פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



קהלת, יב', 13: "סוף דבר הכל נשמע את-האלהים ירא ואת-מצותיו שמור כי-זה כל-האדם".

זמן רב אני מסתובב כשאני מנסה להתמודד עם הפסוק - קהלת א ב: "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". ממש כקואן-זן (מימרה קצרה הניתנת להגות ממושכת, למדיטציה), או כביטוי אחר מהמחשבה המזרחית - מנטרה. אפילו חשבתי לעשות תדפיס על חולצה שאומר - 'הכל הבל', או בלשון ימינו - 'הכל שטויות' (מה עדיף?). ידוע הדבר שהאמירה הזו היא יותר מצב נפשי מאשר דבר עובדתי, אף על פי שהיא נאמרת כדבר עובדתי, הנסמך על הנסיון האישי. ידועה גם התשובה לו שהיא בפסוק המצוטט למעלה, רק שלא ירדתי לעומקו.

והנה, אם תאמר לאדם דתי כי הכל הבל הוא עשוי להתרעם עליך - וכי כתבי הקודש הם הבל? אך מה רבה המבוכה שמאמר זה כתוב בכתבי הקודש עצמם. ואכן חכמים הרגישו במבוכה זו כשדנו האם להכליל את קהלת בכתבי הקודש. אלא שלמעשה אנו שומעים מאנשים דתיים הרבה פעמים כן את הטענה שהכל הבל, כשהם מכוונים את דבריהם לתרבות החול השלטת במקומותינו, אך הכוונה שלהם כי תרבות זו היא הבל לעומת תרבות הקודש שאינה כזו. ובמילים אחרות זה מה שאומר קהלת כאן. כלומר - המעשים היומיומיים הם הבל, אבל עשיית המצוות, שהן דבר מה שמעבר למובן מאליו, זה העיקר.

בכך נפתר גם הפרדוקס שיש כאן, שהרי אם הכל הבל אז כך היא גם האמירה שהכל הבל וביותר - מה ראה צורך המחבר לומר אותה כאשר אין משמעות לשום דבר? בהכרח שחשב הוא שלא הכל הבל ממש. זה יכול להראות אולי פילוסופיה קטנונית, אך בעצם אין הדברים יכולים לצאת מידי ניתוחם הלוגי הזה.

ואולי יש עלינו להבחין בין הגופני ובין הרוחני ולומר, תחילה, כי האומר שהכל הבל ודאי לא מתכוון שלאכול ולקיים את גופו זה הבל, אלא שזה דבר הכרחי, אלא שהוא מתרעם על כך שאין לדבר נופך חיצוני שמעבר לו. ויוצא לבסוף דבר הפוך, שאומרים שדווקא הרוחני אינו הבל ואילו הגופני הוא כזה, אלא שבודא שאי-אפשר לגמרי בלי הגופני. גם הדת וגם האמנות מנסות להעלות את הגופני לרוחני.

לגבי מי שמביע אמירה כזו יש להיזהר, שהרי מבחינת הטבע אין כל בעיה, הוא יצר את יצוריו מושלמים ומותאמים מבחינת צרכיהם (החתול הבטלן אינו משתעמם כנראה). על כן האמירה הזו אומרת דרשני והיא מתפרשת כמצוקה רוחנית בהכרח (ויבורך זה שהמציא את המילה - 'רוח', שאכן היא באנוש). שיטה אחת ל'טיפול' באחד כזה היא לגרום לו לא להתעקש על ההרגשה חסרת-המוצא הזו, אלא לנסות ואפילו בכוח לחשוב איך לה הכל הבל, על אף הסכנה שבזה - שזה מאולץ ואולי אשלייתי, אך רב הסיכוי שבזה - שאחרי המחשבה תשתנה אכן גם המציאות. אכן, לא בכדי מצורפות המילים 'הכל הבל' לביטוי - 'ורעות רוח', שמפרש רש"י - שבר ברוח.

ועוד מצוף הביטוי לאמור - קהלת ג יט: "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל ומותר האדם מן הבהמה אין כי הכל הבל", כלומר - הכתוב מדבר על יתרון האדם מן הבהמה בכלל ועל יתרונו עליה מבחינת החיים שאחר המוות בפרט. כתשובה לכך - כמו שהכתוב שלמעלה ענה לנו על שאלת הכתוב 'הכל הבל - נוכל להביא את הפסוק - קהלת יב ז: "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה", כך שקהלת בכל-זאת מכריע בסוף לכיוון מותר האדם ולחיים אחרי המוות. אז מה זה היה עד עכשיו? סתירה? נוכל לפרש - מחשבה, או הלך רוח.

אם כך, לא אכתוב את המשפט הזה על חולצה כמו שחשבתי. הכרחי הוא שהמציאות הרוחנית תגבר על זו הגשמית ושהאופטימיות תגבר על הפסימיות.


מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-11-14.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t3112_0