ביאור הלכה על אורח חיים רד
סעיף א
עריכה(*) ופת שעיפשה: עיין במ"ב ודע דמבואר ברמב"ם דכל אלו שברכתן שהכל ברכה אחרונה שלהם בנ"ר ומוכח שם דגם על הפת שעיפשה קאי ולכאורה כיון דעדיין חזי לאכילה קצת איך יפטר מברכת המזון דבשלמא לענין ברכת המוציא שהיא דרבנן כיון דלא חשיבי אמרו שיברך רק שהכל אבל לענין בהמ"ז שהיא דאורייתא איך נפקע חיובו והלא עכ"פ ע"י הדחק חזי למיכליה והלא בגמרא ל"ו ע"ב מדמי ברכה ליוה"כ ולענין יוה"כ משמע ביומא לכאורה דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה מדאמר שם [פ' ע"ב] דכשאכל לולבי גפנים חייב ומסתברא דלולבי גפנים לאו אכילה גמורה היא אלא ע"י הדחק וכן מוכח בהדיא בסימן ר"ב ס"ב דלענין ברכה שמה אכילה ומברך עליה ברכתה הראוי' לה ובעניננו משום דלא חשיבא גרעו מדרגתה אבל לא מסתברא דמשום הכי יהיה פטור לגמרי ואולי י"ל דדוקא כשלא אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא מדרבנן בעלמא אבל כשאכל כדי שביעה דבהמ"ז שלו הוא מדאורייתא חייב לברך בהמ"ז כיון דע"י הדחק חזי לאכילה ואף דמתחלה בירך שהכל לית לן בה וכעין מה שפסק השו"ע לענין פת כיסנין בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וצ"ע למעשה:.
סעיף ד
עריכה(*) כל שבני אדם וכו': והמגן אברהם כתב דלפי שאין אנו בקיאין בשיעור זה היטב דיש בני אדם שותין ויש שאין שותין לכך מספק ישתה יין ויפטרנו בברכה ראשונה ואחרונה. [ועיין במחה"ש שהשיא דברי המגן אברהם לכונה אחרת דהיינו שטעם סה"ת שממנו מקור דין זה הוא מפני ספק עי"ש אבל לא משמע כן בסה"ת שהביאו הב"י עי"ש וכן מוכח בביאור הגר"א שכתב דהיינו פורצמי שהוזכר בגמרא והלא פורצמי הוא ביאור על יין שהקרים שהוזכר שם מקודם והתם בודאי לא מטעם ספק אלא משום דנשתנה לגריעותא מברכין מתחלה שהכל ואחריו בנ"ר כמו שכתבו הפוסקים אלא דכונת המגן אברהם הוא דחשש לדברי ר"ת עי"ש]:.
סעיף ו
עריכה(*) אלא ברגל וכו': עיין בתשב"ץ ח"א סימן פ"ו שמצדד לומר דדין זה דוקא בחרצנים של ענבים אבל בחרצנים של צמוקים אפשר דליתא להאי דינא כלל שאפילו בצמוקים עצמם כתבו הפוסקים דבעינן שיהא בהם דוקא לחלוחית קצת שאפשר לצאת מהם היין ע"י דריכה בלא שרייה [וכדאיתא לקמן בסימן רע"ב ס"ו] וכ"ש שהפסולים של צמוקים לא עדיפא מצמוקים שלמים גרועים עי"ש שמצדד שדינם כדין שמרים דבעינן דוקא רמא תלתא ואתי ארבעה וכנ"ל:.
(*) ואין לברך בפה"ג: וכ"ש שאין מקדשין עליו ומיהו לענין הבדלה אם הוא חמר מדינה מבדילין עליו דשכרא הוא ואפילו אם נעשה בלי תאנים מבדילין עליו כל שיש טעם וריח דלאו קיוהא ממש הוא ואפילו הוא מחרצנים של צמוקים [שמפקפק שלא לברך עליו בפה"ג כמו שכתבתי למעלה בשמו] ודבר זה תלוי באומד הדעת בחוזק טעמו וטוב ריחו [תשב"ץ שם]:.
סעיף ז
עריכה(*) השותה מים לצמאו וכו': אמרינן בגמרא לאפוקי מאי לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא ופי' בחידושי הרא"ה על מה שאמר בגמרא לאפוקי מאי פי' דמיא לא שתי אינשי אלא לצמאו ור"ל דמסתמא לא שתי אינשי מיא אלא לצמאו משום דמים אין לו הנאה מהם בלא זה וכמו שמפרש בעצמו שם אבל אם יודע בעצמו שלא שתה לצמאו שאין לו שום הנאה מהשתיה ושותה מפני איזה סיבה כמו שנצייר לקמן גם הוא מודה דאין מברך דדמי למאן דשתי משום דחנקתיה אומצא וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות הלכה א' שז"ל השותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו והשמיט מה שאמר הגמרא דחנקתיה אומצא משום דסבר דלאו דוקא הוא אלא אורחא דמלתא נקיט דאל"ה למאי שותה וה"ה כל כיוצא בזה. ומצאתי בעזה"י באדרת אליהו שכתב כן בהדיא וז"ל לצמאו פי' דוקא לצמאו אבל שלא לצמאו אין מברך כלל ומה דאמרו דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא כל שלא לצמאו עכ"ל וכ"כ בספר תו"ש בליקוטיו ולפ"ז אם שתה מים רק כדי להצטרף לבהמ"ז [להמ"א דפסק בסימן קצ"ז דמהני לענין צירוף] או שיש לו ספק בברכה אם מחוייב ברכה אחרונה ורוצה לשתות רביעית מים כדי להתחייב בב"א אם יודע בעצמו שאין לו אז שום הנאה מהמים אין חייב עליהם לברך וממילא גם לענין צירוף לא נחשב צירוף כלל. ועיין מה שכתבנו במ"ב דאם החיך נהנה השתיה בכלל לצמאו הוא. ודע עוד דמשמע מדברי הפוסקים [עיין בסידור רב עמרם ובחידושי רשב"א ברכות מ"א ושארי ראשונים] דאם שותה מים לשרות האכילה שבמעיו מקרי זה שותה לצמאו ואף דאנן פסקינן בסימן קע"ד דבתוך הסעודה אין לברך על מים ששותה נ"מ מזה להיכא דשותה אחר בהמ"ז כדי לשרות:.
(*) חנקתיה אומצא וכו': עיין במ"ב ונראה דה"ה אם שותה מים כדי להוריד המזון למקומו (דפעמים אירע שהמאכל עומד באמצע ונראה לו כמי שדוחק לו כנגד לבו) הוא ג"כ בכלל זה כיון שאינו שותה להנאה:.
סעיף יא
עריכה(*) ועל של ורדים בפה"א: עיין בשע"ת מה שהביא בשם הברכ"י אמנם בדה"ח וח"א וש"א העתיקו כפסק השו"ע ומ"מ אם בא לתקן דבש ונותן בו בשמים כתושים ועיקר אכילתו הוא הדבש אינו מברך כ"א על הדבש והבשמים טפלים לו [ושאני ורדים וחבושים שהם העיקר] אך אם עיקר האכילה היא הבשמים כגון שיש מהם הרבה ומרקחם בדבש פשיטא שמברך כברכת הבשמים והיינו ההיא דר"ג סעיף ז' [ט"ז ופמ"ג]:.