ביאור הלכה על אורח חיים שע
סעיף א
עריכה(*) אבל הדר בבית התבן בית העצים כו': מיירי שבית התבן ובית העצים שייך לו ואי מיירי שהיה שאול או שכור מאחר בעינן עכ"פ שלא יהא לבעה"ב שם עצים וכדומה דבר שאין ניטל בשבת דאל"ה הרי יש לבעה"ב תפיסת יד ואינו אוסר כמבואר בס"ב:.
סעיף ב
עריכה(*) והשאילן כו': עיין במ"ב מש"כ בשם עבוה"ק ולפי שעה היינו שלשים יום אבל יותר הוי זמן מרובה כן משמע בחידושיו והמבואר בסוף סימן זה:.
סעיף ג
עריכה(*) או שאין עוברין וכו': עיין במגן אברהם מה שכתב דמחדר לבית אסור אם הם שנים [ור"ל אפילו אם אין להחדר פתח אחר לצאת בו כ"א דרך הבית ומשום דבית שער דיחיד לא שמיה בית שער וכדלקמן בס"ז] ומוכח מדבריו דכשם שחכמים אסרו לטלטל מבית לחצר בלי עירוב כמו כן אסרו להוציא מבית לבית וכ"כ בעצמו בריש סימן שס"ו וכל האחרונים שם ועין בבה"ט שכתב בשם ספר דבר שמואל שנסתפק בדין זה וכבר השיגו עליו בספר מאמר מרדכי ובברכי יוסף שאינו כן ואדרבה בספר הנ"ל הסכים בפירוש לאיסור אכן יש מאיזה אחרונים שגמגמו בזה מחמת לשון הרמב"ם פ"א מה"ע דמשמע מיניה דעיקר הגזירה מבית לחצר כדי דלא ליתי לאיחלופי מרה"י לרה"ר אך כבר כתב התוי"ט בריש פרק חלון דגם הוא מודה לאיסור ורק דתחלת הגזירה היתה במבית לחצר ואח"כ אסרו אף מבית לבית ואף דבשושנים לדוד האריך בזה לחלוק על התוי"ט מ"מ לדינא העיקר כמ"א ושארי אחרונים שהסכימו לאיסור וכן מבואר בפירוש בעבוה"ק להרשב"א בשער השלישי סעיף ט' וז"ל הבתים אע"פ שתשמישן אחד אסור לטלטל מביתו של זה לביתו של זה עד שיערבו ולא עוד אלא אפילו מביתו לבית המשותפת בינו ובין חבירו ומבית לחצר המשותפת לו עם חבירו אסור עד שיערבו בו' ע"כ הרי דלדידיה עיקר הגזירה היתה מבית לבית ואח"כ הוסיפו דאפילו מבית לחצר אסור וא"כ עכ"פ מבית לבית לא גריעא ולמה נשוה מחלוקת בינו ובין הרמב"ם וכן משמע בעירובין י"ז ע"א ברש"י במשנה ד"ה ומלערב גם בסמ"ג בשם בה"ג בריש הלכות עירובין וכן באורחות חיים בריש ה"ע משמע מפשטא דלישנא דגזירת חכמים היתה אף במבית לבית ע"ש:.
(*) צריך כל אחת ואחת מחבורות כו': דוקא כשנעשו החבורות קבועות פה דהיינו יותר משלשים יום דפחות מזה הם בכלל אורחים ובטילי לגבי בע"ה בקבועים וא"צ ליתן חלק בעירוב וכדלקמן בסוף הסימן וכ"כ בשע"ת שם עי"ש:.
(*) ואם היו דיורין כו' צריכה כל חבורה כו': מלבד אותה חבורה שאצלה מניחין העירוב א"צ לתת חלק בעירוב:.
(*) אינם אוסרים: עיין מ"ב ס"ק ל"ג והוא מט"ז ומ"א וכפי שפירשו המפרשים כדברי המגן אברהם דגם הוא ס"ל דתרתי בעינן דוקא. [ולכאורה יפלא על הט"ז ומ"א שלא הזכירו בטעם השני רק משום דאין משאיל רשותו כדי לאסור עליו ולא סיימו משום דמצי לסלוקינהו וכמו שמוזכר בתוספות אכן לפי מה שהובא שיטת התוספות בחידושי הרשב"א והריטב"א ובאורחות חיים ניחא דהם לא סיימו בשיטת התוספות משום דמצי לסלוקינהו וכן מוכח עוד שם וגם בעבוה"ק שלו דבמצי לסלוקינהו גם הרשב"א דפליג אשיטת התוספות מודה להקל וכמו שנכתוב לקמיה] וכן נראה עיקר לדינא שהרי הרשב"א בעבוה"ק ובחידושיו וריטב"א פליגי אעיקר דינא דמחבר עי"ש וא"כ אף אם ננקוט כדעת התוס' להקל בשאלה משום דלא השאילו על דעת לאסור עליו ואפילו בהשאילו לזמן מרובה וכמו שמשמע בחידושי הרשב"א לשיטת בעלי התוס' וכנ"ל היינו עכ"פ היכי דאיכא גם טעם ראשון דאפיה ובישול [ובאפיה ובישול לחוד בודאי לא סגי כמו שכתב בב"י ועוד שהרי הרשב"א והריטב"א שהביאו שיטה זו של התוספות להתיר לא העתיקו כלל האי טעמא רק טעם שני משום דאין משאיל כדי לאסור עי"ש] ונראה דעד כאן לא הצריכו תרתי אלא במקום דמשאיל לו לזמן דלא מצי לסלוקינהו בכל שעה ולהכי אי לאו טעם הראשון דאופין ומבשלין במקום אחד בודאי יכול לאסור וכמו דמבואר במחבר בס"ב וכן מבואר בח"א דהיכי דאיכא תרתי טעמים אפילו השאילו לזמן ארוך שרי אבל היכי דמצי לסלוקינהו בכל שעה כגון שלא השאילו לזמן מיוחד לא יכול לאסור עליו אפילו אופה ומבשל בפני עצמו וכן מצאתי בא"ר בתירוץ שני שמצדד כן דהיכי דמצי לסלוקינהו בכל שעה לא בעינן טעם הראשון כלל וכן משמע מהגר"ז עי"ש וקצת משמע כן גם בביאור הגר"א [שלא הביא רק טעם שני המוזכר בתוספות וע"כ דמצי לסלוקינהו דאל"ה הרי סותר לדברי המחבר בס"ב] וכן מצאתי בחידושי הרשב"א ובעבוה"ק להדיא דדוקא היכי דמשאילו לזמן מרובה אבל לזמן מועט הו"ל כאורח ואינו אוסר ומובן לפ"ז דה"ה וכ"ש היכי דמצי לסלקו בכל עת דלא עדיף מזמן מועט. ודע דדעת הגר"ז דתלוי רק במצי לסלוקינהו והיכי דלא מצי לסלוקינהו משמע מיניה דצריך עירוב אפילו אופין ומבשלין ביחד והוא ממש כשיטת הרשב"א והריטב"א וכנ"ל וכן משמע קצת בביאור הגר"א והמחבר סתם בזה. ודע עוד דאף דמסקינן דע"י אפיה ובישול יחד בלחודא לא מהני להתיר מ"מ היכי שגם כולם עוברים דרך הבית לחצר או לר"ה ואין לכל אחד פתח מיוחד לצאת בו חשיבי כולם כבית אחד כן מוכח בב"י בסוף דבור המתחיל כתב הרמב"ם עי"ש ואף דב"י גופיה בסימן זה הביא בשם הסמ"ק והעתיקו גם הרמ"א בהג"ה ראשונה דמה שכולם יוצאים דרך בית שער אחד לא מהני לחברם הואיל שכל חדר יש לו פתח בפני עצמו מ"מ הכא שהבית שעוברין דרך בו הוא ג"כ מקום אפיה ובישול לכולם חשוב כבית אחד ועדיין צ"ע:.
סעיף ה
עריכה(*) וישן במקום אחר כו': ורועים הלנים בשדה אע"פ שאוכלין בעיר אינם אוסרין דאנן סהדי דאלו היו ממטי ליה לאכול במקום לינתו הוי ניחא ליה טפי ששם הוא מקום שמירתו כ"כ מגן אברהם וכן מבואר בעבוה"ק להדיא וכן מוכח בריטב"א עי"ש וכתב בפמ"ג דה"ה בתלמידים שאוכלים בבית בע"ב ולנים בבית רבם דאזלינן בתר לינה מהאי טעמא:.
(*) והני מילי כשנותנים כו' אינם צריכים לערב: בשו"ע אינו מבואר אי מיירי בדוקא כשהאחין ואביהן היו שרוין בחצר אחד דאז נטפלין לגביה או אפילו כשהאחים שרוין בחצר אחרת נמי דינא הכי ובריטב"א מסתפק בזה וכתב דמלשון רש"י משמע דדוקא כשהם שרוים בחצר אחת עי"ש אכן ברבינו ירוחם משמע דאפילו בחצר אחרת וצ"ע:.
סעיף ז
עריכה(*) שנים הפנימיים לבד כו': עיין בט"ז שכתב דבעירוב אחד סגי לשני הפנימיים כיון שעוברין רק דרך פתח אחד וכבר השיגו עליו האחרונים וכמו שהעתקנו לעיל בשער הציון אות י"א ודעתם דכל אחד מהן צריך ליתן חלק בעירוב. ודע דמדברי רבינו ירוחם משמע דהוא סובר לענין עשרה בתים דכולם חייבין לתת בעירוב מלבד החיצון שבחיצונים ותמהו עליו כמה אחרונים דהוא דלא כמאן והמעיין בפיר"ח בסוגיין יראה שהוא מפרש כן בדברי ר' יוחנן שזולת האחרון שהוא דריסת הרגל לכולם לא מיקרי בית שער דרבים והגם לדינא בודאי אין לזוז מדברי כל הפוסקים שלא כתבו כן כתבתי זאת כדי דלא לשוייה ח"ו לרי"ו כטועה:.
סעיף ח
עריכה(*) אלא לשלושים יום: ובב"י גופא יש בזה סתירה דבתחלה כתב יותר מל' ואח"כ כתב דדוקא פחות מל' יום חשוב אורח אבל שלשים מקרי קבע וכבר העיר בזה הא"ר עיי"ש וכן בד"מ בסי' שפ"ב כתב דבשלשים מקרי קבוע וכן הוא הלשון בלבוש סי' שפ"ד ובמג"א סי' שצ"א ס"ק ב' עי"ש ובאמת לא מצינו בשום מקום שיעורא דיותר מל' ואדרבא בכל מקום אמרינן דבשלשים מיקרי תושב עיין ב"ב ד' ח' והא דאיתא בירושלמי ומובא בסי' שפ"ד אינו אוסר על לאחר שלשים ג"כ פירושו למעוטי קודם שלשים וכן יש לישב הלשון בתה"ד וכמו דאמרינן בש"ס בהרבה מקומות בן י"ג ויום אחד דפירושו הוא י"ג שלמים כמו כן הכא וצ"ע לדינא:.
(*) אינו אוסר על בני החצר: עיין באה"ע שחולק על פסק השו"ע ולדעתו אורח אוסר כשיש לו חדר בפני עצמו שאוכל שם ומ"מ לדינא אין לזוז מפסק השו"ע וכל עיקרי ראיותיו כבר דחה בספר בית מאיר והסכים לפסק השו"ע עי"ש וכן מצאתי בחידושי הרשב"א לדף ע"ג ע"ב בד"ה הא דבעה מיניה רמב"ח דאם ייחדן להם לשעה מסתברא שאינן אוסרין עי"ש והאי לשעה היינו שלא היה יותר משלשים יום וכדמסיים על זה ראיה מן הירושלמי עי"ש וכ"כ בעבוה"ק בשער הרביעי אות ב':.
(*) והוא והם מותרים כו': עיין בסי' שצ"א במגן אברהם סק"ב שמסכים לפסק המרדכי דאף דהאורח אינו אוסר על בני החצר אבל בני החצר שפיר אוסרים על האורח שלא יוציא מביתו לחצר אם לא עירב עמהם [והיינו כשיש לו חדר בפ"ע] אכן כמה אחרונים תמהו על דבריו וכן כתב הבית מאיר שאין לזוז מפסק השו"ע:.
(*) קבוע: עיין בתה"ד ומוכח שם דאפילו האורחים מתארחים בבתים שאינם שייכים להאי בעה"ב קבוע שיש שם אלא לאדם אחר שאינו דר שם בין נכרי או ישראל אפ"ה אמרינן דהאורחים נטפלין לגבי בעה"ב שדר בחצר בקביעות ואינו אוסר עליו וכ"כ הגר"ז. ודע דכמו דאמרינן דכשהוא דר בבית אחד שבחצר הוא נטפל ליתר הבתים ואינו אוסר עליהם לטלטולי בחצר כמו כן אם שבת האורח באיזה חצר [אף שבאותו חצר אין דר שום בעה"ב] והעיר עשויה בתיקון מבואות כדין הוא נטפל לחצרות אחרות שיש שם בע"ב קבועים ואינו אוסר לטלטל ברחובות העיר דהעיר שעשויה בתיקון כדין חשיבא כולה כחצר אחת [כ"מ בתה"ד סימן ע"ו ומובא לקמן בסי' שצ"א ס"ב]:.
(*) אוסרים זה ע"ז מיד: דין זה הוציא הרמ"א בד"מ סימן שפ"ב מסוגיא דף ס"ה ע"ב בעובדא דר"ל וכו' אקלעו לההוא פונדק וכו' וע"פ מה שכתבו התוספות בדף ס"ו ד"ה דאקלעו עי"ש ולפ"ז משמע דאף בלא שכירות אלא בתורת אורח בלבד ומצי לסלוקי כההיא עובדא דבעה"ב לא היה כלל בביתו [וגם אין שום אחד מאנשי ביתו כמו שכתבו התוס' שם] לשכור ממנו ואפ"ה אוסרים זה על זה אכן בנשמת אדם לא כתב כן וצ"ע עליו מסוגיא זו ועיין בביאור הגר"א שכתב מקור לדין זה מסימן שס"ו ס"ב מדין ספינה ואוהלים ולפ"ז אפשר לקיים דינו דנ"א:.