ביאור הלכה על אורח חיים תמב

סעיף געריכה

(*) ויש מחמירין אם נראה מבחוץ:    מסתימת האחרונים נראה דנקטינן לכתחלה כדעת היש מחמירין זולת הפר"ח כתב דהעיקר כדעה הראשונה [וגם מהט"ז משמע דלדינא עיקר כדעה ראשונה] דאין קפידא אם נראה מבחוץ כיון שנתייבש ובזה הוא נפסל מאכילת כלב ע"ש ולענין כיבוס בגדים מבואר כן גם בטור בשם ראשונים להתיר מטעם זה ומדכלל שם גם דין דניירות דבוקים משמע דהכל מטעם אחד כדברי הפר"ח. והנה מה שמדבקין כורכי ספרים הניירות בדבק של חמץ אף קודם פסח לדעה ראשונה בודאי מותר דמתייבש תיכף וכנ"ל ולדעת היש מחמירין נמי י"ל דמותר דהא אין ניכר החמץ מבחוץ ומש"כ התה"ד בדעת היש מחמירין לעשות בלילה רכה י"ל דדוקא בחלונות כ"כ כדי שיהא נבלע בין הסדקים ולא יבצבץ מבחוץ ובפרט לפי מה שכתב הח"י דכיון דעיקרו הוא חמץ נוקשה אינו אסור אלא בשנראה מחוץ ולא הזכיר התנאי שיהא בלילתו רכה וכן בח"א לא הזכיר תנאי זה ע"ש. ובר מכל זה אפשר לומר דעניננו אינו דומה לחלונות דשם סופו עומד לגרר החמץ מן החלונות וכן לענין ניירות דבוקים אפשר ג"כ שיפרידם משא"כ לענין כורכי ספרים דמכוסה מבחוץ ונעשה לכתחלה ע"מ שישאר כך אפשר דהוא בכלל חמץ שנפלה עליו מפולת שהוא כמבואר:

סעיף טעריכה

(*) חמץ שנתעפש וכו' ונפסל מאכילת כלב:    דע דדעת הראב"ד דבשאור חייב לבער אפילו אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב ולדעת הרמב"ם אין לחלק בזה ועיין במ"מ וכ"מ שהכריעו להלכה כדעת הרמב"ם וכן העתיק המגן אברהם ועיין בפר"ח והגר"א שהביאו סעד לדברי הראב"ד מתוספתא דביצה פ"א דאיתא שם דשאור נקרא משיפסל לאכילת כלב והפר"ח הכריע מכח זה דהלכה כהראב"ד והנה לכאורה הוא תמיה גדולה על הרמב"ם מתוספתא זו אכן לענ"ד י"ל דס"ל להרמב"ם וכל העומדים בשיטתו כמו שכתב הכ"מ שם דאף דחייבה התורה לשאור אף שנפסל מאכילת כלב היינו כשנפסל מחמת חימוצו שנתחמץ כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה אף לכלב דמשום זה לא נחשב כעפר [דהוי כדבר חמץ ששפכו בתוכו דבר חריף ביותר ואינו יכול לאכול מחמת חריפותו דעבור זה לא יבטל ממנו שם אוכל] אבל אם השאור נתקלקל כ"כ עד שאינו ראוי לכלב מחמת עיפושו שאף אם לא היה נחמץ כ"כ ג"כ לא היה ראוי לכלב מחמת שנתעפש ונפסד שפיר י"ל דזהו נחשב כעפר וכמו שכתב הרי"ף דלכך אם נתעפש עד שנפסל מאכילת כלב אינו חייב בביעורו משום דהוי כעפר וע"כ מה לי אם החמץ נעשה עפר או השאור נעשה עפר וביותר מזה מצאתי בכ"מ שם בפ"א מחמץ ומצה שכתב דאף לדעת הראב"ד אם נפסל השאור מאכילת כלב פטור על אכילתו ואינו חייב רק בביעורו משום דראוי לחמע בה עיסות אחרות. והנה הפמ"ג נשאר בצ"ע על דבריו מתוספתא הנ"ל ולפי דברינו הנ"ל ניחא דהיכא דאינו ראוי לכלב מחמת עפושו לא חייבתו התורה וכנ"ל ורק לענין ביעור ס"ל להראב"ד דחייב. ואפילו אם נאמר דלא ככ"מ אלא דלדברי הראב"ד אין חילוק בין אכילה ובין ביעור לדברי הרמב"ם וסייעתו שפיר י"ל סברא הנ"ל דהיכא דמחמת עיפושו אינו ראוי השאור לכלב אינו חייב בין באכילה ובין בביעור:

(*) עד שאינו ראוי לכלב:    ואע"ג דבשאר איסורים כל שאינו ראוי לאכילת אדם מותר שאני חמץ שאפילו אינו ראוי לאכילת אדם ראוי לחמץ בו עיסות אחרות [מ"א בשם הר"ן]: