ביאור:תרגום שבעים ושנים הזקנים
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- (פירוש רש"י בסוגריים),
ופירוש שמבוסס על הספר "שיעורים באגדות חז"ל" מאת ר' חנוך גבהרד .
תניא: ' מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסן בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם "כתבו לי תורת משה רבכם"; נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולן לדעת אחת, וכתבו לו:
"אלהים ברא בָּרֵאשית" ( [במקום [בראשית א1] "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" ] "את השמים"
- שלא יאמר 'בראשית - שם הוא, ושתי רשויות הן, וראשון ברא את השני')
- בפסוק נכתב "בראשית ברא אלהים", כי כשבני ישראל קיבלו את התורה, היה ברור להם שיש אלקים, ולכן לא היה צריך לכתוב את שמו בתחילת הספר, אלא היה אפשר להתחיל מייד לתאר את מעשה הבריאה; אולם, לתלמי המלך הדבר לא ברור, ולכן צריך לכתוב קודם כל את שמו של הבורא (ע' מלבי"ם).
"אעשה אדם בצלם ובדמות" ( במקום [בראשית א26] "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" , שמכאן פקרו האומרים שתי רשויות הן, דכתיב נַ עֲשֶׂה אָדָם )
- בפסוק נכתב "נעשה" ולא "אעשה" כדי ללמד דרך ארץ - שגם הגדול ביותר צריך להתייעץ עם קטנים ממנו.
- כמו כן, נכתב "בצלמנו כדמותנו" כדי ללמד על נשמתו האלהית של האדם ועל בחירתו החופשית (ע' מלבי"ם); אולם, תלמי המלך היה עלול להבין את הדברים באופן שטחי כאילו לה' יש גוף וצורה אנושיים .
"ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי" ( [במקום "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" בראשית ב2 ] שלא יאמר: אם כן עשה מלאכה בשבת, דהא כתיב ' ויכל... ביום השביעי ', והוא לא יקבל עליו מדרש חכמים שדרשו בו מה היה העולם חָסֵר? – מנוחה, באתה שבת באתה מנוחה, וזהו גמרו)
- בפסוק נכתב "ויכל אלהים ביום השביעי" כי היום השביעי - יום המנוחה - הוא שהשלים את מעשה הבריאה. אבל תלמי המלך לא מסוגל להבין את קדושת המנוחה של יום השבת; בעיניו מנוחה משמעה בטלה ואי עשיית מאומה, ולכן היה צריך לשנות .
"זכר ונקבה בראו" - ולא כתבו בְּרָאָם ( [במקום "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" בראשית ה2 ] דמשמע שני גופין ברא כל אחד זכר ונקבה, שני פרצופין, לכן כתבו 'בראו': שכך נברא אדם בשני פרצופים)
- בפסוק נכתב "בראם" כי לבני ישראל, המאמינים בייחוד ה', ברור גם שהאדם נברא יחידי, וזהו יסוד גדול באמונה; אבל לעובדי האלילים הדבר לא ברור, והם היו עלולים לראות בכך הוכחה לשיטתם על הריבוי, ולכן היה צריך לכתוב "בראו" .
"הבה ארדה ואבלה שם שפתם" [ במקום בראשית יא7 "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" ]
- גם כאן הפסוק נכתב בלשון רבים, כדי ללמד דרך ארץ, שהגדול צריך להתייעץ עם הקטנים. אבל בתרבות האלילית, שבה החברה מחולקת למעמדות, קשה להבין שהגדול מתייעץ עם הקטן, והפסוק היה עלול לחזק את אמונתם בקיומם של אלילים רבים, ולכן היה צריך לשנות .
"ותצחק שרה בקרוביה" [ במקום "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ" בראשית יח12 ] ( שלא יאמר: על אברהם לא הקפיד, דכתיב וַיִּצְחָק [וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד] [בראשית יז,יז] ועל שרה הקפיד - לפיכך כתבו 'בקרוביה', לומר אברהם בלבו, והיא אמרה בקרוביה )
- הצחוק של אברהם באמת היה שונה מהצחוק של שרה - אברהם צחק מתוך שמחה ושרה צחקה מתוך ספקנות; וגם בתרגום הארמי יש ביניהם הבדל - אצל אברהם "וחדי" ואצל שרה "וחייכת". משום מה, המתרגמים ליוונית החליטו להשאיר את הפועל "צחק" בשני המקרים, ולשנות מילה אחרת; אבל המשמעות של השינוי היא דומה .
"כי באפם הרגו שור וברצונם עקרו אבוס" [ במקום "כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר" בראשית מט6 ] (שלא יאמר: רצחנים היו אבותיכם, שהרי אביהם מעיד עליהם שהם הרגו איש - לכך כתבו שור: שלא היו חשובין בעיניו אלא כבהמות, ולא הקפיד על הבהמות)
- לכל עם יש סיפורי פולקלור על 'גיבורים' הבוססים בדם קרבנות, ותלמי היה עלול לחשוב שגם סיפורם של שמעון ולוי הוא כזה, ולכן היה צריך להדגיש, שמעשה שמעון ולוי נבע אך ורק מהתנהגותם הבהמית של אנשי שכם; ולמרות שאנשי שכם התנהגו כבהמות, עדיין יעקב הוכיח את שמעון ולוי על כך שהרגו אותם .
"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא בני אדם" [ במקום "וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר" שמות ד20 ] (נושא בני אדם - דמשמע גמל, שלא יאמר: משה רבכם לא היה לו סוס או גמל
- בפסוק נכתב שמשה לקח "חמור" כדי ללמד על שליטתו המוחלטת בחומריות - שרק בזכותה זכה להיות גואל ישראל. אולם תלמי המלך, בן התרבות ההלניסטית המקדשת את החומר, לא היה יכול להבין רעיון זה, ולכן היה צריך לשנות .
"ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה" [ במקום "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" שמות יב40 ] (שלא יאמר: שקר כתוב בתורה, שהרי קהת - ממיורדי מצרים היה, וכשאתה מונה שנותיו של קהת ושנותיו של עמרם ושנותיו של משה - כולן אין מגיעות לארבע מאות שנה, כל שכן שהרבה משנות הבנים נבלעין בתוך שנות האבות! אלא שֶׁמָנָה הכתוב מיום שנגזרה גזירת גלות מצרים בין הבתרים, ומשם עד שנולד יצחק שלשים שנה, ומשנולד יצחק עד שיצאו ישראל ממצרים - ארבע מאות שנה; צא מהם ששים של יצחק ומאה ושלשים שחיה יעקב כשבא למצרים, נשארו מאתים ועשר, וכן היתה הגזרה: כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם (בראשית טו,יג) , ולא נאמר במצרים אלא בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם
- וכשנולד יצחק היה אברהם גר בארץ פלשתים; ומאז עד שיצאו ממצרים נמצא יצחק וזרעו שהן זרעו של אברהם גֵרִים, ושלשים של קודם לכן לא נמנו בגזרה, דהא
זַרְעֲךָ כתיב)
- בעם ישראל היתה מסורת על מספר שנות השיעבוד, ולכן לא היה צורך להסביר בפירוט למה הכוונה; אבל תלמי לא מכיר את המסורת הזאת, ולכן יש צורך לפרט יותר .
"וישלח את זאטוטי בני ישראל" ( במקום "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" שמות כד5 ) ('זאטוטי' - לשון חשיבות; אבל 'נערי' - לשון קטנות, ויאמר: גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה)
- בתורה, הביטוי "נערים" מציין את בחורי ישראל הטהורים, שלא טעמו טעם חטא; אולם בתרבות ההלניסטית, הנערים הם סמל למתירנות ופריקת עול, ולכן היה צריך למצוא תרגום שונה .
"ואל זאטוטי בני ישראל לא שלח ידו" ( באותה פרשה עצמה; ולפי שכתבו זאטוטי תחילה - חזרו וכתבום כשמם הראשון, ולא כתבו "וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ" שמות כד11 )
"לא חמד אחד מהם נשאתי" [ במקום "לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי" במדבר טז15 ] (שלא יאמר חמור לא לקח, אבל חפץ אחר לקח)
- משה התכוון להגיד, שאפילו את הוצאות הנסיעה ממדיין למצרים, שאותן עשה על חמור אחד , לא לקח מבני ישראל. רמה כזאת של הקרבה למען הציבור לא יכולה להתקבל על דעתו של תלמי המלך; במינהל הציבורי שלו, מובן מאליו שכל המשרתים מקבלים הוצאות נסיעה. לכן היה צריך לכתוב "חמד אחד" (ובגרסת המכילתא "חמוד אחד"), וזה דבר שגם תלמי יכול להבין - בוודאי גם אצלו ישנם כמה עובדים נאמנים שאינם מועלים בקופה הציבורית.. .
"אשר חלק ה' אלהיך אתם להאיר לכל העמים" [ במקום "אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם" דברים ד19 ] ('להאיר לכל העמים' - שאם לא כן, יאמר: בן נח מותר בעבודה זרה, ומדרשו (עבודה זרה נה,א)
- להחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם)
- לפי אחד הפירושים, משמעות הפסוק היא, שרוב העמים נמצאים תחת השפעה של מלאכים ומזלות, ורק עם ישראל נמצא תחת השגחה ישירה של ה'; אבל פירוש זה היה עלול לקומם את תלמי המלך, ולכן נאלצו לשנות .
(דברים יז3) "וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים ... אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי" "לעובדם" (שאם לא כתבו 'לעובדם' משמע 'אשר לא צויתי שיהיו ', ויאמר: אם כן אלהות הן שעל כורחו נבראו)
- לבני ישראל ברור שה' ברא את כל העולם לבדו, אולם עובדי אלילים עלולים לטעות ולראות בפסוק זה הוכחה לטעותם, ולכן צריך לפרט יותר .
וכתבו לו ' "את צעירת הרגלים" (לפי שידיה קצרות וקטנות מרגליה) ' ולא כתבו לו 'את הארנבת' [ ויקרא יא6 "וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם" ] מפני שאשתו של תלמי 'ארנבת' שמה, שלא יאמר: שׂחקו בי היהודים והטילו שם אשתי בתורה!
- תלמי כמובן היה יכול לחפש ספרי תורה ישנים, שנכתבו עוד לפני שאשתו נולדה, ולראות שגם שם כתוב "ארנבת"; אולם, דרכם של שונאי ישראל, שהם לא טורחים לבדוק ולחקור עד הסוף, אלא, ברגע שמוצאים סיבה כלשהי לתקוף את עם ישראל, מייד מכריזים עליה כ"ממצא מדעי חשוב", כפי שעושים הרשעים בכל הדורות, שהם שולפים קטע קצר, מוציאים אותו מהקשרו ומנפנפים בו לפי מאויי ליבם .
קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/72