ביאור הלכה על אורח חיים נג

סעיף בעריכה

(*) אין לומר ישתבח אא"כ וכו':    עיין בבה"ט סק"ב במה שכתב במי שבא בעת ישתבח ולא העתקתיו לדינא כי לפי מה שהוכיח בתשובת משכנות יעקב בכמה ראיות דאין לדלג בשום גווני ברכת ב"ש וישתבח והבאתיו במ"ב בסימן נ"ב ס"ק ו' א"כ ממילא אזדא ליה דין זה:

(*) אמר ב"ש:    ובדיעבד מי שדילג ברכת ב"ש ונזכר אחר שכבר אמר פסוקי דזמרה ב"ש כי היא ניתקנה קודם פסוקי דזמרה דוקא וכבר יצא ידי חובתו באמירתן מ"מ יאמר ישתבח דאטו מי שלא שלא בירך קודם האכילה לא יברך אח"כ [מפמ"ג] ופשוט דה"ה בברכות שלפניה ושלאחריה דהלל:

(*) וקצת פסוקי דזמרה:    כתב בעקרי דינים בשם גינת ורדים מי שמוכרח לצאת לנקביו קודם ישתבח נכון אח"כ לחזור עוד הפעם עכ"פ תהלה לדוד קודם ישתבח כדי שיהיה להברכה על מה לחול:

סעיף געריכה

(*) אין לברך:    עיין במ"ב במה שכ' לענין בין הפרקים הוא מחידושי רע"א בשם הלבוש ואף שלבסוף כתב דצ"ע לדינא וכן בח"א כתב דטלית יניחנו בלי ברכה עד לאחר ישתבח שימשמש בו ויברך עיין בספר ברכי יוסף וכן בספר מגן גבורים שהסכימו כן לדינא כי מצאו תשובה מפורשת להרמב"ם בענין זה א"כ לפ"ז פשוט דכ"ש ברכת אשר יצר דמותר לברך בין הפרקים עכ"פ ועיין בח"א שמסתפק בזה ע"כ מי שהוצרך לנקביו באמצע הפרק של פסוקי דזמרה והלך ועשה צרכיו נוטל ידיו ויגמור הפרק של פסד"ז ויברך אשר יצר ויניח הטלית ולא יברך עליו וכמו שנתבאר בסימן ח' סי"ד ובמ"ב שם ויניח התפילין ויברך עליהן דכיון שאינו רשאי לילך בבהכ"ס בתפילין אידחיא ליה הברכה ראשונה וכמו שנתבאר לעיל בסימן כ"ה במ"ב ס"ק מ"ז:

סעיף העריכה

(*) דמ"מ יצא עליו שם רע:    עיין במ"ב במה שכתבתי בשם המגן אברהם וא"ר בזה וסתמתי כדבריהם אף דיש עוד הרבה פוסקים דסוברין דדין שלא יצא עליו ש"ר הוא אפילו בכל השנה כדמשמע בכנה"ג וביותר מזה בביאור הגר"א מ"מ סתמתי כמותם משום דדין זה דהרמ"א דסובר דבפ"א שעובר אדם עבירה במזיד אף ששב מקרי שיצא עליו ש"ר ג"כ אינו מבורר דכבר הקשה עליו המגן אברהם וכן משמע שסובר הגר"א בביאורו עיי"ש וכן משמע מתשובת א"ז גופא להמעיין בו ודברי הרמ"א הוא דעת עצמו [ולפלא שהדפיסו בפנים בשם תשובת א"ז מה שכתוב שם בהיפך לענין מזיד עיי"ש] או אולי מצא באיזה פוסק:

סעיף ועריכה

(*) אין ממנין אלא מי וכו' אבל באקראי וכו':    עיין בה"ג בהלכות צרכי צבור ומזה נובע דברי הרמב"ם פרק ח' מהלכות תפלה שמחלק בין פריסת שמע לירידת התיבה וכמ"ש הלח"מ כנ"ל:

(*) אבל באקראי:    עיין בר"ן [הובא בב"י] שכתב דדוקא בשאין שם אלא הוא וכן איתא בחידושי הרמב"ן ושארי הראשונים לא הזכירו דבר מזה ולכאורה יש להביא ראיה דהשו"ע אין סובר זה דא"כ הלא באופן זה מותר לו ג"כ להיות שם ש"ץ בקבע כדאיתא בסעיף ז' דמותר לו להיות ש"ץ והיינו אפילו בקבע כמו שכתב הלבוש שם וכן משמע במאמר מרדכי דבאקראי מותר אפילו ביש אחר אבל יש לדחות הראיה דבס"ז מיירי כשאנו יודעין לפי ענין המקום שבכל השנה לא יזדמן להם ש"ץ קבוע שנתמלא זקנו לכן מותר למנות לבן י"ג אפילו לקבע משא"כ בסתמא אין למנותו לקבע כי פן יזדמן להם מחר ש"ץ שנתמלא זקנו:

(*) יוכל לירד וכו':    כתב בפמ"ג סימן קל"ב דאפילו אם הוא אבל לא ירד לפני התיבה בקבע אם לא נתמלא זקנו וכו' עיי"ש ונ"ל דלענין תפלת ערבית יש להקל אפילו בקבע דהא אין מחזירין התפלה רק שאומר קדיש וברכו וידוע דעת הרמב"ם שמחלק בין פריסת שמע לירידה לפני התיבה כמו שכתב הלח"מ דלדעת הרמב"ם אין לחלק בין קבע לארעי רק כמו שכתבנו וכן כתב הפר"ח והפמ"ג וישועת יעקב לדעת הרמב"ם ואח"כ מצאתי שכן ג"כ דעת בה"ג וגם מסתמא מוחלין הצבור להאבל ויש לצרף בזה ג"כ דעת הב"י והש"ג שמקילין בזה כנ"ל:

סעיף יבעריכה

(*) אין ממנין:    לכאורה ה"ה באקראי אינו יכול לירד לפני התיבה להיות ש"ץ כיון שהטעם הוא דאינו מוציא את התיבות מפיו כתיקונן אבל אין להביא ראיה לזה מתוספות מגילה (דף כד:) ד"ה כשאתה דהקשו מר"ח איך הורידו רבי כשגזר תעניתא דיש לדחות דת"צ אקראי הוא כמו קבע כדמוכח שם ע"א תוד"ה ואינו עובר עיי"ש ועיין לעיל במה שכתבנו בשם הר"ן לענין מלוי זקן דאפילו באקראי יש להחמיר בדאיכא אחר וכ"ש בזה שיש להחמיר תמיד עכ"פ בדאיכא אחר אפילו באקראי:

(*) מי שקורא וכו':    עיין לקמן בסימן קכ"ח בט"ז ס"ק ל' דמיקל בזה בזמנינו שאין רוב העם מבחינים בזה:

סעיף טועריכה

(*) ולא ימתין:    ובביאור הגר"א סותר לזה מערכין י"א ע"ב דש"ץ מימלך לתפלה עיי"ש. ומהטור ג"כ אינו מוכח רק דאינו צריך לסרב אבל לא דאין צריך להמתין כלל. ומ"מ בדוחק יש ליישב דעת השו"ע דמיירי הגמרא בש"ץ שאינו קבוע לענין התפלה רק דהוא ממונה לשארי דברים ולפי מה שפי' רש"י בחולין כ"ד ע"ב דיש ש"ץ שהוא ממונה לתקיעת שופר ולנדות ושארי דברים עיי"ש ואע"ג דבודאי מתרצים הצבור שיהיה הוא שלוחם ג"כ לתפלה מ"מ עביד דמימלך משא"כ בש"ץ שהתמנותו היה העיקר שהוא יהיה הש"ץ לתפלה א"צ למימלך כלל ובלוים שם כיון שזה היום הא' שנתמנו לעבודתם כדמוכח בקרא שם אפשר דגרע מש"ץ קבוע שעומד תמיד לכך:

סעיף יזעריכה

(*) לא יסרב:    שלא להפסיק בתפלה:

סעיף כבעריכה

(*) שליח צבור:    עיין במשנה ברורה והוא נובע מתשובת הרא"ש ומזה יראה האדם גודל החיוב על כל עיר לשכור להם רב שיורה להם במצות התורה ומשפטיה איך להתנהג ולא יהיו כעורים המגששים באפילה דאפילו אם עי"ז נדחית לגמרי מצות תפלה אצלם ג"כ החיוב הזה הוא קודם ובפרט אם אנשי העיר יכולין ג"כ להתפלל לעצמן בודאי זה קודם ומזה ימלאו רתת ופחד איזה מהעיירות הנמצאים מחוץ למדינה שאין להם רב ומ"ץ בעירם ועון גדול הוא כמו שביארנו הגם שלוקחין להם שו"ב עכ"ז הלא צריכין לאיש מו"צ שיורה להם דיני שבת ויו"ט והלכות פסח החמורה ודיני טבילת מקוה וכל פרטי הלכות נדה ושאר דיני תורתנו הקדושה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם [אם לא שהשו"ב שלהם הוא למדן גדול ובקי בחדרי התורה ויש לו סמיכה על הוראות מהגדולים המפורסמים דמדינה] וכ"ש שיש ששוכרין להם ש"ץ מפורסם למנגן גדול בעד כמה מאות רו"כ לשנה שינגן להם בקול נעים ובשיעור כזה היו יכולין ליקח להם רב ומ"ץ וגם ש"ץ שיהיה יוכל לעבור לפני התיבה בשבת ויו"ט ור"ה ויוהכ"פ כאשר במדינתינו ובודאי היה מתקבל עבור זה תפלתם למרום משא"כ עתה שהתמנות הש"ץ הוא שלא לש"ש ע"ז נאמר נתנה עלי בקולה ע"כ שנאתיה וסוף דבר הוא שעי"ז הולכת העיר מדחי לדחי שאין להם מורה ומנהיג בדרכי ד' ובאים עי"ז לידי חילול שבת ויו"ט ואכילת חשש חמץ ח"ו ומי יודע עוד כמה איסורים מחייבי כריתות ח"ו השם ישמרנו מאנשים כאלו:

סעיף כהעריכה

(*) אם באו עליו עדים:    עיין במ"ב לענין קלא דלא פסיק ועיין בביאור הגר"א שמציין גיטין פ"ט ע"א כתובות ל"ו ע"ב והוא מה שאמר שם בגמרא יצא שם מזנה בעיר אין חוששין לה ומשמע לכאורה דאפילו קלא דלא פסיק דאל"כ יפול קושית הגמרא שם עיי"ש ובכל בו שממנו מקור דין זה איתא עדים כשרים משמע לכאורה דכ"ש קלא דלא פסיק לבדו בודאי לא מהני ובתשובות ח"ס סימן י"א הביא דברי זה הכל בו ומסיק דאפילו קלא דלא פסיק אם הוא מרוצה לכל הקהל להחזיקו לחזן אין צריך למחות בידם אמנם אם ימצא אחד מהם שמוחה ואומר אני מאמין לקלא דלא פסיק הזה יכול למחות בו להעבירו. עוד כתב שם דלפעמים מורידין אותו ע"י קלא דלא פסיק אפילו באין מוחה כגון שיצא הקול שנעשה הכיעור בפני עדים והלכו להם למדינת הים אע"ג דליכא עדים בפנינו כיון דאיכא קלא דעדים בצד אסתן והקול יצא מעיקרא ע"י עדים כשרים מורידים אותו מהתמנותו אבל רננה שלא בעדים אלא הקול יצא מעיקרא ע"י עבד ושפחה ונשים בהא לא מורידין אותו אם לא דנמצא איזה יחידים דמוחים בו וכנ"ל. וקלא דלא פסיק נקרא אם יום ומחצה לעזה עליו כל העיר ואין לו אויבים בעיר שנוכל לאמר עליהם שהם הוציאו הקול [יבמות כ"ה ע"א] ובתשובת מהרי"ק סימן קפ"ח משמע דלא נקרא קלא דלא פסיק כ"א בקול שהרבים מסכימים עליו ואינו פוסק דמסתמא י"ל שלא על חנם יצא הקול הזה אבל אם ידוע לנו שרק אחד הוציא את הקול מתחלה וע"י נשתרבב הקול בעיר אין מונח עליו שם קד"פ ואפשר דה"נ בענינינו כן ואח"כ מצאתי בח"ס א"ח סי' כ"ה שמשמע כן עיי"ש. אמנם לכאורה יקשה מאוד דהאיך מועיל שום קלא דלא פסיק להורדת חזן והלא ממילא יש לו הפסד ממון ג"כ כדמוכח ביש"ש חולין ספ"ק עיי"ש ולענין הפסד ממון בעלמא פשוט וברור דלא מהני שום קלא כדמשמע מסתימת הגמרא גיטין פ"ט ע"א ריש עמוד וכן שם הקדיש נכסיו או הפקיר נכסיו ג"כ סתמא קתני עיי"ש ואפילו אומדנא דמוכח לא מהני להוצאת ממון כדמשמע בח"מ סי' ת"ח וכ"ש קלא בעלמא ואפשר דה"ט דאיתא בגיטין פ"ט ע"א דלהכי יצא לה שם מזנה אין חוששין לה משום דאפשר דפריצות בעלמא חזו לה ועי"ז בא לקול הזה ולענין חזן אפשר דמסתמא לא ניחא להו לאינשי לכתחלה למנות איש שיש לו כ"כ פריצות שיבוא לידי קלא דלא פסיק על זנות כזה והיה לו לשמור את עצמו שלא יבוא לזה. ולענין אם רואים בו כמה סימני פריצות פשוט דצריך להתרות בו כמו שכתב רמ"א לענין ש"ץ המנבל פיו:

סעיף כועריכה

(*) ש"ץ שהזקין:    בזה המעשה נשאל הרשב"א וזיכהו הרשב"א להאב מחמת שני טעמים אחד מי שהוא מנוי כגון שהוא ספר לרבים או נחתום וכל כה"ג ורוצה שאחד יסייענו באותו מינוי לפרקים בזמן שהוא אינו יכול הרשות בידו ואין כח ביד הקהל לעכב. ב' אפילו אם תש כוחו ואין יכול לעשות כלל ומוכרחים ליקח אחר אם בנו ראוי הוא קודם לכל אדם ואפילו אם יש אחרים גדולים ממנו עיי"ש ובזה תבין דברי הג"ה שבכאן ומה שכתב המגן אברהם ומיירי שקבלוהו לש"ץ כל ימי חייו המעיין שם היטיב יראה דזה כתב הרשב"א שם רק לרווחא דמילתא להוכיח שבודאי דעת הקהל היה מתחלה שאם יצטרך לעת זקנתו לעזר לפרקים שיהי' ברשותו ליקח אחד לזה ומ"מ ה"ה אפילו אם נשכר לב' וג' שנים וצריך לפעמים לעזר הרשות בידו וקצת משמע כן בביאור הגר"א ג"כ: