נהירא כלל דהא הרמ"א בעצמו כתב דסגי ליה בהגעלה ורק לכתחלה נוהגין ללבנו ואפילו אם נימא דלא היה זה בגירסתו (כי יש ספרים שגורסין זה בסי"ו גבי מדוכה) עכ"פ יש להוכיח כן ממה שכתב דסגי בליבון קל וידוע שזהו רק בדבר שמחמירין ללבנו אבל לא בדבר שצריך ליבון מדינא וכן מוכח בד"מ דמדינא סגי בזה בהגעלה ונראה שהציון שמובא ברמ"א אטעיתיה שכתוב טור בשם ר' יואל ותשובת הרשב"א וטור בשם רש"י ור"ת א"כ הרי הרבה חולקין על דעה ראשונה ובאמת ט"ס הוא כי לא נזכר כאן בטור זה ולא בטור יורה דעה סימן קכ"א כלל ענין זה בשם רש"י ור"ת רק שרבינו יואל לבד הצריך ליבון ובנו אבי העזרי וכן הרא"ש חולק עלייהו ובב"י הביא שגם הרשב"א סובר דבעי ליבון ומ"מ מסיים דלדינא נראה כהרא"ש ואבי העזרי גם הביא דדעת המרדכי והגה"מ להקל וגם מצאתי בשבולי הלקט בשם הגאונים דדינה בהגעלה. [והנה בב"י משמע דלמד מתורת הבית גם לעניננו לענין פסח ובספר רבינו ירוחם מצאתי שכתב בשם הרשב"א לענין מחבת דרק בשאר איסורים יש להחמיר להצריכו ליבון אבל לא לענין חמץ והוא ממש כדברי המחבר ביורה דעה סימן קכ"א ס"ד וכוון לחילוק הרשב"א מדעתו הרחבה] עכ"פ יש לנו כמה פוסקים דס"ל דדינו בהגעלה [האבי העזרי והרא"ש ושבולי הלקט בשם תשובת הגאונים והגה"מ והמרדכי והאוסרים הוא רבינו יואל והרשב"א לפי מה שהבין בב"י וכנ"ל] ומצאתי שגם מהר"ם חלאווה סובר כהרשב"א עכ"פ רוב הפוסקים ס"ל להקל ובדיעבד בודאי סגי בהגעלה:

סעיף יגעריכה

(*) מאחר שנעשה מחדש:    לא ידעתי ממ"נ אם אפשר לנקרן אפי' אם קדמה בליעה לא דמי לטלאי ואם א"א לנקרן לעולם צריך ליבון [מגן האלף] ולענ"ד דכונת הרמ"א ברושם שנעשה ע"י דיבוק עופרת על הכלי ולא בנחקק בגופו דבזה באמת שרי בכל גווני אם אפשר לנקרן היטב:

סעיף טזעריכה

(*) דכל כה"ג הוי הגעלה דכלי ראשון:    הפר"ח האריך בזה דלא הוי ככלי ראשון ממש ולא מהני זה בדבר שנשתמש בהן על האש בכלי ראשון ממש דעיקר עצה של שימת אבנים לא מהני אלא להעלות הרתיחה למעלה אבל דוקא בכלי שתשמישה ע"י עירוי ולא בכלי שנשתמש בכלי ראשון ומסיק דאפשר דלא כתבו הפוסקים זה אלא כאן גבי מדוכה וכן לעיל בס"ו בקערות גדולות שרוב תשמישן ע"י עירוי מכלי ראשון וכל כה"ג וכדבריו כתב גם הא"ר בס"ו בשם הב"ח וע"ש שכתבתי דאין כדאי להתיר אלא באינו בן יומו ע"ש:

סעיף יזעריכה

(*) צריכים הגעלה:    היינו מעיקר הדין אבל כבר כתב המחבר לעיל בסימן תמ"ב דאין לסמוך על מה שמנקין אותן ורוחצין אותן בחמין והיינו מצד הטוב והישר [ב"ח לעיל בסימן תמ"ב וכ"כ המאמר מרדכי והוסיף דזהו שכוון הרמ"א בהג"ה] והמגן אברהם כתב שם דהתם מיירי כשהעריבה עשויה מנסרים הרבה ומשום דא"א לנקות שם בין הסדקין וכאן מיירי הטור והשו"ע בשנעשה מחתיכה אחת ולפ"ז מהרמ"א שסיים וכבר נתבאר לעיל וכו' משמע דמיירי בחדא גווני וע"כ דצריך לתירוצו של הב"ח ומאמ"ר הנ"ל. והנה הא"ר הסכים שם לדינא לתירוצו של המגן אברהם דבנעשה מחתיכה אחת מותר להשהות אחר שניקרו אותו היטב ומ"מ לענין להשתמש בו בפסח החמיר לכתחלה אפילו לאחר שהגעילו ולדידיה דינו של הרמ"א כאן הוא אפילו בשנעשה מחתיכה אחת. וכן להמגן אברהם שכתב דטעם המנהג הוא משום דנוהגין כהך דעה דס"ל דלבית שאור לא מהני הגעלה פשיטא דאפילו מחתיכה אחת דהגם דאפשר לנקרה יפה עכ"פ הבליעה אינה יוצאת ע"י הגעלה:

(*) והמנהג שלא להשתמש וכו':    עיין פמ"ג במשב"ז שמסתפק אולי יש להתיר ע"י קילוף בכלי אומנות והגעלה וכמו במדוכה לעיל ולכאורה תמהתי הלא בחק יעקב מביא בשם תה"ד ומהרי"ו להחמיר אפילו ע"י קילוף אמנם אח"כ ראיתי את תה"ד ומהרי"ו שהם לא אמרו ד"ז אלא בדבר שתשמישו ע"י האור כגון מרדה ע"ש ומלבוש משמע שמחמיר אפילו ע"י הגעלה בכל גווני ולענ"ד נראה דיש להכריע דאם הוא מחתיכה אחת ואין בה סדקים יש להתיר ע"י קילוף והגעלה ואם הוא נעשה מכמה חתיכות אין להתיר אפילו ע"י קילוף:

(*) בפסח:    עיין במ"ב הטעם משום דא"א לנקות וכ"כ כמה אחרונים וממילא בכלי מתכות דאפשר לנקות מותר ע"י הגעלה וכ"כ באמת הח"י ופר"ח ומקור חיים אבל צ"ע דהיה להם לחוש להיש מחמירין דלעיל סט"ז דכתב הרמ"א שם דנוהגין לכתחלה ללבנו ואפשר דעריבה של מתכות שהיא רחבה ודקה קשה ללבנה דמצוי להתקלקל לכן מקילינן בהגעלה דומיא דמיקל הרמ"א שם בכלי עץ משום דא"א ללבנה אבל היכי דלא תתקלקל נכון וטוב לכתחלה להחמיר וכן משמע בט"ז סקכ"ז ע"ש ועיין בפמ"ג שכתב ג"כ דלדעת המגן אברהם יש להחמיר אפילו במתכות:

סעיף כבעריכה

(*) בית שאור וחרוסת:    עיין בתשובת ח"ס סימן ק"כ נידון הכשר יורות ששורפין בהן יי"ש אשרי מי שיכול לעשות חדשים אך לא ישמעו לאסור לגמרי צויתי טרם ההגעלה לבשל בהיורה והקנים והכובע לבשל בהם מי אפר שקורין לוי"ג גם אפר הרבה שיהיו חזקים מאד והם מפגימים הטעם וצריך השגחה גדולה לנקות היורה בתחתיתו ולהסיר מהם הקנים ע"י אומן או להניח עליהם על מקום הטלאי גחלים וסיים שם אחר כל זאת שומר נפשו ירחק משתיית יי"ש בפסח אבל אין לאסור להם אחרי התיקונים האלו ע"ש. ועיין בחידושי רע"א בד"ה ונראה וכו':

(*) אבל לשל חרס לא מהני הגעלה:    עיין בביאור הגר"א שכתב דזהו רק לדעת רב האי המובא בטור שדעתו דלא מהני הגעלה לחרס אפילו לא נשתמש בו אלא בצונן אבל לפי מה שפסק בסעיף כ"א דמהני הגעלה ה"ה כאן עי"ש וצ"ע בדעת שארי פוסקים דלכאורה משמע מדעתם דאף דקיי"ל התם דמהני הגעלה כאן גרע:

(*) תנור של בית החורף:    היא העשויה מקאכלי"ן לחמם בית החורף. ועיין מ"ב דהאיסור בזה הוא משום דהיסק שמסיק בפנים אינו מועיל לבלוע שנבלע מגבו כ"כ המגן אברהם והגר"א אבל לענין פנים גופא משמע בפשיטות דמועיל ההיסק כבשאר תנורים ויש מהאחרונים שמאנו בהיסק תנור בית החורף לגמרי להכשירו (עיין א"ר וח"י) והח"א כתב וז"ל ונ"ל מה שהחמירו האחרונים בתנור בית החורף דלא מהני ליבון היינו כמו שעושין בפולין גדול שהתנור נעשה רק מקאכלין וא"כ הוי כלי חרס ממש אבל במדינה זו שידוע שבונין סביב הקאכלין מחיצה של לבנים וא"כ דינו ממש כתנור שאופין בו דבזה לא חייש שמא פקעי ולכן נ"ל דכו"ע מודים דמהני ליבון או טוח בטיט וה"ה לתנורים שקורין במדינתנו שוועצק"ע אויבע"ן שיש עליו כיסוי מהני ליבון ולכן נ"ל דבמקום שאין לו לבשל בכירה יש להתיר ללבן תנורי בית החורף במדינת ליטא וכיו"ב שעושין התנורין כן עכ"ל. ובעיקר הדין אף לעשויה מקאכלין לבד הסכימו האחרונים דמהני ליבון דכיון דהסיקו מבפנים לא שייך דחייס שמא פקעי וגם הלבוש כתב ע"ז דהוא חומרא יתירה. ועכ"פ בתנורים שלנו בודאי אין להחמיר כמ"ש הח"א. ומה שכתב הח"א תנורים שבמדינתנו וכו' שיש עליו כיסוי לא ידעתי מנ"ל להצריך דוקא שיש עליו כיסוי דהלא בכוביא בס"א אם מלא גחלים מבפנים מהני אף שאין עליו כיסוי וכן לענין קדירות בש"ס היה מותר במילוי גחלים אלא משום דחייס שמא פקעי אף דאין עליו כיסוי וא"כ ה"נ דאין חילוק בזה:

סעיף כגעריכה

(*) בהתוך זכוכית דינם ככלי חרס:    עיין מ"ב מש"כ דלא דמי לסכ"ו דמשום שמצופה על החרס ונצרף עמו בכבשן דינו ככלי חרס כ"כ הרא"ש אכן בתוס' ע"ז דף ל"ג כתבו לחלק בין כלי זכוכיות שלם דלא בלע מהיכא דאינו אלא חיפוי על החרס והביאו כן גם מערוך ולפ"ז לאו דוקא משום שנצרף עמו בכבשן והגר"א בסעיף כ"ו הביא רק דעת התוס' וכ"מ מדבריו בס"ק פ"ו עיי"ש שנראה מדבריו שביאר עפ"ז דברי הרמ"א שם לענין כלי כסף שיש בו היתוך זכוכית דקאי אף לדעת המחבר שם דמתיר בזכוכית ושאני התם דאינו אלא התוך בעלמא ודומיא דקוניא והיינו דאין חילוק בין חרס לש"ד: