ביאור הלכה על אורח חיים שכח
סעיף ג עריכה
(*) ודוקא שנתקלקל וכו' אבל מיחושים וכו': הנה דין זה הוא מהרשב"א בשם ר"י ומובא במ"מ ע"ש ומשמע מסתימת לשונו שם דאפילו היכי דכאיב ליה טובא מבפנים בחלל הגוף אינם עדיין בכלל מכה של חלל כ"ז שלא נתקלקל אחד מאברים הפנימיים אולם בביאור הגר"א ממה שציין המקור על דבריהם ממה שאמרו שם בגמרא חושש הוא דלא וכו' משמע היכא דכאיב ליה טובא מחללין ואולי יש לדחות דגבי שיניים דהם אקושי ואין שייך בהם שם מכה כ"כ כיון דכאיב ליה טובא יצא מכלל מיחוש ודינו כמכה של חלל משא"כ בשאר אברים פנימים כ"ז שלא נעשה מכה או בועה עדיין הוא בכלל מיחוש בעלמא וצ"ע. ומ"מ אפשר לומר דאם כאיב ליה טובא באחד מאברים הפנימיים ומסופק לו שמא נתקלקל שם באיזה דבר ואין שם רופא בעיר לשאל דמותר לחלל שבת וליסע אחר רופא דאף במכה שאינה של חלל איתא לקמן בסוף ס"ה דאם נעשה אצל החולה ספק סכנה מחללין:.
(*) ומצטער וכו': עיין במ"ב במש"כ דבעינן שיחלה כל גופו עי"ז הוא מהמגן אברהם ובשו"ע של הגר"ז מצדד דאפשר שיהא מותר ע"י א"י אף בלא חלה כל גופו עי"ז ע"ש ולענ"ד ג"כ יש לעיין במה שכתב המגן אברהם דהוצאת שן הוא מלאכה דאורייתא דהא חובל לרפואה ור"ל דבזה חייב אפילו למ"ד מקלקל בחבורה פטור דזה מתקן הוא הא הוא אינו מכוין רק להוציא השן והדם ממילא קאתי ואף דהוי פ"ר הא הוי עכ"פ פ"ר דלא איכפת ליה ואין איסורו אלא מדרבנן והנה למ"ד מקלקל בחבורה חייב חייב גם בזה כמו שכתב הגר"א בסימן של"א ס"י אבל למ"ד פטור אמאי חייב בזה ואף דע"י ישראל בודאי יש ליזהר בזה עכ"פ ע"י א"י אפשר דיש להקל אף באינו חולה כל גופו:.
סעיף ד עריכה
(*) כל שרגילים וכו': זהו לשון הרמב"ן בת"ה וכתב המ"מ דמזה משמע דאע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא עכ"ל ולענ"ד צ"ע דלפי הנראה הרבה פוסקים חולקים על סברא זו דהרי רש"י כתב חולה שאב"ס שאם לא יעשו לו רפואה זו לא ימות עכ"ל משמע דיש בו סכנה פירושו דמסוכן הוא אצל התרופה וכבר הביאו ב"י וכן פירש עוד ביומא פ"ד ע"ב ד"ה לא ספק וכו' ע"ש וכן פירש עוד בד"ה מפקחין ע"ש וכ"כ הר"ן באלפסי בכמה מקומות כפירש"י ועוד ראיה ממתניתין חולה מאכילין אותו ע"פ בקיאין ובלא אומדנא אין מאכילין כמבואר בתוס' מפנין קכ"ח ע"ב ד"ה קמ"ל ובמאירי שם ובתוס' ישנים יומא שם ומבואר בכמה ראשונים דמתניתין מיירי בחולה שיש בו סכנה אלמא דצריך אומדנא אם מסוכן לו התענית אע"פ דבחול בודאי היינו נותנים לו לטעום ממאכלות היפים לחולה אעפ"כ ביוה"כ בעינן אומדנא וכן פירש"י במתניתין שם ע"פ בקיאין אם יאמרו שאינו מסוכן אם אינו אוכל וממילא ה"ה לענין חילול שבת ועוד שהרי דעת ר"י שאין מאכילין אותו עד שנסתפק שמא ימות ואף לר"ת דפליג ע"ז כתב נמי אע"ג שהוא אינו אומר שימות מ"מ חיישינן שמא יתעלף ויסתכן ולא תלוי כלל באמירתו דהרבה פעמים אינו יודע אם הוא מסוכן אלמא דאפילו לדידיה נמי דוקא משום ספק סכנה אבל לא משום דטוב ויפה לו וכן הוא דעת התוספות ישנים בד"ה חולה עי"ש וכ"כ התוס' בפרק מפנין וכ"כ המאירי וז"ל יולדת שמחללין לא סוף דבר למה שהיא נעשה לרפואה אלא אפילו במה שנעשה ליישב דעתה אע"פ שבפרק אחרון דיומא החמירו שלא להאכיל אלא ע"פ מומחה מ"מ בכאן מתוך פחדה יכולה להסתכן ע"ש וכן נראה דעת הרשב"א בתשובה סימן רי"ד הנ"ל שהרי כתב דהא המסוכן מסוכן הוא אצל אכילה וכו' ונאכילהו ביוה"כ ע"ש אלמא דלא קשה לו אלא מטעם הראיה דהביא מפרק חרש דכל מסוכן מסוכן הוא אצל אכילה ג"כ אבל אי לא משום זה לא קשה ליה דנאכילהו ביוה"כ וע"כ דלא מחללינן כ"א להעביר הסכנה גם מדברי הרמב"ן בעצמו אין ראיה כ"כ דהא דכתב עושין לו כל שרגילין לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות מסתברא שאין כוונתו אפילו לדבר שאינו להעביר הסכנה אלא כיון דמיירי שאין כאן בקי ואינם יודעין מה לעשות להכי אמר שיעשו כל הדברים שעושין בחול להעביר הסכנה לפי הבנתם אבל אה"נ דגם לפי הבנתם אינם רשאין לעשות לו דברים שאפילו בחול יודעין הם בעצמם שאינה להעביר הסכנה ומש"כ ממאכלים ורפואות היינו מאכלים הקלים שרגילים לתת דלחולה שלא יתחלש שגם מניעת דבר זה יהיה לפעמים סיבה לחזק חליו ויוכל לבוא לידי סכנה ואביא ראיה לדברינו מדברי הרמב"ן בעצמו בתה"א וז"ל לא נצרכא אלא בסומא מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי דעתיה דחולה בעלמא מחללינן שבתא במלתא דמסתכנא בה עכ"ל הרי מוכח דיתובי דעתא דחיה אינה כ"א משום דקים להו לחכמים דמסתכנא בה וכן משמע עוד במאירי פרק ח' שרצים ובר"ן שכתבו ואין אומרים שלא נחמם עד שיאמרו הרופאים בודאי שאם נחמם לו יתרפא אבל אם היה ספק להם אם יתרפא לא נחמם לו קמ"ל עי"ש הרי דלא מיעטה הברייתא כ"א ספק רפואה אבל היכא דאין ספק כלל שיתרפא החולה עי"ז רק שטוב ויפה הוא לו בודאי אין מחללין וכן משמע לכאורה פשטיות הסוגיא בפרק אין מפנין דקאמר שם עושין מדורה לחיה סבר מינה לחיה אין לחולה לא אע"ג דבודאי טוב הוא לחולה אעפ"כ אינו מסוכן לזה עד דאסיק הגמרא דגם לחולה יש חשש סכנה עי"ש ובפרט לפי דעת הרמב"ם דגם למסקנא אין מחללין לחולה ורק דוקא לחיה שהקור מזיק לה הרבה אלא שהמגיד משנה כתב דמשמע לחולה שיש בו סכנה אפילו דבר שאינו נחוץ לפק"נ נמי עבדינן ואוקמה לסוגיא דמיירי בחולה שאין בו סכנה אמנם שיטה זו קשה דא"כ לרוב הפוסקים דסברי דמסקנת הגמרא דגם לחולה עושין לו מדורה א"כ יתחדש לנו דחולה שאין בו סכנה עושין לו מדורה ע"י ישראל וזה לא נשמע משום פוסק וכ"כ בחידושי הרמב"ם המובאים בספר שמן רוקח שדעת הרמב"ם שאין עושין מדורה לחולה אפילו יש בו סכנה והוא מספר הבתים עי"ש וכן מבואר בשלטי הגבורים פ' מפנין עי"ש.
והנה מלבד דעת המ"מ מצאתי עוד איזה פוסקים דמשמע דס"ל כדבריו וז"ל התשב"ץ ח"א סי' נ"ד ואפילו הדלקה והבערה שהוא מלאכה גמורה עושין אותה בשביל חולה שיש בו סכנה אע"פ שאין עיקר רפואתו בהדלקת הנר אלא שצריכין אנו לצרכי רפואתו והכי תניא בפרק מפנין אם היתה צריכה לנר וכו' מכאן נראה שאפילו משום ישוב דעתו של חולה אפילו אינו צריך לרפואתו אלא ישוב דעתו בלבד וה"ה שאר מלאכות שהחולה מתיישב דעתו בהם שעושין אותן בשבת עכ"ל ומשמע לכאורה דס"ל כהמגיד וכן מצאתי עוד למאירי שלהי יומא בדברי המתחיל בין להשקותו בין לרפואתו שכתב אע"פ שרחיצה זו של חיזוק אבריו אין בה צורך למהירות והו"ל למימר שנמתין לה כדי שלא יתחלל שבת שמ"מ ממהרת היא בחיזוק אבריו ואין משהין לה שום דבר תועלת לגמור רפואת החולה עכ"ל גם מזה משמע לכאורה דס"ל כהמגיד משנה איברא דצ"ע בדעתו דהרי לעיל הבאנו אותו בשיטת האוסרין וכדמוכח בהדיא בדבריו בפ' אין מפנין ואפשר דחיזוק אבריו נמי פעמים שמוציא אותו מחזקת סכנה. והנה מצאתי באו"ז בהלכות יולדת פלוגתא בענין זה וז"ל ר' גרשום התיר ליולדת שילדה ז' ימים לפני הפסח להחם לה חמין בליל פסח וה"ר אליעזר אוסר ואמר דסברת הלכה זו אינה ברחיצה כי לא הותר לחלל שבת אלא בדברים שיש בהם פקוח נפש עי"ש שהאריך ולכאורה משמע מזה דסברת הר"ר גרשום כדעת המגיד אך אין ראיה דאפשר דס"ל דגם ברחיצה איכא נמי פק"נ [וכן הוא דעת כמה ראשונים עיין לקמן בסי' של"א].
נחזור לעניננו דמוכח מהני פוסקים שהבאתי למעלה היינו רש"י ור"ת ור"י ותו"י דיומא ותוספות פרק מפנין ומאירי שם ורשב"א בתשובה והאו"ז בשם הר"ר אליעזר דכל היכא דאינו מסוכן לדבר זה אין מחללים וכן הוא משמעות הר"ן שהעתיק כפירש"י בכל המקומות וגם ממה שכתב בפ' ח' שרצים בד"ה שמא יבריא וכמו"ש למעלה וגם דעת הרמב"ן לפי מה שצדדנו משמע ג"כ דס"ל הכי ודברי ר' גרשום אינו מבואר בהדיא שחולק ע"ז וכנ"ל ולא נשאר לנו להקל כ"א דעת המגיד ומשמעות התשב"ץ ומשמעות המאירי דיומא [ואף שמוכרחין אנו לחלק לדבריו שלא יסתור א"ע וכנ"ל] א"כ בודאי היה מהנכון להחמיר באיסורי תורה ובפרט שהוא שלא במקום סכנה וגם ברקנט"י סימן ק"ד כתב וז"ל יש אומרים דהא דאמרינן במסוכן דוחה שבת היינו דברים שאם לא יעשה אותן יבוא לידי קלקול גדול אבל בדברים שאין להם צורך הרבה אין מחללים את השבת ויש מתירים ונראים דברי האוסרים עכ"ל אכן ברדב"ז ח"ד סי' ק"ל כתב שנשאל ע"ז והשיב בקצרה שיש דעות בזה ודעתו להקל כדעת המתירים ולא הביא ראיה ע"ז ורק בסברא בעלמא עי"ש ולענ"ד העיקר כמו שכתבנו וכמו שהכריע הרקנט"י. ודע עוד דאפילו לפי דעת האוסרים הנ"ל היינו דוקא בדבר שברור לנו שלא יכבד חליו ע"י מניעת דבר זה אבל בדבר שיש חשש שע"י מניעת דבר זה יחלש ויכבד חליו מחללין עליו השבת וכעין שכתב ר"ת לגבי יוה"כ וכנ"ל וכן נפסק לקמן בריש סימן תרי"ח. ולפי דברי המאירי הנ"ל ביומא משמע שאם ע"י פעולת החילול הזה יתחזקו אבריו ג"כ אין למנוע דבר זה מאתו כיון שהוא חולה שיש בו סכנה:.
(*) שממתין וכו': והיכי דגונח מלבו שהוא מסוכן והרופאים אמרו שרפואתו היא שישתה חלב בכל יום אסור לחלל שבת באיסור דאורייתא בשביל זה וכדלקמן בסעיף ל"ג דנהי דמסוכן הוא אם לא ישתה לעולם אמנם עכ"פ אינו מסוכן בשביל פעם אחת [רשב"א כתובות ס"א רמב"ן שבת פרק חבית ובמלחמות שם]:.
סעיף ז עריכה
(*) מחמת ברזל: עיין תבואות שור ה' טריפות סי' מ"ד שמסתפק אי מיירי בהכאה בכח או אפילו חיתוך בנחת נמי הוי מסוכן ע"ש [הגרע"א בחידושיו]:.
סעיף י עריכה
(*) ואם רופא אחד: והסכימו כמה אחרונים [המגן אברהם בשם הב"ח וא"ר ע"ש] דהיינו דוקא אם שניהם שוים אבל אם אחד מהם מופלג בחכמה שומעין לדבריו בין להקל בין להחמיר דכיון דבמנינם שוים הם אזלינן בתר רוב חכמה:.
(*) ורופא אחד אמר א"צ: עיין במ"ב שכ' בשם הרדב"ז ח"ד סימן ט"ו שאם חולה אומר צריך אני לתרופה פלונית ורופא אומר א"צ שומעין לחולה כמו דאמרינן לענין תענית יוה"כ ולענ"ד אין הדברים אמורים אלא כשאומר מרגיש אני חולשא באבר פלוני ע"כ יעשו לי תרופה פלונית שמועלת לחולי אבר זה ובזה ודאי שומעין לו דלב יודע מרת נפשו שייכא בכל מילי ואפילו רופא אומר שא"צ שום תרופה אין שומעין לו אבל אם המחלה ידועה והחולה אומר שתרופה זו מועלת למחלה זו והרופא אומר שאינו מועיל בזה אין סברא לשמוע לחולה לחלל שבת בחנם [ומ"מ אפשר לומר דהיכי דאומר החולה דידוע לו שטבע גופו להתרפאות ממחלה זו כשנוטל רפואה זו אפשר דשומעין לו דגם בזה שייכות קצת לומר דאדם בקי בגופו יותר ממאה רופאים] אם לא דאיכא חשש שמא תטרף דעתו עליו אם יראה שאינם עושים כדבריו והא דאמרינן גבי חיה דעד שבעה מחללין כשאמרה צריכה ומבואר בחידושי הרשב"א דאפילו רופא אמר א"צ שומעין לה מיירי ג"כ באופן זה שהיא אומרת שצריכה חמין לשתות או לרחיצה שמרגשת חולשא באבריה וכדומה ורופא אומר שלפי חיזוק גוה א"צ ע"כ אין שומעין לדבריו דלב יודע וכו' אבל כשהיא מחולקת לאיזה תרופה תועיל אין סברא לשמוע לה [ועיין בשלטי הגבורים פרק מפנין ד"ה השאלתות ודוק] וכן משמע בתשובת הרשב"א ח"ד סימן רפ"ד כדברינו:.
(*) ויש מי שאומר שא"צ מומחה: דין זה הובא בטור בשם הר"י והנה מרמב"ם משמע דלא ס"ל כן דז"ל בפ"ב מהלכות שבת לפיכך חולה שיש בו סכנה עושין וכו' ע"פ רופא אומן של אותו מקום וכן בר"ן שלהי יומא לענין מאכילין אותו ע"פ בקיאין משמע ג"כ לכאורה דלא ס"ל כן עי"ש אך משום דהוא סכנת נפשות חשש המחבר לדעה זו כמו שסיים בעצמו וע"כ נראה דאם אפשר לעשות ע"י א"י יעשה ע"י א"י דבלא"ה יש דעות דאף אם רופא מומחה צוה לחלל והוא יכול לעשות ע"י א"י דיעשה ע"י א"י וכדלקמן בסי"ב:.
סעיף טו עריכה
(*) ויש להם שכר טוב: עיין מ"ב שכתבתי דמיירי דכל אחד חשב שהוא יקדים לחבירו ומיירי בחולי בהול דאל"כ מסתברא שאסור להרבות בגברי ומי עדיף זה מהא דמספקינן אי תרי בתרי עוקצין או תלתא בחדא עוקץ אלמא דהיכא דאינו בהול חשבינן בכל דבר להקל החילול וראיתי בא"ר ס"א שהביא בשם תשובת הרמ"א דאפילו שנים יכולים לעשות מלאכה אחת כמו בחול ונראה דמיירי שע"י שנים אפשר שתהא נגמרת המלאכה מהר אבל בלא"ה אסור:.
סעיף כה עריכה
(*) רטיה: היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותה על המכה [ר"מ בפי' המשנה]:.
סעיף כו עריכה
(*) מגלה קצת רטיה וכו': מלשון זה משמע דאינו מסירה לגמרי דאי יסירנה לא יהא רשאי אח"כ להחזירה וע"כ דס"ל דלשון הברייתא בזה אתיא אפילו להת"ק ולא לר' יהודה לחוד וזהו סייעתא לדעת המחמירים שהבאתי במ"ב סקפ"ב אמנם קשה דהא דעת הב"י להקל בזה ואפ"ה העתיק בשו"ע לשון הברייתא בזה ואולי דלדידיה איירינן בזה כשאין לו חפץ להניח עליו הרטיה אם לא ע"ג קרקע ויהיה אסור אח"כ להחזיר לכך מגלה מקצת הרטיה ומקנח ודוחק:.
סעיף כח עריכה
(*) כדי להרחיב פי המכה: לכאורה לפה חייב היינו בכלי [ומ"מ אין בו משום גוזז משום תלישת העור דהוא כמו צפורן שפרשה רובא דתו לא יניק מהגוף כ"כ הפמ"ג ובתו"ש אין סובר כן ומרש"י שהביא הפמ"ג אין מוכרח דאפשר דמיירי דלא חיסר מהעור רק שקלף העור לצד מעלה] דביד אין דרכה בכך ואפ"ה אם להוציא ליחה מותר אבל ממ"א ש"א סק"ז ופה בט"ז אות כ"ג משמע דמשום צערא לא הוי שרינן שבות כדרכו וא"כ מה שאנו מתירין כשהוא להוציא ליחה הוא רק ביד ולא בכלי [פמ"ג]:.
סעיף לד עריכה
(*) ותניק את בנה: עיין בפמ"ג דלחלוב מאדם לתוך כלי יש בו איסור דאורייתא משום מפרק ואסור בשביל חולה שאין בו סכנה אם לא ע"י א"י וכן מוכח מדעת כמה ראשונים [עיין בשה"צ] ולינק בפה מאשה משום רפואה משמע בתו"ש דיש בזה איסור דאורייתא דלא דמי ליונק מהבהמה דבאשה אין דרך לחלוב כ"א לינק ולדידי צ"ע בזה:.
סעיף לז עריכה
(*) אבל אם וכו': עיין מ"ב מש"כ בשם א"ר ודבריו נובעים ממשמעות דברי הטור ומקורו הוא מרש"י במתניתין מה שפירש לצמאו אם אינו חולה ומשמע דבחולה אף לצמאו אסור אמנם אלולי דבריהם מפשטות המשנה משמע דלצמאו אף בחולה מותר כיון שאינו שותה עתה בשביל רפואה רק לצמאו לא גזרו בזה משום שחיקת סממנים והנה הר"ן שהעתיק כל הרש"י שעל המשנה הזו השמיט דברים אלו ולא העתיקם משמע דלא ס"ל כוותיה בזה ואח"כ מצאתי בעז"ה בהדיא בפיר"ח שבסוף פרק ח' שרצים שכתב שם וז"ל הלכך אע"ג דשמן וורד ע"כ מסי אם סך הוא כדרכו ואין מתכוין לרפואה אע"ג שמתרפא בין בדוכתא דשכיח שמן וורד בין בדוכתא דלא שכיח שרי עכ"ל וה"ה בעניננו פשוט דס"ל דאפילו במקום שיש לו מיחוש והוא שותה דברים שמרפאין אותו כיון שאין מתכוין לרפואה אלא לצמאו שרי ואע"ג דבענין שמן וורד פסק בשו"ע כהרי"ף ורמב"ם היינו משום דמפרשים פירוש אחר בסוגיא אבל על עיקר סברתו לא מצינו שיחלקו עליו בזה ואפשר דגם הם מודים דאם אינו מתכוין בהסיכה לרפואה דשרי בכל מקום וה"ה בעניננו אפילו יש לו מיחוש כיון דאינו מתכוין לרפואה שרי וכן נוטים לענ"ד פשטות דברי הרמב"ם שכתב שם בהלכה כ' אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים כיצד לא יאכל דברים שאינם מאכל בריאים וכו' [והאי בריא ע"כ בבריא שחושש כדמוכח בהמ"מ סוף ד"ה לפיכך ולעיל בפ"ב בדבריו ע"ש היטב ונקט בריא לאפוקי חולה שאב"ס דשרי ברפואות אלו ודברי המגן אברהם שכתב בסקמ"ג שכן מוכח ברמב"ם דאפילו בריא שאין לו מיחוש אסור אם עושה לרפואה איני מבין ראיתו כלל לפי מה שפירשו הרה"מ] ואח"כ בהלכה כ"ב כתב אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאין לאכול ולשתות וכו' אע"פ שהן מרפאין ואוכלן כדי להתרפאות מותר הואיל והן מאכל בריאין עכ"ל משמע מזה דברישא שאסר מיירי ג"כ באופן זה שאוכלן כדי להתרפאות ולהכי אסור אבל אם לרעבונו שרי דכן משמע מלשונו שכתב אסור לבריא להתרפאות בשבת גזירה שמא ישחוק הסממנים משמע דאם אינו מכוין להתרפאות ממילא לא שייך גזירה שמא ישחוק סממנים. והנה מה שהכריח לרש"י לפרש כן נ"ל דיצא לו כן מסוגיא דברכות ל"ח ע"א שתירץ שם אביי דלהכי כל האוכלין אוכל לרפואה דגברא לאכילה קמיכוין ורפואה ממילא הויא ואפ"ה סיים המשנה דחוץ ממי דקלים היינו אף דהוא יכוין לשתיה אפ"ה אסור ומשום דאין אדם עושה כן כ"א לרפואה וא"כ מה זה שסיים אבל שותה הוא לצמאו לכך פירש"י דהיינו אם אינו חולה דאז לא שייך עליה כלל הגזירה דשחיקת סממנים ואידך פוסקים הנ"ל נ"ל שיפרשו דהכוונה דלכו"ע אין ניכר הדבר דיאמרו גברא לאכילה קמיכוין וכו' משא"כ במי דקלים דאין דרך כלל לצורך שתיה כ"א לרפואה אסור אבל כ"ז אם הוא באמת מכוין לרפואה משא"כ כשהוא באמת מיכוין לצמאו שרי. היוצא מכל זה דלענ"ד דין זה תלוי בפלוגתת ראשונים וצ"ע למעשה:.
(*) וכן אם נפל למשכב: עיין במ"ב שהסברתי דברי רמ"א וכמו שכתב הרדב"ז בתשובה באריכות ע"ש שכתב שכן משמע ברמב"ן וסיעתו ובהר"מ פכ"א בהדיא שכתבו אכל הני דמתניתין שהם דברים שאין בהם סרך מלאכה שהם במדרגה פחותה ממלאכות הנעשים ע"י א"י שמותר לחולה ומתניתין דאסר היינו רק בבריא שחושש אכן באמת עיקר דברי הרמב"ן וסייעתו שחלקו זאת לשלש מדרגות אינו מוסכם לכו"ע וכמו שנבאר ומהש"ס משמע ג"כ לכאורה להחמיר כוותייהו דהנה בשבת ק"ט איתא רבינא אשכחיה לר"א וכו' דצמית ליה בחמרא א"ל לא סביר לה מר וכו' ושני ליה גב היד וגב הרגל שאני דאמר וכו' מחללים עליהם את השבת ומפשטות הסוגיא משמע דליכא אלא תרי דרגי או חולי שאין בו סכנה או חולי שיש בו סכנה וכ"כ רש"י ומכתו מסוכן ומחללים כו' עי"ש ומסתמא בענין זה הוי כאיב ליה טובא וגם זה הוא בכלל חולה כמבואר בהג"ה בסעיף י"ז ולדברי הרמב"ן וסייעתו אפילו אם לא היה בזה סכנה נמי מותר לצמות דהא אין בזה סרך מלאכה [ואולי דלרווחא דמלתא קאמר דאפילו סכנה יש בזה אבל אה"נ דאפילו בסתם חולה נמי מותר א"נ דשם לא הוי כאיב ליה טובא עד שיצטער מזה כל גופו ולכן אי לאו דהיה ע"י אבר זה גופא חשש סכנה היה אסור] וז"ל ר' חננאל שם ואי מפנק אפילו חמרא נמי אסור אא"כ ישנה מכה של חלל שמחללין עליה את השבת עכ"ל ומשמע מדבריו לכאורה ג"כ שלא הותר שום דבר רפואה אא"כ הוא חולה מסוכן וכן בירושלמי בסוגיא משמע ג"כ כעין זה דאיתא שם מהו למשתי קרורטין בשובתא אם לתענוג מותר אם לרפואה אסור ופריך ולא מן השפה ולפנים הוא פתר לה בלבד דבר של סכנה עכ"ד הירושלמי ומשמע דאין מתירין אפילו לשתות דבר רפואה כ"א בחולי מסוכן וכן משמע בכמה ראשונים היינו במאירי דף קל"ד ע"ב אין נותנין חמין ושמן ע"ג המכה במקום שאין בו סכנה גזירה משום שחיקת סממנים [וכ"כ עוד בדף קכ"ח בני מלכים סכין בשמן אע"פ שאין בהם סכנה וכ"כ עוד בדף קמ"ח] וכ"כ בשיבולי לקט סי' קי"ז וז"ל אוכלין ומשקין שדרך לאוכלן וכו' מותרות אבל הני שאין דרך וכו' אסור אא"כ היה בו סכנה כן פי' ר' ישעיה עכ"ל וכן משמע במרדכי פרק שמונה שרצים וז"ל אשה שיש לה מכה מכמה שנים אם יכולה לתת אפר מקלה וכתב דבשבת אסור אם אין בו פק"נ גזירה משום שחיקת סממנין עי"ש וליכא למידחי דאפר מקלה גרע דדמי למלאכה דהא מביא גם מסיכת שמן עי"ש הרי דלא חולק כלום ועוד יותר מבואר שם במרדכי באותו עמוד גבי לשתות מי רגלים ע"ש וכן ברוקח סוף סימן ק"ט כתב וז"ל וכל מקום שנכרת הרפואה ואין בו סכנה אסור עי"ש והנה עיקר סייעתא לדעת המקילין הוא מדאיתא בגמרא דצרכי חולה שאין בו סכנה עושין ע"י א"י והרי אפילו אם הא"י מכין לו הרפואה ע"כ השתיה של רפואה גופא הרי עושה הישראל בעצמו ואפ"ה שרי והנה הפוסקים שהבאנו להחמיר ע"כ יתרצו דהכא כיון שהא"י מכין לו הרפואה ומושיט לו איכא היכר שלא יבוא הישראל אח"כ לשחיקת סממנים [ועיין בב"י] משא"כ בעלמא שהישראל לוקח בעצמו הסממנים שחוקים שהוכנו מאתמול וליכא הכירא אסור. הארכתי בכ"ז לבאר דדעת הרמב"ן וסייעתו [ולפי דברי הרה"מ גם הרמב"ם סובר הכי] אינו מוסכם ליתר הפוסקים שהזכרתי ומ"מ לא נוכל למחות ביד המקילין אחרי שבשו"ע סתם כוותייהו ומלתא דרבנן הוא ופשטות הסוגיא דעושין צרכיו של חולה ע"י א"י משמע יותר כוותייהו:.
סעיף מב עריכה
(*) כדי שייגע ויזיע: זה הוא מלשון הרמב"ם בביאורו על אין מתעמלין ורש"י שם פירש דהיינו שמשפשף בכח ומשמע אפילו אם אינו מזיע והעתיקו הטור ושו"ע לעיל בשכ"ז ס"ב ודברי השו"ע קשה לפ"ז וע"ז רמז הגר"א לעיל שם עי"ש ולדינא כתב הא"ר דיש לפסוק בזה כהרמב"ם שכן הסכים הרה"מ ובאמת בפיר"ח שלפנינו ג"כ נמצא כהרמב"ם:.
סעיף מד עריכה
(*) אלא לרפואה: עיין בא"ר שכתב לענין חמי טבריה דבמקומות שאין דרך לרחוץ בהן אלא לרפואה אפילו אם אין מכוין לרפואה אסור אם שוהא עכ"ל ולפ"ז נראה דכ"ש במי משרה אסור בודאי באשתהי אפילו אינו מכוין לרפואה וקשה דהא תנן אבל שותה מי דקלים לצמאו וכאשר ביארנו הכל לעיל בסעיף ל"ז הרי דאם אינו מכוין לרפואה מותר לשתות אפילו דברים שעומדים לרפואה וה"ה בעניננו וכן משמע בתוספתא פי"ג וז"ל רוחץ אדם במי טבריה אבל לא במי הגדרים ולא במי משרה אימתי בזמן שמתכוין לרפואה אבל אם לעלות מטומאה לטהרה ה"ז מותר עכ"ל והרי אסיקנא בסוגיין בגמרא דדוקא בדאישתהי ואפ"ה קאמר דדוקא בזמן שמתכוין לרפואה והאי דקמסיים אבל וכו' היינו אפילו אישתהי בעת שירד לטבול ואולי דהתוספתא מיירי בבריא ולהכי מצריך הברייתא שיהא מכוין לרפואה דהיינו לחזק מזגו וכן משמע במגן אברהם סקמ"ג והא"ר מיירי כשיש לו מיחוש ולהכי אסור אפילו באינו מכוין ואזיל לשיטתו בסקמ"ב שכתב שם דכשיש לו שום חולי אף שאוכל לרעבונו אסור ועיין בסעיף ל"ז מה שכתבנו שם בבה"ל [ודע דמה דאיתא בירושלמי פי"ד ה"ג על האי ברייתא א"ר שמואל אחוי דר' ברכיה ובלבד שלא ישהא הוא נגד המסקנא דש"ס דילן בבבלי דף ק"ט ע"ב עי"ש] ועיין ברמב"ם ה"ש פכ"א הלכה כ"ט שכתב דלהכי אין רוחצין במי משרה וכו' מפני שכל אלו צער הן וכתיב וקראת לשבת עונג ולפ"ז בודאי לדידיה באלו אפילו אינו מתכוין לרפואה אסור נגד תוספתא זו וצ"ע בכל זה:.
סעיף מט עריכה
(*) לשום פתילה וכו': עצם דין זה כבר כתבו המחבר בסימן שי"ב ס"ח רק שם כתב למשמש בברזא וכו' שהוא של עץ וכאן כתב לענין פתילה וטעם אחד להם מפני השרת נימין וכדמוכח בב"י וד"מ [ומשמע מזה דאף פתילה אינה בכלל רפואה דלגזור בה משום שחיקת סממנים ורק לענין קריסטי"ר משמע ממ"א דהוא בכלל רפואה וצע"ק מאי טעמא אינו נכנס גם זה בכלל רפואה] ויש לעיין מ"ט אסור גבי פתילה הא אינו מכוין להשרת נימין דאם אמרו בגמרא גבי צרור דאסור ומשום דהוי פסיק רישא להשרת נימין כמו שכתבו התוס' [דאל"ה הוי דבר שאינו מתכוין] נימא אנן מדנפשין גם גבי פתילה כן צרור שאני דקשה הוא משא"כ בפתילה דהוא דבר רך גם עיקר דין זה דאסור למשמש בצרור השמיטו הרי"ף והרמב"ם [ונראה דטעמייהו דס"ל ג"כ כפירש"י דטעמא דרבא הוא משום השרת נימין ולא כפירוש ר"ח המובא בתו' והרא"ש ע"ש וס"ל דדין זה דרבא הוא לפי הס"ד דרבא גופא בעמוד ב' דסבר למימר משום דדבר שאין מתכוין אסור ולמסקנא שם דמחוורתא כדר"נ בר אושעיא ממילא נדחה גם מימרא זו דרבא] ומשמע דלא ס"ל כן ואם כי בודאי קי"ל כיתר הפוסקים דצרור אסור כסתימת השו"ע וכמו שכתבו התוספות דהוי פ"ר עכ"פ אין לנו להחמיר היכי דלא הוי פ"ר כמו בפתילה דגם התוספות יודו בזה ובפרט שבחידושי הרמב"ן וכן בחידושי הר"ן כתבו גם לגבי צרור גופא דלא הוי פסיק רישא וע"כ אין נראה להם כפירוש התוספות ופירשו כפירוש ר"ח וכ"ש בפתילה דהוא דבר רך נראה דלא הוי פ"ר לכו"ע. וע"פ הדחק נוכל ליישב כמו שכתבתי במ"ב דמפני שהוא מכניס ומוציא כ"פ אפשר דחשבו זה לפ"ר להשרת נימין ועדיין צ"ע:.