ביאור הלכה על אורח חיים תיז
סעיף א עריכה
(*) והנשים שנוהגות: צ"ע בכוונת המחבר אם לדעתו עכ"פ מצד מנהג מחויבות כל הנשים לנהוג כן מצד שהוא מנהג קדום שאמותיהם החזיקו בו כבר וכשאר דברים המותרים שבנות ישראל קבלו עליהם מזמנים קדמונים שבודאי כל הדורות מחויבים לנהוג כן או כוונתו רק לומר דאשה שנוהגת כן הוא מנהג טוב [וגם אין רשאה לחזור ממנהג זה וכמו כל מנהג של מצוה שאין להתירו וכדמוכח בב"י בשם שב"ל] אבל לכתחלה אין כל אשה מחויבת לנהוג כן אף מצד המנהג ומדברי ר' ירוחם (ומובא בב"י) שכתב דלאותן שנהגו וכו' וכן ממה שמסיים שם וז"ל והיה להן לאסור כל מלאכה וכו' או להתיר וכו' עיי"ש משמע דאף מצד המנהג אינה מחויבת כל אשה לנהוג כן רק למי שכבר נהגה במנהג זה אבל לא שהוא מנהג לכל ישראל שכל אשה ואשה בכל דור ודור מחויבת לנהוג כן מצד אל תטוש תורת אמך וכן משמע לכאורה ממגן אברהם סק"ג בשם ב"י ושארי פוסקים דבנשי דידן הדבר תלוי עיי"ש אלא דבאמת אף אם נימא שדעת ר' ירוחם להקל בזה מ"מ אין להקל כי מרוב הפוסקים הראשונים משמע שאין הדבר תלוי כלל בנשי דידן אלא מצוות ועומדות הן מאמותיהם מדורות קדומים עיין בשב"ל שכתב שהרי קבעוהו לחוק מימות משה רבינו וכן דעת הרוקח והאו"ז שכתבו בסתם נשים אסורות במלאכה וכן משמע באשכול וכן דעת אבודרהם וכן משמע בס' המנהיג וכן מוכח דעת רש"י ותוס' במגילה ובשארי מקומות ושלא כמשמעות ר' ירוחם שהיה המנהג חדש בעיניו ושנהגו שלא ע"פ ש"ס שלנו רק ע"פ הירושלמי עיי"ש וגם ממג"א ס"ק ג' אין סתירה דאף לדברינו שכל אשה צריכה לקבל עליה מנהג זה היינו דאינו דאינה רשאה עכ"פ לעשות יום זה כחול ממש לעסוק בכל המלאכות דלענין זה מצוות ועומדות מימים קדמונים אבל לענין שלא תעסוק בשום מלאכה תלוי הדבר במנהגה ואם משעה שגדלה נהגה לעשות מקצת מלאכות אין לאסור עליה שעל זה אינה מצווה כלל שבזה לא היה מעולם מנהג שוה לכל ישראל וגם בימים קדמונים יש שנהגו לעשות קצת מלאכות ויש שקדשו עצמם ולא עשו בשום מלאכה אלא דאם היא בעצמה נהגה מתחלה שלא לעשות שום מלאכה או בסתם הוי כקיבלה עליה לפרוש מכל מלאכה ועל אופן זה אמורים דברי מג"א ואין סתירה כלל מדבריו שגם הוא מודה שעכ"פ כל בת ישראל מחויבת לנהוג לפרוש עכ"פ ממקצת מלאכות ושיהא הבדל בין יום זה לשאר ימות החול:.
(*) מנהג טוב: הב"ח כתב שיטה אחרת בזה ולדבריו האי מנהג לאו לאחמורי אנשיא קאתי ולמונען ביום זה ממלאכה רק לאקולי והיינו דהן בעצמן אם רוצין לעשות מלאכה אפילו מלאכה כבדה בודאי מותרות אלא דאין הבעל רשאי לכופן לעשות מלאכה (חוץ ממלאכת הבית כבישול ואפיה וכדומה) והוסיף עוד דלאו דוקא לאשתו אין הבעל יכול לכופה אלא אפילו למשרתיו ג"כ אין יכול לכוף [ובשביל זה קרא הכתוב לער"ח יום המעשה ולא ר"ח ע"ש] אלא שיש חילוק בדבר דלמשרתיו אינו יכול לכוף למלאכה כבדה ולאשתו אינו יכול לכוף לעסוק בשום מלאכה אף לקלה עי"ש אכן מכל הפוסקים שהבאתי למעלה לא משמע כדבריו אלא דיש מצוה על הנשים למנוע בר"ח ממלאכה [וממילא בודאי אינו יכול לכופה למלאכה] גם מה שמשמע מדבריו דלתירוץ בתרא דתוספות הוא רק לענין שאינו יכול לכוף למשרתיו בר"ח לעשות מלאכה כבדה [והיינו אף דהשכירן למלאכה זו והם עוסקים בה תמיד] מפשטיות לישנא דתוספות לתירוץ זה משמע דמלאכות כבדות מדינא אסור לכל אכן בין כך ובין כך הוא דבר חדש שלא נזכר בפוסקים שהוא רק תירוץ חד בתוספות דאסור מדינא מלאכות כבדות וש"פ אין סוברין כן וכמו שכתב הפר"ח דאנשים שנוהגין שלא לעשות מלאכה בר"ח הוא מנהג בטעות וכ"כ הברכי יוסף והעתיקו בש"ת. והרב יעב"ץ במור וקציעה כתב דמסתברא דבלילה מותרים במלאכה דהוי בצנעא ולא נאסרה בר"ח אלא מלאכת פרהסיא ולא חמיר נמי מת"צ ועי"ש עוד במה שכתב להקל במלאכות קלות ואיני יודע אם נהגו כדבריו בכל זה:.