ביאור הלכה על אורח חיים רנג
סעיף א
עריכה(*) ליתן עליה: היינו על גב הכירה וגבה נקרא עובי דפנות הכירה וכ"ש נגד חלל הכירה מלמעלה. ואפילו אם היא מכוסה בכסויה ומעמידה על הכיסוי כ"כ רש"י בדף ל"ז והטור לקמן בסעיף זה [עי"ש בב"י וב"ח וכן הסכים המגן אברהם בס"ק כ"ב כהב"ח] אך מדברי הרמב"ם בפ"ג ה"ד שכתב אין משהין אותו ע"ג האש בשבת וכו' עי"ש משמע לכאורה דע"ג כיסוי אין בכלל על גבה דאפשר דהוא כמו שאם כסה הגחלים באפר דאמרינן דמסתמא שוב הסיח דעתו ממנה ולא אתי לחתויי ועיין בדין י"ג שכתב ואם טח פי התנור בטיט וכו' דמשמע דאף במכוסה יש חשש חיתוי התם שאני שעומדת בפנים משא"כ הכא שעומדת מלמעלה ע"ג הכיסוי אפשר כיון שכיסה את הכירה והעמידה מלמעלה כבר הסיח דעתו מלבשל ואעפ"כ צ"ע בדעתו:.
(*) תבשיל: וה"ה חמין שלא הוחמו כל צרכן לדעה זו דפסק דלא כחנניה [גמרא]:.
(*) להשהותו עליה: לצורך הלילה כן הוא לשון הטור ואם כונתו לצורך מחר יש פוסקים שמתירין דלא חיישינן שיבא לחתות וכמו בחייתא [א"ר ע"ש] ועיין בסימן רנ"ד ס"ה בהגר"א שם ובמגן אברהם שם סק"כ ובא"ר ריש סימן זה דמדינא אין לסמוך ע"ז דדוקא בחייתא שא"א לאכלו אבל בזה שאפשר לאכלו חיישינן שימלך לאכלו ויחתה אלא שבדיעבד יש לסמוך ע"ז רק שלא יהא רגיל לעשות כן וכדלקמן בסימן רנ"ז ס"א בהג"ה לענין הטמנה וכן משמע בפמ"ג רנ"ד בא"א סק"כ:.
(*) והוא מצטמק ורע לו: בגמרא ל"ז ע"ב איתא כל תבשיל דאית ביה מוחא [קמח] מצטמק ורע לו לבר מליפתא דאע"ג דאית ביה מוחא יפה לו וה"מ דאית ביה בשרא וגם לא בעי ליה לאורחין הא לית ביה בשרא או דקבעי ליה לאורחין מצטמק ורע לו [דע"י הצימוק מתפרך הבשר ואין ניכר ואין דרך כבוד לתת לאורחין כך] ועיין בפמ"ג במ"ז רנ"ט שביאר דאפילו לית ביה מוחא ג"כ רע לו בלית ביה בשרא אכן מסוגיא דברכות מ"ד ע"ב משמע דהצימוק יפה ללפת אף בעצים לחוד [דלא מיבעיא לשמואל דסבר שם כן בהדיא דריבוי עצים מעלי לה ואפילו לרב ור"י שם דזכרו בשר ויין היינו דזה ג"כ מהני ואת"ל דסברי דצריך ג"כ בשר ויין היינו לעשותה יותר יפה כדי לשבר כח הלפת לגמרי אבל כ"ע מודו דהצימוק יפה לה כדי לשבר כחה אף בלא בשר וגם בירושלמי פרק כירה איתא דראשי לפתות מצטמק ויפה לו וגם דוחק דר"נ שהוא תלמידיה דשמואל יסבור דלא כוותיה] וע"כ דכונת הגמרא דוקא היכא דאית ביה מוחא אך מרש"י בשבת משמע קצת כהפמ"ג ויש ליישב. עוד איתא שם בגמרא לפדא [מאכל מתאנים] דייסא ותמרא מצטמק ורע לו והיינו אפילו בלא מוחא. ובדף ל"ח שם כרוב ופולין ובשר טרוף מצטמק ויפה לו ועי"ש ברש"י ובגליון הש"ס בשם הערוך מה שפירש על בשר טרוף. עוד שם בגמרא דמים חמין מצטמק ורע להן וביצים מצטמק ויפה להן כן כתב הרמב"ן במלחמות וכמו דאיתא בהדיא בסוף סוגיין ועיין בפמ"ג שם דמקשה מירושלמי ספ"ק דאיתא שם דבשר בצל וביצה מצטמק ורע לו ונדחק מאד ליישבו ובאמת פשוט דביצים מצטמק ויפה לו כפשטא דסוגיין דבבלי הנ"ל וכמו דאיתא ג"כ בירושלמי בפרק כירה בשם ר' יוסי והאי דספ"ק הטעם דהלא שם מיירי בצלי שמונח אגומרי ומתחרך ע"י הצימוק וכמו שכתבו הראשונים וכ"כ בפני משה ובגליון הש"ס שם. וכל שאינו יודע בבירור אם הוא מור"ל או יפה לו ראוי להחמיר בו [א"ר בסימן שי"ח ופמ"ג ברנ"ט] ועי"ש עוד כ"ז כתבנו לפי דעה זו ועיין מה שנכתוב אי"ה לקמן לדעה השניה:.
(*) מסיח דעתו ממנה עד למחר: נראה דאפילו אם התנור חומו רב ויכול להתבשל באיזו שעות בלילה במשך הזמן אעפ"כ אם אין דרכן של ב"א להמתין בסעודתם כ"כ בודאי אסוחי מסח דעתיה מיניה ולא אתי לחתויי וכן מורה לשון הרמב"ם בדין י"ד שכתב גבי עססיות ותורמוסין מפני שאין צריכין בישול רב ודעתו עליהן לאכלן לאלתר משמע הא גבי קידרא חייתא שלא יוכל לאכול לאלתר בזמן שדרך ב"א אוכלין לא גזרו חכמים כיון שאין דעתו לאכול אז:.
(*) מותר לסמוך לה: עיין מ"ב מש"כ בשם י"א והוא דעת המגן אברהם לפי מה שביארו רע"א ותמה על הדגמ"ר איך רוצה להתיר בחזרה ובאמת אתפלא על תמיהתו הלא בברייתא דשתי כירות מפורש שם בסיפא דמותר גם חזרה וא"כ לפי הס"ד דגמרא דהוא בכלל סמיכה ממילא מוכח דגם חזרה מותר ואף דמדחי שאני התם דכיון דמידלי שליט ביה אוירא למסקנא דשרינן סמיכה לא צריך להאי שינויא [ומצאתי במלחמות שגם הוא מייתי ראיה מהסיפא] ואח"כ מצאתי בתו"ש שגם הוא הקשה מהסיפא הנ"ל ונדחק דלפי המסקנא אין זה בכלל סמיכה אבל עכ"פ אין שום תמיה כלל על הדגמ"ר הנ"ל דהוא סובר כמו שכתבנו וגם בתוד"ה מהו איתא דחזרה מותר אפי' לדעה ראשונה ומש"כ במ"ב דאפילו בסמיכה לכתחלה יש מקילין הוא בספר בית מאיר ע"ש. וגם קצת סמך לזה מהרא"ש פ' כירה סימן יו"ד מה שכתב דאצל המדורה שרי משום דדמי לסומך ע"ש:.
(*) מותר לשהות עליה: וה"ה להחזיר אפילו בשבת דכגרופה וקטומה דמיא [גמרא] ועיין בס"ב דין החזרה בגרופה וקטומה:.
(*) אפילו אינה לא גרופה: יש לעיין דבש"ס ופוסקים נקטו לשון שהסיקוהו בקש וגבבא דמשמע דהיה אחר ההיסק ולהכי בעצים אסור משום שמשאירים אחריהם גחלים ואיכא למיחש משום חיתוי משא"כ בקש שאינם משאירים אחריהם גחלים ולפ"ז אפשר דאם הניח הרבה קש שבוער זמן רב אפשר דאסור להשהות עכ"פ בשעה שבוער או אפשר דהש"ס אורחא דמלתא נקט שהיה דרכם להעמיד הקדרה אחרי ההיסק אבל ה"ה בשעה שמסיקים נמי מותר והטעם דבשעה שבוער בלא"ה אין לחוש לחיתויי דלמה ליה לחתות כ"ז כשבוער וא"צ לחתות כ"א בשנכבה וזה אשמעינן דבקש כיון שנכבה לא יועיל חיתויו דכלה גם הגחלת משא"כ גבי גפת ועצים לעולם אסור דיבא לחתות בגחלים אחר שיכלה האש וצ"ע:.
(*) אע"פ שמוסיף הבל: עיין במ"ב דאפילו בשבת מותר ואף שבמגן אברהם כתב דלסברא השניה שרי משמע דלדעה הראשונה דמפרש דלשהות תנן אסור להחזיר בזה בשבת תמוה מאד דבהדיא איתא בגמרא בסיפא דברייתא זו דאף מחזירין עי"ש ואפילו אם נימא דבעלמא לענין סמיכה החזרה אסור בה ולא נלמוד מזה משום דמידלי ושליט בה אוירא וכמו שכתבנו לעיל עכ"פ בשתי כירות המתאימות ע"כ מותר בחזרה ג"כ לכ"ע כדמפורש בהדיא בברייתא וכמ"ש ומצאתי שגם בהגהת נתיב חיים מקיל אפילו בשבת:.
(*) עד בכדי שיעשו: כדי שלא יהנה ממלאכת שבת [רש"י י"ח ע"ב] והרמב"ם בפ"ג נתן הטעם כדי שלא ישתכר כלום ולא יבא להקל פעם אחרת:.
(*) ואם החזירה א"י: היינו לצורך ישראל והנה בלבוש כתב דדוקא שלא בידיעת ישראל דאל"ה מתחשב כמזיד ולא נהירא דהא טעם הדין הוא דמזיד בא"י לצורך ישראל כשוגג בישראל וכמו שכתב בהגר"א ושם הוא אפילו היה בצווי ישראל וכן מוכח בס"ה בהג"ה דלא אסור בדיעבד ע"י א"י אפילו אם היה בצווי ישראל כ"א בנצטנן לגמרי וכדאיתא בהדיא בבאור הגר"א שם וכ"כ הגר"ז:.
(*) דינו כשכח ושהה: עיין במ"ב הטעם ואף דבחזרה אסור אפילו בשוגג וכדלקמיה הכא מקילינן משום דשם גופא לא פסיקא כ"כ כי הג"א מסתפק בזה וכמו שכתב המ"א. ועיין במ"ב שכתבנו דאפילו הרמ"א דלקמן מודה בהחזיר ישראל אפילו בשוגג דאסור. והנה בהחזירו א"י והיה מבושל כמאכל ב"ד לכאורה יש להקל לדעת רמ"א דלקמן דהא כתב דדינו כשכח ושהה ובשהיה ס"ל לקמן דסגי כמאב"ד אך יש לדחות דהא מ"מ בחזרה כ"ע שוין דאסור ואף אם נימא דהוא רק איסור דרבנן לחנניה הלא גם איסור דרבנן אסור לעשות ע"י א"י ואפילו בדיעבד אסור וכמו שכתב הגר"א בבאורו לקמן בס"ה בהג"ה ומה דמקילינן הכא במצטמק ויפה לו אף דבזה ג"כ יש איסור מדרבנן עכ"פ ע"י ישראל משום דאין הישראל נהנה כ"כ ממלאכתו כיון שמקודם היה מבושל כ"צ וכמו שכתבו הפוסקים משא"כ בזה שלא נתבשל כל צרכו הלא עכ"פ הישראל נהנה ממלאכתו. וכ"ש להפוסקים שסוברין דיש בזה איסור דאורייתא ע"י ישראל וכדלקמן בסימן שי"ח בב"י ע"ש ולא שייך דין הרמ"א הכא כ"א במצטמק ויפה לו:.
(*) ואם החזירו ישראל: ומיירי באופן שהחזרה אסור לד"ה דאל"ה אין להחמיר בדיעבד וכעין שכתב המגן אברהם בסקי"ד עי"ש:.
(*) אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע וכו': עיין בחדושי רע"א שכתב דדין זה אינו ברור דיש פוסקים שסוברין דאפילו גרופה וקטומה לא מהני בזה:.
(*) ונהגו להקל כסברא האחרונה: עיין בב"י שהאריך הרבה באלו השתי דעות והעתיק דברי הרא"ש שכתב דמפני שישראל אדוקים במצות עונג שבת ובודאי לא ישמעו לנו ע"כ הנח להם ע"ש משמע מזה דרק משום זה לא רצה למחות וכן הב"י גופא ממה שהעתיק דעה הראשונה בסתמא והדעה השניה בשם י"א משמע ג"כ דעתו נוטה להחמיר אך מ"מ אין בנו כח למחות במקילין שכבר נהגו העם כהי"א וכמו שכתב הרמ"א וע"כ לפ"ז לכתחלה בודאי טוב ליזהר שיהיה מבושל כ"צ קודם חשכה ולסלקו מן האש אך אם אירע שנתאחר הדבר כגון שבאו אורחים קודם שקיעת החמה והוצרך לבשל איזה תבשיל עבורם יכול להעמיד על הפטפוט לבשל אף שלא יתבשל עד השקיעה רק כחצי בישול סגי ויניחנו עומד על הפטפוט עד שיגמר בשולו ומותר לסלק ממנו בלילה דהא אין עומד על הגחלים:.
(*) על כסא של ברזל: שעומדת בתוך הכירה או בתוך התנור ועי"ז אין הקדירה נוגעת בגחלים. ודע דכירות שלנו שהן מחוברות בבנין עם התנור לכ"ע רק דין כירה יש להן ועיין לעיל במה שכתבנו לענין תנורים שלנו:.
(*) רק שנזהרים לנתקן וכו': ושרי בזה אפילו כשעומדת בתוך התנור כיון שכבר נתבשלה [היינו לדעה הראשונה כשנתבשלה לגמרי ולהי"א כמאב"ד] ואיננה עומדת עתה על האש:.
סעיף ב
עריכה(*) כירה שהיא גרופה וקטומה: ואם הוסקה בקש או בגבבא דינה כגרופה וקטומה [רמב"ם]:.
(*) מותר להחזירה: היינו אפילו מצטמק ויפה לו [אחרונים]:.
(*) ולא הניחם ע"ג קרקע: לפי מה שהעתיק הרמ"א מקודם לדינא דבעינן עודה בידו דוקא תו לא צריכינן למכתב שלא יניח ע"ג קרקע אלא המחבר שיטה אחרת יש לו דדוקא ע"ג קרקע אסור דאז בטלה השהיה הראשונה אבל לא במניחה ע"ג ספסל וכדומה בינתים עיין בב"י. ודע דאם הניחה ע"ג קרקע אף שהיה דעתו להחזירה אסור אפילו לדעת המחבר. בחדושי רע"א כתב דאפילו אם זה המניח היה אדם אחר שאין הקדרה שלו ג"כ מועיל המעשה שלו לאסור שוב להחזיר ע"ג כירה ולא שייך בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אך אם עודו בידו. ורק בעת שסילק מהכירה לא היה בדעתו להחזירו אם מחשבתו מועלת לאסור שוב להחזיר זה תלוי במחלוקת הראשונים עי"ש שהאריך:.
(*) ודעתו להחזירה: הנה משמע דתפס לחומרא בהאבעיות שבעו לזה בגמרא וע"כ ס"ל דתרתי בעינן שלא יניח ע"ג קרקע וגם יהיה דעתו הא ע"ג קרקע אסור אף שדעתו להחזירה וכן סתם המחבר לקמן בס"ג ע"ש וכ"ז הוא דאזיל לשיטתו שכתב בב"י אחר שהביא דעת הראשונים שס"ל להחמיר בהניח ע"ג קרקע בכל גווני כתב ודלא כהגה"מ שכתב בשם ספר התרומה דבדעתו להחזיר אף כשהניח ע"ג קרקע מותר. והנה גרם לו לדחות את דבריו לגמרי מפני שלא ראה לשום דעה המסכמת עם דברי התרומה ובאמת בחדושי הר"ן הביא כן בשם הרא"ה וכ"כ בשלטי הגבורים בשם ריא"ז וכן הוא הכרעת המאירי ע"ש וכן הביא התוס' ר"פ במה טומנין מנהגי המקומות בענין הטמנה וכתבו דשמא ס"ל כהך לישנא דשרי חזקיה משמיה דאביי בהניחו ע"ג קרקע אם דעתו להחזיר [וכן כעין זה ברא"ש דתרתי בעינן אך לבסוף מצא עצה אחרת ליישב המנהג ע"ש] ולפ"ז אפשר שיש להקל במלתא דרבנן דבדעתו להחזיר אף שהניחה ע"ג קרקע או שעודן בידו ולא היה דעתו להחזיר כשסילקה יכול להחזיר ועכ"פ בעודן בידו ואין דעתו להחזיר מסתברא ודאי שיש להקל לעת הצורך מאחר שגם הרמב"ם השמיטה וכן בהניחה ע"ג ספסל וכדומה והיה דעתו להחזיר מאחר שגם דעת הרב"י כהפוסקים המקילין בזה:.
(*) ודוקא שהתבשיל וכו': מקורו מהב"י ואזיל זה לפי מה שפסק המחבר בשי"ח ס"ד אבל לפי מה שביארנו שם דיש הרבה ראשונים שסוברין דכשנתבשל כמאב"ד תו לא שייך בישול כשהיא רותחת ישתנה זה הדין ג"כ לענין חזרה ומ"מ קשה להקל דהוא נוגע בענין דאורייתא:.
(*) אבל לסמוך אפילו סמוך לאש וכו': ר"ל וכ"ש סמוך לכירה ודע דאפילו חזרה בשבת מותר וכמה שהוכחנו לעיל בס"א בבה"ל כדעת האחרונים המקילין בזה אך ג"כ בתנאי שלא נצטנן לגמרי דאם נצטנן לגמרי ועתה יוכל לחזור לכיד סולדת בו יש חשש בישול:.
סעיף ג
עריכה(*) ריקנית ע"פ הכירה: ואם הקדרה גדולה שסותמת את פי כל הכירה אסור דעי"ז מכבה את חום האש שבכירה:.
(*) ויזהר שלא ישים וכו': דאם הניחן ע"ג קרקע אין ע"ז שם חזרה כשרוצה להניחה אח"כ וכתחלת הנחה דמיא דאסור אפילו ע"פ כירה גרופה וקטומה ואפילו הרמ"א מודה דהנחה בשבת לכתחלה אסור. ולכאורה סותר המחבר א"ע דלקמן בס"ה העתיק לדינא את דברי הרשב"א שהובא בב"י בשם הר"ן פרק כירה שכתב בשמו שם דמותר ליתן לכתחלה בשבת דאף שהקדרה התחתונה עומדת על האש כיון שהיא מפסקת ומעמיד הקדרה עליה אין דרך בשול בכך ועדיפא מכירה גרו"ק והוי כמעמיד נגד המדורה דמותר אף בשבת אם היה מבושל כ"צ [ועיין לקמן בסימן שי"ח סט"ו ובהג"ה פרטי דין זה] ומצאתי בדגול מרבבה שנדחק בזה וכתב דאפשר דהמחבר סמך עצמו על סברת הר"ן דכיון שאין פאנדי"ש דרכו לאפותו ע"ג כירה יש להקל בזה עי"ש והוא דוחק גדול דהמחבר לא ס"ל כלל שיטת הר"ן לדינא וכמ"ש המגן אברהם וכן מוכח מבאור הגר"א בס"ה דטעם הש"ע דס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל עי"ש אח"כ מצאתי בפמ"ג שיישב זו הקושיא בטוב טעם והוא דבסעיף ה' שאיירי בעומדת ע"ג קדרת חמין או תבשיל לא נחשב כלל כעומד ע"ג כירה ולהכי מותר אף ליתן לכתחלה בשבת משא"כ בעניננו שהקדרה ריקנית ועומדת רק לסתום את חום הכירה שלא יהיה כ"כ חום נעשית הכירה עי"ז רק כשאר כירה גרופה וקטומה דאסור ליתן עליה בשבת תבשיל לכתחלה ובאמת אם היה עומד שם מבעוד יום קדרה שיש בה תבשיל היה מותר ליתן עליה לכו"ע קדרה זו אף בשבת לכתחלה:.
סעיף ה
עריכה(*) ובלבד שלא נצטנן לגמרי: עיין במגן אברהם שכתב ואפילו בדבר שאין בו מרק דלית ביה משום בשול אסור אם נצטנן דהו"ל כמניח לכירה לכתחלה בשבת דאסור דלא התירו אלא חזרה עכ"ל וכונתו דהלא קאי על פאנדיש הכתוב למעלה דהוא דבר שאין בו מרק דבזה קי"ל דאין בשול אחר בשול אפילו בנצטנן לגמרי וכנ"ל בסקפ"ו ולזה תירץ דאסור בזה משום דהו"ל כמניח לכירה לכתחלה וחידש בזה דין חדש אבל בביאור הגר"א כתב ובלבד כנ"ל ור"ל דהטעם כמו שכתב בריש ס"ב דבעינן שיהא רותחת דוקא וכמו שפירש הגר"א שם הטעם דאם נצטנן יהיה עוד בשול ע"ש וכן משמע להמעיין בד"מ שכתב דבדבר צונן נוהגין כהב"י וחוששין להחמיר ומזה נובע דברי הרמ"א בהג"ה זו וידוע דטעם הב"י שמחמיר משום דבעינן שיהא רותחת וכמו שהקשה הב"י בעצמו בתחלה וטעם שיהא רותחת הכתוב בס"ב הלא ביאר שם הב"י בעצמו דאל"ה יהיה שייך עוד בשול ע"ש מכל זה מוכח שהפירוש הוא כהגר"א ומה שהוקשה להמ"א דהלא קאי על פאנדי"ש דהוא דבר יבש פשוט דהרמ"א כלל בהיש מתירין גם דבר שיש בו מרק וע"ז קאמר ובלבד:.
(*) להחם הקדרה: ואפילו דבר יבש שנתבשל מכבר ונצטנן לגמרי אף דאין בו משום חשש בשול עוד כמ"ש בסימן שי"ח סט"ו אפ"ה אסור לחממו בתנור אפילו ע"י א"י [דאף דתנורים שלנו הם ככירה הלא גם ע"ג כירה אסור בחזרה כשאינה גרופה ואפילו כשהוא חם אסור ולדעת המגן אברהם בס"ק ל"ו גם בגרופה אסור כשנצטנן לגמרי דהו"ל כמושיב לכתחלה] ואפילו דיעבד אסור גם בזה כשהוא חם עדיין דכשיהיה צונן מתיר בזה הפמ"ג ובקל"ז ע"ש ובסקל"ח כתב דכיון דקי"ל דשבות דשבות לצורך שבת שרי לכתחלה ובדבר יבש אין בו רק שבות דחזרה אפשר דהמיקל בזה ע"י א"י אין גוערין בו ועיין לקמן בסימן שי"ח בסופו מה שכתב השע"ת בשם מהרי"ט להקל בדבר יבש שאין בו מרק ליתנו תוך התנור ע"י א"י אף לכתחלה ובסימן זה משמע מכמה פוסקים דאין סוברין כן ועיין במגן אברהם סקל"ו ובתו"ש ומ"מ נראה דיש לסמוך עליו לצורך שבת להקל בזה וכנ"ל בשם הפמ"ג. ובברכי יוסף מצאתי בשם אחד מן האחרונים שמצדד אפילו בדבר שיש בו מרק להקל להחם ע"י א"י אם נצטנן אם אינו נותן ע"ג האש או הכירה ממש שסומך על הפוסקים שסוברים דאין בשול אחר בשול אפילו אם נצטנן וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז דמסימן זה לא משמע כן אך אם הוא לצורך שבת ואין לו עצה אחרת אפשר דיש לסמוך על זה:.
(*) וכבר וכו': עיין בבית מאיר שנתקשה מאד מה ענין הנחה ע"ג קרקע לכאן ולפי מה שכתבנו ניחא:.
(*) לסמוך וכו': הנה לפי מה שביאר הדגמ"ר בריש הסימן את דברי המגן אברהם בסק"ה מוכח דהרמ"א קאי על סמיכה לכתחלה בשבת וזהו דוחק אחד דמאי קאמר הרמ"א וה"ה לסמוך דמאי שייך סמיכה לכתחלה לענין הנחה ע"ג קרקע ועוד דהאי ענינא קאי לענין חזרה שמוציאן בשבת בבקר מן התנור שהטמינם ומושיבן אצל תנור בית החורף בעודם חמין ויותר נכון כמו שמפרש בחדושי רע"א שם דהרמ"א מיירי לענין חזרה וע"כ שמפרש דברי הרמ"א כמו שבארנו:.