ביאור הלכה על אורח חיים רלב
סעיף א
עריכה(*) הש"ץ עם הקהל: עיין מגן אברהם מה שהביא בשם הרלב"ח דבת"צ לא יעשו כן דכיון שאומר הש"ץ עננו ברכה בפ"ע והקהל אומרים כדרכן בלחש הלא ליכא יו"ד דצייתי לש"ץ ע"ש ולא העתקתיו במ"ב דנלענ"ד פשוט לפי מה שאנו נוהגין כהיום שהש"ץ אינו אומר בקול רק עד אחר ברכה ג' כדי להוציאן י"ח בקדושה בודאי א"צ הש"ץ לומר ברכת עננו רק בש"ת כשאר יחידים דזה לא נקרא חזרת הש"ץ והרלב"ח מיירי לפי מה שהיו נוהגין בזמנו שהש"ץ היה אומר כל הי"ח בקול רם ועיין לעיל בסימן קכ"ד בבה"ל ד"ה בלחש:.
סעיף ב
עריכה(*) לבורסקי: עיין מ"ב מש"כ לענין שאר מלאכות והוא ממגן אברהם ומצאתי במאירי שכתב מענין זה וז"ל קצת מפרשים כתבו שלא נאסרה מלאכה בחול מזמן הסמוך למנחה גדולה אלא במלאכות שאין רגילות עשייתן לחצאין כגון תספורת או הבורסקי שמאחר שאתה חושש על הפסד עורות איך יפסיד [וילך להתפלל] ועוד שדרכו ללבוש בגדים צואים באותה שעה עד שישלים וירחץ רגליו וילביש בגדים הרגילים לו ואיך יפסיק ע"מ לחזור לאלתר לסורו וכן לדין קשה לו לזוז בעוד שטענתו בידו ועדיו מזומנים לו וכן כל כיוצא בו אבל תפירה וכתיבה ושאר דברים שאדם רגיל להסתלק מהן לחצי שיעור מתחיל וכשיגיע זמן תפלה מפסיק עכ"ל וכונת המאירי במש"כ קצת מפרשים הוא להרשב"א המובא ברל"ה בב"י ואפשר שכן הוא ג"כ דעת המגן אברהם ולהכי כתב כיוצא בזה וכ"כ הפמ"ג אמנם מסתימת לשון מהרי"ו שהביא המגן אברהם בסק"ח משמע דס"ל שבכל מלאכה אסור ובמקום הצורך יש לסמוך להקל:.
(*) ואם התחיל וכו' אינו מפסיק: וכל שא"צ להפסיק ומפסיק נקרא הדיוט [מ"א בשם ירושלמי] ובאדרת אליהו בפ"א דברכות משנה ג' חולק ע"ז וע"ש מה שכתב ע"ד הירושלמי הזה ונראה פשוט דאף למ"א במקום דמן הדין יש להפסיק כגון שהתחיל בזמן מ"ק ורק שאנו סומכין על קריאת השמש המחמיר בזה בודאי לא נקרא הדיוט. ודע דכל היכא שאמרו שאינו מפסיק הוא אפילו אם עי"ז יפסיד התפלה בצבור אינו מחוייב מדינא דלא אטרחוהו רבנן בדיעבד כיון שיש לו שהות להתפלל אח"כ:.
(*) ויש חולקים וס"ל דס"ק מותר וכו': עיין במ"ב דסמוך למנחה קטנה גם לדעה זו אסור אפילו ס"ק ועיין בביאור הגר"א שכתב דהעיקר כדעה זו וע"כ נראה דאף מי שאינו רוצה לסמוך על המנהג שנהגו להקל המבואר בהג"ה לקמיה אין לו להחמיר רק כדעה זו האמצעית אבל לא כ"כ כדעה ראשונה:.
(*) ואפילו אם התחיל קודם לכן וכו': עיין במ"ב ובדה"ח ראיתי שפוסק דאם התחיל קודם שהגיע זמן דסמוך למ"ק [דהיינו קודם ג' שעות זמניות קודם הלילה] אפילו סעודה גדולה אין מפסיקין ומשמע שם מניה דהיינו אפילו יודע שתמשך סעודתו עד הלילה אלא פוסק איזה זמן מועט קודם שיגמר זמן התפלה ואפילו במקום שאין קורין לביהכ"נ עי"ש ולכאורה הוא דלא כדעת הרמ"א ונראה שטעם הדה"ח דמה שפוסק הטור דאם אין שהות להתפלל ביום אחר גמר סעודתו דפוסק מיד ומובא כן לעיל בשו"ע היינו כשהתחיל באיסור אבל כשהתחיל בהיתר אין צריך לפסוק מיד אלא פוסק איזה זמן מועט קודם שיגמר היום כדי שיוכל להתפלל ואנו סומכין על דעת המאור דעד שיגיע זמן סמוך למנחה קטנה אפילו סעודה גדולה מותר להתחיל וא"כ נקרא אז התחיל בהיתר אבל מהרמ"א משמע דאפילו התחיל בזמן ההיתר לכו"ע צריך לקום מיד כשיגיע זמן מ"ק אם יודע שתמשך סעודתו עד הלילה וצ"ע למעשה:.