ביאור הלכה על אורח חיים שה
סעיף ח עריכה
(*) ולהסיר מרדעת בשבת וכו' ובין מן הסוס: המחבר סתם בזה כדעת הסמ"ג ועיין בביאור הגר"א שכתב דדעת רש"י דמן הסוס [וכן ה"ה מכל הבהמות] מותר להסיר המרדעת וכן האוכף דדוקא מן החמור דאית ליה קרירות ביותר ויצטנן ממילא אפילו אם לא נסיר מעליו משא"כ בשארי בהמות ותלוי כ"ז בפירוש הסוגיא שם וכתב הגר"א דפשטא דשמעתין משמע כדברי רש"י:.
(*) ואוכף אסור וכו' בין לחמור בין לסוס: ודעת הא"ר להורות כהטור דנתינת אוכף על החמור מותר כמו מרדעת אבל מהגר"א משמע שמסכים עם השו"ע:.
סעיף יא עריכה
(*) ופוקק זוג וכו' אבל לא תצא בו: עיין במגן אברהם שהביא ראיה דמה שאסרו בבהמה משום משוי בכרמלית שרי מדאמרינן בגמרא דכל שבחבירו אסור בבהמה מותר לכתחלה ועיין בתו"ש שהקשה ע"ז דהתם משום פסידא דכיס התירו דהלא אמרו דאם יש א"י יתננו לו דוקא ולא על הבהמה וכן הקשה ג"כ בספר נהר שלום ועיין במחה"ש שיישב בדוחק וגם בלא"ה ראיה זו קלושה מאד דבאמת בכל ענין דאורייתא מצינו דגזרו בכרמלית משום דמיחלף בר"ה גמור וגם שביתת בהמתו הלא דאורייתא היא משא"כ בדבר שאין המלאכה נחשבת כלל למלאכה כגון שהיא בלא עקירה והנחה ורק שחז"ל אסרו זה לגבי אדם בבהמה לא גזרו זה ולדעת המרדכי ה"ה לענין חי נושא א"ע כיון דאינה נחשבת משוי כלל לא גזרו בבהמה וגם אם נימא דלהמרדכי ה"ה לענין כרמלית ג"כ יש לעיין בזה דבהסמ"ג מוכח בהדיא במה שכתב לענין זוג דמה שאסור בבהמה משום משוי שייך אף בכרמלית [אח"כ מצאתי שגם התו"ש הביא זה] אח"כ מצאתי בספר שלחן עצי שטים שפוסק בהדיא לאיסור בכרמלית וכמו שמצדד בספר תו"ש וגם דעת הגר"ז לאסור בכרמלית. היוצא מדברינו דאפילו בכרמלית גמור יש הרבה אחרונים שמחמירין וכ"ש דבר"ה יש ליזהר בזה מאד אפילו בר"ה שלנו שאין ששים רבוא בוקעים בו ואין להקל אפילו בשעת הדחק דהרי הרבה גדולי ראשונים ס"ל דגם באין ששים רבוא שייך ר"ה דלא בעינן שיהא דומה לדגלי מדבר וכדאיתא לקמן בסימן שמ"ה וא"כ לדידהו הו"ל איסור דאורייתא של שביתת בהמתו אף בר"ה שלנו:.
סעיף יח עריכה
(*) ומטעם זה וכו' מכניס ראשו וכו': כ"ז איתא ברמב"ם פכ"א וכן בטור והנה לפי מה שפוסק המחבר לקמן בסימן שי"א ס"ח כהרא"ש דטלטול בגופו שרי בכל גווני א"כ אפילו בלא סברת צער בעלי חיים היה לנו להתיר להכניס ראשו תחתיהן אם לא שנאמר דהרמב"ם יסבור דטלטול בגופו שמיה טלטול אבל זהו דוחק דא"כ למה סתם שם המחבר לדינא כהרא"ש בזה אחרי דהרמב"ם והר"ן פליגי עליה ועוד הלא הטור גופא פוסק שם דטלטול בגופו מותר וע"כ נ"ל דהטור והמחבר קיצרו בהעתקת כל דברי הרמב"ם בסימן זה וסמכו על מה שהעתיקו סוף דבריו כבר בסימן רס"ו ס"ט ע"ש והמעיין ברמב"ם שממנו נובעים אלו הדברים יראה שיש ליישב כ"ז בפשיטות שנקט לשון זה משום מה דמסיים שם בסוף דבריו בהלכה יו"ד דאפילו אם השקים גדולים ומלאים כלי זכוכית שאי אפשר להניחן שיפלו דישתברו אפ"ה לא יניחן שם על הבהמה ופורק אותם בנחת משום צער ב"ח וע"ז כלל בתחלה בדין טי"ת דבכל גווני צריך לפרוק מעל הבהמה היינו אפילו פריקה ממש משום צער ב"ח ואח"כ התחיל לבאר בדין יו"ד שיש כמה פרטים בזה דהיכא דאפשר לסלקם שלא ע"י טלטול ממש אסור לטלטלם בידים:.
(*) מכניס ראשו וכו': וזה מותר אפילו להר"ן דס"ל בעלמא דשייך איסור טלטול אפילו ע"י גופו וכמש"כ הב"י בסוף סימן שי"א הכא מותר משום צער בעלי חיים [מ"א]:.
(*) גם שלא יחתוך זמורה: בתוספות רפ"ד דעירובין לא כתבו גם דחד טעמא הוא כמ"ש בפ"ה דיו"ט וצ"ל דה"ק דאף להאומרים דאין כאן שמא יחתוך זמורה כיון שהא"י מנהיגו אסור משום שמשתמש דלא פלוג ועוד דזה שמא יחתוך ג"כ שייך כאן:.
סעיף כ עריכה
(*) בדבר מועט: היינו אפילו בתפוח וכיו"ב ואפילו אינו שוה פרוטה:.
סעיף כג עריכה
(*) ואע"פ שהא"י משתמש וכו': הנה לפי מה שביארו האחרונים דברי השו"ע הטעם דמירתת ע"כ מה שכתב השו"ע שהא"י משתמש בה היינו שאין לו לחוש שמא ישתמש בה דכיון דשלא מדעת ישראל הוא ואינו מקבל שכר ממנו מירתת ובודאי לא ישתמש בה וכן מה שכתב לבסוף דאם רואה הוא לאו דוקא דה"ה כשנודע לו אבל לפי מה שכתב הטעם בביאור הגר"א ע"ש משמע דאף אם יודע שעושה בו מלאכה אין לו לחוש לזה ומה שאסור ברואה הוא מפני דמיחזי כאלו ברצונו הוא עושה ועל דעתו וכנ"ל בסימן רנ"ב ס"ב והנה סעיף זה מדוייק היטב לדבריו אבל צ"ע א"כ נסתר בזה ההיא דסימן רמ"ו ס"ג שאסרו במשכיר ומשאיל אפילו אם מתנה שתנוח בשבת ואולי הטעם משום דלא פלוג בשכירות וכעין זה כתב בא"ר:.