ביאור הלכה על אורח חיים תיד
סעיף א
עריכה(*) הקטנים: מיירי שהיו ביותר מבן שש דעד אותו העת הם נגררים אחר אמן [ותלוי הדבר בה אם היא עירבה או שעירב בעלה עבורה גם התינוק מותר] וכדלקמיה בס"ב:.
(*) אפילו אינם סמוכים: אפילו לדעת הי"א בסי' שס"ו ס"י דקטן שאינו סמוך על שלחנו אינו שייך לגבי אביו ויוכל לזכות על ידו הכא שאני והטעם כמו שכתבתי במ"ב וכן מה שכתב לקמיה לענין בן גדול אפילו סמוך ג"כ ר"ל אפילו לדעת הי"א שם דכיון שהוא סמוך על שלחנו נטפל לגבי אביו ואינו יכול לזכות על ידו אפ"ה הכא לענין עירוב כשהוא מוחה אין האב יכול לערב בשבילו:.
(*) אינו כלום: ר"ל שעירובו מה שהניח בשבילם קיים כדי לחנכן במצות ולא מה שהניחו הם עירובן לצד אחר ונ"ל דאף שבברייתא משוה בנים קטנים לעבדים כנענים לענין עירוב מ"מ לפעמים יש חילוק ביניהם דהיינו אם האב לא הניח עירוב כלל ואחר הניח עירוב בשבילם לאיזה צד עירובו קיים משא"כ לענין עבדים כיון שמשועבדין לו לילך ולשמשו במקום שהוא הולך והוא אינו רוצה במה שהניחו לצד אחר [דעי"ז אין יכולין לילך מעבר לבית כלום] אין עירובן חל:.
(*) העברים: עיין לקמיה דאפילו לא הסכימו בהדיא אלא ששמעו ושתקו ואפילו השמיעה היה משחשכה ג"כ מהני כמו שכתבו הפוסקים משום דמסתמא נתרצו במה שעשה אדונם. ומסתפקנא אם ה"ה כן לענין משרת בזמנינו דאפשר דוקא עבד עברי וכן שפחה העברית משום דגופן קנוי לאדוניהם אבל משרת אפשר דדמי לאיש אחר בעלמא דבעינן דוקא שיודיעו מבעוד יום כמו שכתב בסימן תי"ג:.
(*) אינו מערב עליהם אלא מדעתם: ודע דאפילו נתרצו בהדיא לעירובו שהניח בשבילם אינו מועיל כלל דעדיין לא יצא העירוב מרשותו אא"כ זיכה להם בעירוב ע"י אחר או שהגביהו בעצמו ובעו"ה הרבה אנשים טועין בזה וסוברין שכיון שבעה"ב הניח העירוב מותרין כל ב"ב לילך על סמך זה:.