ביאור הגר"א על אורח חיים שיח

סעיף א

סעיף א: המבשל בשבת כו' — פסק כר' יהודה ולא כר' מאיר, משום דסתמא דחולין כוותיה. אבל התוס' וסייעתם פסקו כר' מאיר, וראייתם ברורה מאד. ומה שכתבו דסתמא דחולין כר' יהודה, משום הא לא אריא, דסתמא דפרק ב דתרומות כר' מאיר, וכן סוגיא דריש פרק ג דשבת, נפק ודרש כו', כוותיה, וכן רב אורי כר' מאיר כו'.

ומה שדחה הרמב"ן והר"ן ז"ל משום דרב לטעמיה דסבירא ליה מטין כר' יהודה, אבל אנן קיימא לן כר' יוחנן דסבירא ליה הלכה – ליתא בגמ' שלנו; אדרבה, דר' יוחנן סבירא ליה בפרק הכותב מטין, אלא דשם קיימא לן כר' שמעון בן לקיש. אלא דטעות סופר הוא בדבריהם וצ"ל דרב לטעמיה דלית ליה להני כללי, עירובין מז א, אבל אנן קיימא לן כר' יוחנן. אבל מכל מקום אין נראין דבריהם, דאם כן למה פסק הרי"ף ושאר פוסקים כר' שמעון במניח את ביתו והלך כו', הואיל ורב סבירא ליה כוותיה? אלא כמש"ש, היכא דאיתמר איתמר. ואפילו אם תדחוק דשאני כאן דלא פסק הלכה בהדיא אלא אורי, מכל מקום לא נראה לדחוק.

ובר מינה דהאי כללא ליתא כאן, דאף אם יסבור להלכה כר' יהודה – מכל מקום כאן הלכה כר' מאיר, דהא המחלוקת בברייתא וסתם במתניתין, כמ"ש בפרק ד דתרומות משנה ב, וכמו שכתב הרי"ף בפרק כל הכלים. אף על גב דההיא דחולין נמי סתמא, ההיא דיוקא היא, שבת דומיא דיום כיפור, ואף על פי שמתחייב כו', ולא שבקינן פשטא דמתניתין. וכל הראיות שהביא הרמב"ן ממה שאמרו בפרק תולין (שבת קמ א), דביתהו דזעירי כו' אימיה דאביי עבדא כו', והני שוגגין נינהו, וכן מסוף פרק קמא דיו"ט, רב פפא איקלע לבי רבה כו' אייתי ליה כו', כל אלו מוכרחין להיפך, דהא ר' מאיר בדרבנן קניס, ור' יהודה לא קניס, וכל אלו דרבנן הן.

אלא שיש ליישב דברי הרי"ף בזה, מדאמרינן בירושלמי פרק ג דערלה, והביאו תוס' בגיטין נד א ד"ה נפלו כו', טעמא דר' מאיר כו'; טעמא דר' יהודה, דר' אבהו אמר ר' יוחנן, כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור כו', אלמא סבירא ליה לר' יוחנן כר' יהודה ור' יוסי. וזהו דברי הרמב"ן דר' יוחנן פליג ארב. ואולי לשיטתייהו כנ"ל בהאי כללא דר"מ ור"י כו', ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח סוף פרק ה דתרומות, סאה תרומה כו' ואחר כך כו' אם שוגג מותר כו'. והשתא אתי גם כן שפיר, אף על גב דסתמא כר"מ מכל מקום כיון דסתמא אחרינא כר' יהודה הדרינן לכללא ר"מ ור"י. ורב לשיטתיה ור' יוחנן לשיטתיה, כן נראה לי, וכן הוא בזבחים ע"ד. ונפלה דווקא נפל מעצמו, כמו שכתבו שם בתוס', דרב לשיטתיה כנ"ל, אבל לר' יוחנן אפילו הפילה. ודברי שולחן ערוך שם אינם נכונים, אף אם תוס' סבירא להו כן להלכה, כמו שכתב בית יוסף.

וגם מה שהשיג הרז"ה על הרי"ף בפרק ג דשבת על מה שכתב הרי"ף: ושמע מינה דליתא לדר' יוחנן הסנדלר הילכך הלכה כר' יהודה, והרמב"ן נדחק ליישבו. והרא"ש כתב בפרק מרובה סימן ה': וקצרה דעתי מהבין דבריו, דהא הני אמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן הסנדלר והיאך כתב "ושמע מינה דליתא" כו'. ולא קשה מידי, שדבריו מבוארים היטב מסוגיא דגמ' שם ע"א א', דכל הסלקא דעתא של הרי"ף לפסוק כר' יוחנן הסנדלר נגד כללא דר"מ ור"י אינו אלא משום דמסקנא דגמ' דמאן חכמים ר' שמעון וסבירא ליה כר' יוחנן הסנדלר, ואם כן מדרבנן סבירא להו כוותיה הלכתא כוותיה; אבל למאן דאמר מעשה שבת דרבנן, מסקנא דגמ' שם דחכמים פוטרין אשארא קאי, אבל בשחיטת שבת מחייבי רבנן, וסלקא לה הכרחא לאוקמי רבנן כר' יוחנן הסנדלר. ואם כן לדידן דהלכה כמאו דאמר מעשה שבת דרבנן, ליתא הכרחא דרבנן סבירא להו כר' יוחנן הסנדלר, אלא הדרינן לכללא דר' מאיר ור' יהודה וכו'. ופלוגתא דרב אחא ורבינא נפקא מינה לפירושא דמתניתין, אי קאי וחכמים פוטרין אשארא או לא, כן נראה לי. וזהו שאמר: הלכך הלכה כו'.

ומכל מקום דברי התוס' עיקר להלכה. וכן יש להביא ראיה לדידהו ממה שכתוב בירושלמי פרק ג די"ט וזה לשונם: של בית רבן גמליאל היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהן. אמר ר' אליעזר ב"ר צדוק: פעם אחת אכל אבא אצל רבן גמליאל, והביאו לפניו אניגרין ובתוכו פלפלין שחוקין. כיון שטעמן, משך ידיו מהן. אמר לו: אל תחוש להן, מעי"ט הן שחוקין. ושאלו שם: ויעשה ר"ג אצל ר"צ כשוגג ויאכל? אלא שלא להתיר מלאכה על ידי ר"ג. ולפי זה הראיה להיפך. אלא שבמלחמות ריש פרק ג שם כתב: כיון דלא שאלו בגמ' שלנו, ליתא. אבל אין לדחות דבריו המפורשים בירושלמי. וגם יש לומר כמ"ש בריש פרק ג: שאני מבשל דחמיר, אבל האי כו'. וכן כל ראיותיו נדחו, כנ"ל. ועוד, דבהדיא אמר בירושלמי פרק ב דתרומות: בעון קומי ר' יוחנן, את מה את אמר? אמר להו: אין לי אלא משנה, המעשר והמבשל בשבת, בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. ואם כן הלכה כר' מאיר דבשוגג יאכל כו'. וגם בדרבנן לא קניס, כדאמר ר' יוחנן הנ"ל, ומ"ש שם ר' אבהו בשם ר"י: כל האסורין כו', היינו בין דאורייתא בין דרבנן. ולכן סתם רבי בתרומות שם: המעשר והמבשל, שהמעשר הוא דרבנן, וכן המטביל כלים כו', והמבשל הוא מן התורה. וכסתם זה פסק ר' יוחנן, כנ"ל.

ומ"ש הגאונים וכן הר"ן והרמב"ן דלהכי יש לפסוק כר"י משים דנפישי עמי הארץ גבן כו', וכן כתב הרא"ש סוף פרק קמא דחולין, ליתא, דכבר כתבו תוס' בפרק קמא די"ט: ושמע מינה דאנן חשיבי בני תורה, וראיה מבישולי עו"ג, וכל שכן לאחמורי בהוראה, דרב מורי כר"מ, וכל שכן דסוגיא דפרק כ דשבת כוותיה וכל אמוראי שם, וכן עיקר להלכה:

סעיף ב

או שעשה כו'. הרמב"ם בפכ"ג פ' המעשר והמטביל כלים כר"מ וכסתם מתני' דפ"ב דתרומות וטעמו דר"י ל"פ אלא בדאורייתא כמ"ש בגיטין נג נד וכן קי"ל בהא דמטמא כו' וכן נפלי ונתפצעו וכמ"ש בי"ד סי' צט ק"א ק"י ואף דבשבת פ"ג קי"ל בשוכח לאיסורא התם משום דאתי לאיערומי כמש"ש וכמ"ש בהא דנתפצעו לר' יהודה אף דלא קי"ל כוותיה מ"מ יותר אתי לאיערומי ומשום גזירה כמש"ש וכ"מ בגיטין נד א' ברש"י ד"ה ואנן כו' ובתוס' ד"ה המעשר כו' ע"ש ועי"ד סי' ק"י ס"ז ומש"ש ובח"מ סי' כה ס"א ומש"ש וא"כ מ"ש או שעשה היינו בדאורייתא אבל בדרבנן כר"מ וזהו אף לשיטת הש"ע כנ"ל אבל לפמש"ל לא קניס ר"מ כלל לא בדאורייתא ולא בדרבנן כדמוכחא סוגיא דירושלמי וסתמי דמתני' כנ"ל:

סעיף ג

מיד. דלא כרש"י בחולין טו א' ובה"ג שפירשו בכדי שיעשו ואזלי לשיטתייהו שפי' שלא יהנה אבל תוס' בפ"ג די"ט חולקין עלייהו והרא"ש כ' דאף לשיטת רש"י א"צ כאן בכדי שיעשו דמילתא דלא שכיחא ועתוס' בחולין טו א' ד"ה מורי: