ביאור הלכה על אורח חיים שלו

סעיף בעריכה

(*) היו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם וכו':    בגמרא איתא שרשי אילן שגבוהין מן הארץ שלשה טפחים או שיש חלל תחתיהן ג"ט וכו' והנה בטור ושו"ע קיצרו הדבר ולא העתיקו כלשון הברייתא ונ"ל דכונתם דאפילו אם החלל בעצמו לא היה גובה שלשה טפחים כ"א בצירוף הענפים כיון שלמעלה במקום שהוא יושב על הענף או משמש עליו יש גובה ג"ט אסור לשמש שם וכונת הברייתא הוא עם החלל שתחתיו יהיה בס"ה ג"ט ואף שהוא דוחק מ"מ לדינא בודאי מסתברא כמותם:.

סעיף געריכה

(*) מותר לילך ע"ג עשבים וכו':    עיין במ"ב והנה נמצא בסמ"ג דבר פלא שכתב במלאכת קוצר אין עולין באילן גזירה שמא יתלוש ואמרינן נמי בעירובין פרק המוצא תפילין אסור להלך ע"ג עשבים בשבת במקום שא"א לו שלא יתלוש והוא פלא דהא מסקנא דתלמודא התם דשרי בכולהו גוונא שהוזכרו שם כיון דקי"ל כר"ש יע"ש בגמרא והנה המהרש"ל בביאורו לסמ"ג כתב שם ג"כ דברים תמוהים בזה ודעתו דבכל אלה הוי פסיק רישא רק דמותר משום דאין מלאכת מחשבת וכתב זאת כדי לפרש דברי הסמ"ג שם והוא נגד כמה ראשונים דכתבו בהדיא דלא הוי פס"ר [עיין באו"ז שלהי עירובין ובריטב"א שם וכן משמע בטור והמחבר] וכבר השיג עליו בספר מאמר מרדכי ואפילו אם נניח הכל כדבריו ג"כ אינו מובן דברי הסמ"ג דכיון דע"פ מסקנת הגמרא הכל שרי היכי קחשיב זה הסמ"ג בתולדה שם. אכן באמת דברי הסמ"ג מועתקים מספר יראים בתולדה דחורש עי"ש ונ"ל לבאר דבריהם בדרך פשוט והוא דלא היה ניחא לו לומר דגם מימרא דרמי בר אבא דאסור לילך ע"ג עשבים משום דאץ ברגלים יהיה קאי רק אליבא דס"ד ודעתייהו דהאי מימרא קאי אפילו אליבא דמסקנא דקי"ל כר"ש ומיירי היכי דהוי פס"ר כגון שהוא הולך במהרה ורץ ע"ג עשבים והעשבים הם ארוכים דאז בודאי א"א שלא יהיו נתלשים וזהו מה דמסיים ע"ז ואץ ברגלים חוטא היינו שהוא אץ ונמהר ברגליו לילך עליהם [וכה"ג כתב היראים שם בסוגיא דשבת גבי אבין צפוראה דלא קאי אליבא דר"י רק אליבא דר"ש ובאופן דהוי פס"ר כגון גבי כלים גדולים עי"ש]:.

(*) או שאר משקים וכו':    קשה דלפי מה שכתב הסמ"ג והובא בהגה"מ והעתיקו המגן אברהם דהמשקה מים חייב משום חורש ג"כ אמאי כתב דביין מותר וה"ה בשאר משקים שאינם מצמיחין נהי דאינו מועיל להזרעים עכ"פ מרפה הקרקע ע"י הלחלוחית ויתחייב משום חורש ושמא י"ל דלא אמרו בזה משום חורש רק היכי דהוא מועיל להזרעים ג"כ אבל היכי דהוא מקלקל להזרעים אפשר דאין מתיפה הקרקע ג"כ וכעין זה מצאתי ג"כ במאמ"ר אבל הוא דוחק וצ"ע ודע דבספר תפארת ישראל כתב דבחכמת אקאנאמיע אמרו שמי רגלים הם טובים מאד לזבל הקרקע א"כ מזבל תולדת חורש הוא עכ"ל ולא נהגו העולם ליזהר בזה כלל וגם משבת פ"א ע"ב מוכח שלא כדבריו דהלא אי אפשר לגדולים בלא קטנים ולדבריו היה אסור גם לפנות על שדה ניר בשבת מחמת חרישה ולא משמע שם כן עי"ש:.

סעיף זעריכה

(*) מעציץ שאינו נקוב:    עיין במ"ב ודע דבחושן משפט סימן ר"ב ס"ב[1] מובא מחלוקת די"א דבעציץ עץ אפי' אינה נקובה כנקובה דמיא משום דעץ מתלחלח ויונק מהקרקע ולא בעינן נקובה רק גבי כלי חרס וי"א דאדרבה בחרס לא בעינן נקובה משום דדמיא לעפר משא"כ בעץ עי"ש ובאמת יש עוד שיטה שלישית מובאה בתוספות מנחות פ"ה עי"ש דבחרס בעי נקובה ובעץ אפילו נקוב כאינו נקוב דמיא ואכ"מ להאריך:.

סעיף חעריכה

(*) אפילו אינו נקוב:    לכאורה הטעם דס"ל דבנקוב יש איסור דאורייתא וכדעת הרמב"ם לכך החמיר באינו נקוב עכ"פ מדרבנן אבל א"כ לא היה לו לסתום בשי"ב ס"ג דצרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בו דמשמע אפילו להגביהו מן הארץ דאין מתירין איסור דאורייתא בשביל זה א"ו דס"ל להמחבר שם כשיטת רש"י ותוס' שם וכמ"ש המגן אברהם שם אלא הנכון כמו שכתב הגר"א דחשש לשיטת הסוברים דאחד מהני כלים אינו נקוב כנקוב דמיא וחש לשני הפירושים ותמיה על באה"ג שציין על המחבר שהוא מהג"א ובהדיא איתא שם עציץ נקוב:.

(*) ע"ג יתדות:    עיין במ"ב לענין עציץ עם עשבי בשמים ומ"מ נראה דכד של תבואה שעומד ע"ג קרקע אפילו אם הוא נקוב מותר להגביהו ולהניחו ע"ג השלחן וראיה ממה דאיתא בגמרא מ"ה והובא בסימן ש"י דחטין שזרען בקרקע ועדיין לא השרישו דמותר ללקטן ולאכלן ואין בהם משום מוקצה ות"ל דקמפסיק בזה לחיותייהו א"ו כיון שלא השרישו עדין אין להם שום חיות מן הקרקע וכמונח על השלחן דמיא ואפילו לפי מה שכתבנו לעיל בסי' ש"י בשם המאירי דדוקא כשהם מונחים מגולה מלמעלה אבל אם תחובין בעפר אסור עכ"פ מדרבנן וה"נ אפשר לומר דמה שהוא מונח בתוך הכד הנקוב הרי הוא כטמון בקרקע מ"מ כיון שעדיין לא התחילו כלל לצמוח לא עדיפי מעשבים שתחובין בעפר ממש שלא השרישו שמבואר לעיל בס"ו דמותר להוציאן בשבת כיון שלא השרישו ואינו רוצה בהשרשתן וה"נ דכוותיה הרי לא נתכוין בהעמדתו שם לשם זריעה וגם לא התחילו כלל לצמוח [וההיא דעציץ ע"כ מיירי שהזרעים שמונחים שם נשתרשו בהעפר שבעציץ וא"נ אפילו אין שם עפר בעציץ ולא התחילו הזרעים עדיין לצמוח כלל הלא מסתמא נתכוין במה שהניחם שם בעציץ לשם זריעה דאז בנקוב בודאי אסור לסלקם מן הארץ כיון שנתכוין לזריעה דהוי כמי שזורעם בארץ כיון דנקוב הוא וכדאיתא בסעיף וי"ו דאם נתכוין לזריעה אסור והא דמחמיר המחבר אף באינו נקוב משום דאחד מן הכלים עץ או חרס אינו נקוב כנקוב דמיא ומחמיר בשתיהן משום ספיקא וכמש"כ לעיל] אך כ"ז אם מונחים שם רק זה יום או יומים דודאי לא התחילו הגרעינים לצמוח אבל אם מונחים שם רק כמה ימים דקרוב לומר שיש בשולי הכד איזה גרעינים שהתחילו לצמוח ע"י הנקב שבכד שהריח מן הקרקע ויש להם יניקה מן הקרקע וכשיגביה הכד מן הארץ מפסיק לחיותייהו ואע"ג דאין מכוין לזה פסיק רישא הוא וכן לענין להגביה הכד מן השלחן ולהעמידו ע"ג קרקע אין נכון רק אם דעתו שיעמוד שם יום או יומים אבל אם יעמוד שם כמה ימים [והמקום ההוא הוא מקום לח וכדמוכח לעיל בס"ד דאל"ה אין חוששין שיצמח לבסוף] נראה דאסור דלבסוף בודאי יצמחו הגרעינים וימשכו חיותייהו מן הקרקע ונחשב בעמידתו כזורע:.

(*) שנפשח מע"ש:    היינו שאינו יכול לחיות עוד הענף אע"ג שעדיין מחובר הוא בקליפתו ומ"מ יש ליזהר בזה דאין העולם בקיאין בכך ואין להתיר כ"א כשנפרד לגמרי מהאילן [פמ"ג]:.

סעיף טעריכה

(*) בצנעה:    עיין בב"י שהביא בשם הר"ן שכתב דאפשר דאפילו בפרהסיא שרי אלא דלכתחלה כל היכי דמצי למעבד בצינעא טפי מעלי ועיין בא"ר שנשאר בצ"ע בזה ונ"ל שגם שארי הראשונים לא ס"ל כן מדהקשו כולם מהא דא"ר כל מקום שאסרו מפני מ"ע אפי' בחדרי חדרים אסור ואי דבזה מותר מדינא אפילו בפרהסיא אין ענין לקושיתם:.

סעיף יבעריכה

(*) חייב:    דע דיש פלוגתא בין הפוסקים יש אומרים דאפילו יבשו הפירות הן ועוקציהן וכן ה"ה יבש האילן אפילו לגמרי דהיינו שאין גזעו מחליף [וכמבואר בפרק בתרא דעירובין] אפ"ה חייב כיון דעכ"פ האילן מחובר וכן ה"ה הפירות נמי מחוברים באילן [רמב"ם וכפי מה שמפרש אותו המגן אברהם וכן בנשמת אדם עי"ש באריכות] והרבה פוסקים [רש"י ותוס' שבת ק"נ ע"ב ד"ה במחובר והרשב"א בחידושיו ודעת א"ר ותו"ש שגם הרמב"ם סובר כן] ס"ל דלא מחייב רק ביבשו הפירות ועוקציהן עדיין לח [ובזה אפשר דחייב אפילו יתלוש מעט מן גוף הפרי היבש] או יבש האילן ועדיין גזעו מחליף אבל אם יבשו לגמרי פטור על הפירות ועל האילן דכתלושין דמיא ועיין במ"ב מש"כ בשם המגן אברהם לענין עשבים יבשים דלכו"ע היינו אף לדעת הרמב"ם פטור ומ"מ פשוט דאם הוא ארעא דידיה והוא שדה דלאו אגם שמתיפה הקרקע עי"ז חייב משום חורש אפילו על תלישת עשבים כל שהוא ואע"ג דלא מיכוין ליפות פסיק רישא הוא וכדאיתא בהדיא בשבת ק"ג וד"ז העתיקו ג"כ התוספות בשבת ק"נ ע"ב לענין תלישת קש ע"ש וכן הרשב"א שם בחידושיו ומה שסתם הרב מ"א בענין זה משום דהוא איירי רק לענין קצירה ונ"מ בארעא דלאו דידיה או באגם שאינו צריך ליפות. ומש"כ דאיסור דרבנן יש בודאי הוא ממה שכתב הרשב"א שם בחידושיו דהא מזיז העפר ואין להקשות הרי גם בטומן לפת וצנון תחת הקרקע והובא בס"ח שמותר אע"פ שמזיז העפר משום דהוי טלטול מהצד וכדאיתא בדף נ' ע"ב ע"ש דז"א דהלא שם כתבו הפוסקים דבעינן דוקא הטומן משום שלא נתכוין לזריעה אבל כשנתכוין לזריעה אע"פ שלא השרישו אסור עכ"פ מדרבנן להוציאן משום דמחזי כתולש וה"נ לא עדיפא מהתם ולישנא דרשב"א דכתב הטעם משום דמזיז העפר דחוק קצת לפ"ז דלפי דברינו יש ע"ז עצם האיסור:


סעיף יגעריכה

(*) ומותר ליגע באילן:    כבר בארתי לעיל בס"א במ"ב דכמו דאין עולין באילן ה"ה דאין נשענין ונסמכין באילן וכמבואר בהדיא בש"ס ופוסקים. ודע כי בפ"ב דחגיגה דף ט"ז מבואר דאין איסור אלא כשנשען בכל כחו עי"ש היטב [ואף כי שם לענין בהמה מתניא ה"ה גבי אילן דכולהו חד טעמא נינהו וכן משמע שם ברש"י ע"ש וכן כתב בהדיא במאירי בשבת קנ"ד] וכן הוא שם בירושלמי ומסיים שם דאל"כ וכי אסור ליגע בבהמה עי"ש וכה"ג איתמר בירושלמי פ"ה דיו"ט וז"ל אית תני נשענין בבהמה ואית תני אין נשענין מאן דאמר נשענין בבריא ומ"ד אין נשענין בתש והאו"ז הביא לדברי ירושלמי אלו עי"ש היטב והעתיק דבריו גם בהגהת אשר"י [ונדפס שם איזה אותיות בטעות] וכן הביא דברי הירושלמי אלה המאירי בשבת קנ"ד והרוקח בהלכות יו"ט אלא שהם גרסו להיפך דנשענין בתש ואין נשענין בבריא עי"ש היטב ואע"פ שמחולפים המה בגרסתם אעפ"כ בעיקר הסברא מודו כולהו דהיכי דסומך בכל כחו אסור ואם לא מותר וכמו דמסיק הירושלמי שם בלשון אחר מ"ד דנשענין בההוא דמסתמך צבחר [פי' מעט] מ"ד אין נשענין בכובש את כבדו [פי' שכובש בכל כחו על הדבר] והכל הולך אל מקום אחד וכמו שהביא המאירי לתרי לישני אלה בלא פלוגתא אלא דצ"ע על הרמב"ם ושארי ראשונים שלא הביאו זה ואפשר משום דלא איתמרא בהדיא שם בחגיגה כ"א מדיוקא לא העתיקוהו כדרכם אמנם עכ"פ קשה שלא העתיקו דברי הירושלמי דאיתמרא בהדיא [ובאמת היה מקום לומר דדברי הירושלמי אזלי לטעמייהו בההוא דאין רוכבין על בהמה עי"ש משא"כ לפי טעם הבבלי אינו מוכרח כלל האי דינא אבל הלא מש"ס דחגיגה הנ"ל מוכח דגם שיטת הבבלי כן וצ"ע]. ודע כי האחרונים הביאו דין זה והעתקתי אותו במ"ב וכפי מה שפירשו המחה"ש והפמ"ג. והח"א ועוד אחד מאחרוני זמננו פירשו באופן אחר דהיינו שיש חילוק בין אם האילן בריא או תש וטעם דתש אסור משום דהוא מתנדנד ואישתמיט מינייהו הירושלמי הלז דמוכח בהדיא דאאדם קאי. והאמת הוא דלהשען באילן אסור אף אם אינו מנידו דהא תשמיש גמור הוא ולא אשכחן בש"ס דמותר להשתמש באילן במקום שאינו מנידו רק דמש"ס משמע דהיכא דמנידו אסור אפילו בלא שמוש דזה גופא שמוש הוא ועיין היטב במאירי ובאו"ז פ"ה דיו"ט ומש"כ הח"א דאם האילן הוא עב מותר ע"כ מיירי דאינו סומך עליו כ"א מעט דאל"ה אסור בכל גווני:.

  1. ^ לכאורה נפל כאן טעות הדפוס וצ"ל סעיף יב -- ויקיעורך