ביאור הלכה על אורח חיים קלט

סעיף דעריכה

(*) ורואה הפסוק שצריך להתחיל בו וכו':    עיין במ"ב ד"ה ואח"כ יברך ודע שיש פוסקים שסוברים דאם רוצה לגלול ואח"כ לברך עדיף טפי אלא דהלכה כר' יהודה שאינו מחוייב לעשות כן ועפ"ז נוהגין איזה מקומות שרואין וגוללין ואח"כ מברכין ונהרא נהרא ופשטיה [אחרונים]:.

סעיף ועריכה

(*) והברכות בקול רם וכו':    וי"א שצריך לחזור ולברך בקול רם. מלשון זה משמע דקאי אף על הברכות ועיין בא"ר שתמה עליו דמכל הראיות שהביא בב"י בשם מהרי"א אינו מוכרח כלל דאינו מבואר שם כ"א ברכו ולא נזכרו שם ברכות כלל וכן דברי הרמ"א שכתב כדי שישמעו העם וכו' לא נתן טעם רק על ברכו ולא על הברכות. ובאמת מהגהת מיי' פ"ז מהלכות תפלה אות פ' בשם הר"א ממיץ ג"כ משמע דנהי דלכתחלה בודאי גם הברכות צריך לומר בקול רם אבל בדיעבד אינו מעכב עי"ש וכן מס"ח סימן רנ"ד שכתב הטעם דאם אומר הברכות בלחש הוי גוזל את המצות משמע ג"כ דנהי דאיסורא איכא אבל עכ"פ אינו צריך לחזור ולברך מטעם זה ומ"מ אף שהמקור שהביא בב"י יש לדחות כמ"ש הא"ר מעיקר הדין יש להסתפק בזה אף לענין דיעבד דכיון דהברכות אלו לא נתקנו כל עיקר אלא מפני כבוד התורה כשקורא בצבור כמ"ש ס"ח והיינו דכשקורא בה בצבור יש לכבדה קבל עם ולקבוע עליה הודאה בפני עצמה וא"כ מאי כבוד הוא זה כשאומרם בינו לבין עצמו ואין הציבור שומעים [ועיין בסוטה ל"ט דאין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הצבור משמע ג"כ דהיה מנהגן לברך בקול רם שכל הצבור יענו אמן אך אינו מבואר שם בגמרא דהוא לעיכובא בדיעבד] גם מצאתי במאירי סמך גדול להי"א שמביא בשו"ע וז"ל שם וי"מ משום הנכנסין שיכנסו בין ראשון לשני לשמוע קה"ת ונמצאת שמיעתם שלא בברכה לפניה ומשום היוצאין שיצאו קודם שיקרא האחרון ואין שומעין ברכה לאחריה ועל סמך פירוש זה נהגו בצרפת לברך בקול בינוני להשמיע לכל את הברכות עכ"ל היוצא מכל זה דאף דבדיעבד מסתברא דאין לחזור ולברך דספק ברכות להקל מ"מ נלמוד מכל זה גודל החיוב עכ"פ לכתחלה:.