ביאור:תזריע - בניסן עתידין ליגאל

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


בס"ד ר"ח אייר התשס"ו

תזריע-בניסן עתידין ליגאל

מבוא:

בשנה מעוברת נקראת פרשת תזריע בנפרד לפני חג הפסח, וקוראים בהפטרתה את פרשת החודש. המשותף לענין הלידה והנגעים המפורטים בפרשת תזריע, לבין ענין פרשת החודש המקדשת את חודש ניסן לראש כל החדשים, הוא ענין הגאולה. כלומר, סיום גלות ישראל נמשל לקושי חודשי הלידה, והלידה משמשת ראיה לתחית המתים, והנגעים מלמדים על חשיבותו של עם ישראל וארץ ישראל. כמו כן מצאנו שהכהנים והסנהדרין משמשים כסמכות עליונה בקביעת הנגעים ובקידוש החודש, ועוד למדנו כי חודש ניסן הוא חדש גאולת ישראל הן בגאולה הראשונה, והן בגאולה השניה, והן בגאולת העתיד כמאמר הגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.). כלומר, הגאולה עתידה להתרחש בדרך נס כשם שגאולת ישראל ממצרים היתה גאולה ניסית, לפיכך עתיד הקב"ה לגאול את ישראל בחודש ניסן אף אם ישראל לא יהיו ראויים לכך. משום שה' בחר בישראל והבדילם מן האומות אף בנגעים, ע"מ ללמדם מוסר ולטהרם, שנאמר: "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" (משלי, י"ג, כ"ד), ונאמר: "אהבתי אתכם אמר ה'...ואת עשו שנאתי" (מלאכי, א', ב'-ג'). לפיכך גם המצורע וגם האשה ואף כלל ישראל נטהרים במים, כמובא במדרש: "לפיכך הקדוש ברוך הוא מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה, שנטמאה ונטהרת. כך עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל, שנאמר (יחזקאל, ל"ו, כ"ה): 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (תנחומא, מצורע, סימן ט). עניני הגאולה המשותפים לפרשת תזריע ולפרשת החודש מבוארים להלן בהרחבה:

א. משיח ולידה – סיום גלות ישראל נמשל לקושי חודשי הלידה.

ב. לידה ותחית המתים – יצירת הולד במעי האשה היא ראיה מוחשית לתחית המתים.

ג. פלא הצרעת – נועד להודיע את חשיבותם של עם ישראל וארץ ישראל.

ד. הנגעים ופרשת החודש – האצלת סמכויות אלהיות לכהנים ולסנהדרין.

ה. חדש ניסן – חדש גאולת ישראל הן בגאולה הראשונה והן בגאולה השניה והן בגאולת העתיד.

משיח ולידה:

סיום גלות ישראל נמשל לקושי חדשי הלידה, גאולת ישראל משולה ללידה, והולדת הבן נמשל לביאת המשיח, כמובא בגמ': "אמר רב: אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות על ישראל תשעה חדשים, שנאמר: 'לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל' (מיכה, ה', ב'), אמר עולא: ייתי (משיח) ולא איחמיניה, וכן אמר רבה: ייתי ולא איחמיניה, רב יוסף אמר: ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה (רש"י-בצל הרעי של חמורו), אמר ליה אביי לרבה: מאי טעמא? אילימא משום חבלו של משיח, והתניא שאלו תלמידיו את רבי אלעזר מה יעשה אדם וינצל מחבלו של משיח? יעסוק בתורה ובגמילות חסדים" (סנהדרין, צח:). ניתן לראות רמז לגאולת ישראל גם בפסוק: "אשה כי תזריע וילדה זכר" (ויקרא, י"ב, ב'), דהיינו, "אשה" - זו כנסת ישראל, "כי תזריע" - תקיים את מצוות ה' בעוה"ז, ע"י זה "וילדה זכר" – תגרום לביאתו של משיח והגאולה השלמה, כפי שנאמר: " כי חלה גם ילדה ציון את בניה" (ישעיה, ס"ו, ח). וכן מובא בגמ': "משאתם נגאלין עוד אין אתם משתעבדין. מה טעמא? 'שאלו נא וראו אם יולד זכר' (ירמיה, ל, ו'), כשם שאין זכר יולד כך אתם, משאתם נגאלין אין אתם משתעבדים" (ירושלמי, קידושין, כב. פ"א, הל' ח')). במובן זה ניתן להסביר גם את הרשב"י שסובר "יולדת נמי חוטאת היא" (שבועות, ח.), כמובא בגמ': "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחי: מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן? אמר להן: בשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תזקק לבעלה לפיכך אמרה תורה תביא קרבן" (נדה, לא:), דהיינו, היאוש מן האמונה והתקוה לביאת המשיח אף היא בגדר חטא. וכן פסק הרמב"ם (מלכים, פי"א, א): "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם: מקריבין קרבנות, ועושין שמטין, ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו". לפיכך קריאתה של פרשת תזריע בנפרד מפרשת מצורע בשבת הראשונה של חודש ניסן, נועדה לחזק את אמונתם של ישראל ולהכינם לקראת הגאולה השלמה הצפויה בחודש ניסן, כדברי הגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.), וכן מובא במדרש (מכילתא, בשלח, מסכת דויהי פר' ו'): "שלא נגאלו ישראל ממצרים אלא בשכר האמונה, שנאמר: 'ויאמן העם". וכן אמר דוד המלך ע"ה: "הזרעים בדמעה ברנה יקצרו" (תהלים, קכ"ו, ה'), דהיינו, אמונת הזורע כי מהגרעינים שהוא טומן באדמה יצמחו גרעינים רבים, היא אשר גורמת לו לזרוע הרבה למרות שהדבר גורם לצער ונראה כהפסד, אך האמונה והבטחון בעתיד גורמת לו לשמחה. '

לידה ותחית המתים:

תהליך ההריון הוא פלא אלהי הממחיש לאדם הפשוט את כוחו וגבורתו של ה' יתברך בעולם, דהיינו, הלידה אינה דבר המובן מאליו אלא הלידה היא חסד תמידי שעושה הקב"ה עם בריותיו. וכן מובא במדרש: "אשה כי תזריע וילדה זכר', הדא הוא דכתיב (איוב, י', י"ב): 'חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי', רבי אבא בר כהנא אמר תלת: בנוהג שבעולם אם נוטל אדם ארנקי של מעות ונותן הפה למטה אין המעות מתפזרות? והולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות אין זה שבח? הוי, 'חיים וחסד עשית עמדי'. ר' אבא בר כהנא אמר אוחרי: בנוהג שבעולם בהמה זו מהלכת רבוצה והולד נתון בתוך מעיה כמין שק, והאשה זו מהלכת זקופה והולד נתון בתוך מעיה, והקב"ה משמרו שלא יפול וימות, הוי, 'חיים וחסד עשית עמדי'. רבי אבא בר כהנא אמר אוחרי: בנוהג שבעולם בהמה זו דדיה במקום רחמה והולד יונק במקום בשתה, והאשה זו דדיה במקום נאה והולד יונק במקום כבודה, ואין זה חיים וחסד? הוי, 'חיים וחסד עשית עמדי'. אמר ר"א: אם ישהה אדם בחמין שעה אחת אינו מת? ומעיה של אשה מרותחין והולד נתון בתוך מעיה, והקב"ה משמרו שלא יעשה שפיר, ושלא יעשה שליא, ושלא יעשה סנדל, ואין זה חיים וחסד? הוי, 'חיים וחסד עשית עמדי" (מד"ר, ויקרא, פרשה יד). כלומר, מעומק המדרש ניתן להבין כי התהליך הניסי של הלידה ממחיש גם את התהליך הניסי של גאולת ישראל בכלל ותחית המתים בפרט.

לפיכך נלענ"ד כי הקשר בין הפסוקים המובאים במדרש: "אשה כי תזריע וילדה זכר', הדא הוא דכתיב (איוב, י', י"ב): 'חיים וחסד עשית עמדי ופקדתך שמרה רוחי", מלמד גם על מהות הכרת תודתם של האיש ואשה לקב"ה בעת שהם זוכים להולדת בנם, דהיינו, הכרת תודה על אפשרות השותפות שניתנה לאיש ואשה להביא מתוכם חיים חדשים לעולם, ועל כך שקב"ה לא הותיר בידיו את המשך יצירת האדם מעפר כיצירת האדם הראשון, משום שבחסד יצירת האדם בשותפות "הקב"ה, ואביו ואמו" (נידה, לא.), ישנן שלשה יתרונות:

יתרון ראשון נובע מדברי הגמ': "אמר ליה קיסר לרבן גמליאל: אמריתו דשכבי חיי, הא הוו עפרא!? ועפרא מי קא חיי? אמרה ליה ברתיה (דקיסר לר"ג) שבקיה ואנא מהדרנא ליה: שני יוצרים יש בעירנו, אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט, איזה מהן משובח? אמר ליה: זה שיוצר מן המים. אמרה ליה: מן המים צר מן הטיט לא כל שכן"? (סנהדרין, צ:), דהיינו, יצירת הולד במעי האשה היא ראיה מוחשית לתחית המתים, לפיכך נאמר: "חיים וחסד עשית עמדי". כלומר, הכרת התודה לאל של האיש והאשה מישראל מכוון על היכולת אשר נתן להם הקב"ה להביא חיים לעולם הזה ולעולם הבא, ולגרום לאמונה בתחית המתים.

יתרון שני נובע מדברי הגמ': "תניא ר' יוסי בר יהודה אומר: אדם עובר עבירה פעם ראשונה מוחלין לו, שניה מוחלין לו, שלישית מוחלין לו, רביעית אין מוחלין" (יומא, פו:). כלומר, כאשר נברא האדם הראשון מעפר בידי הקב"ה, כבר בפעם הראשונה שחטא האדם, ה' הענישו לדורות. אולם כאשר בריאת האדם נעשית ממים בשותפות הקב"ה ואביו ואמו, אין הקב"ה מעניש את האדם מיד בפעם הראשונה שחוטא, ואף כשמענישו אין עונשו בא על זרעו, וכן מובא במדרש: "אין קונסים אלא מבן עשרים שנה ומעלה וב"ד של מטה מבן י"ג" (מד"ר, במדבר, פר' יח, תנחומא, קרח, ג), לפיכך נאמר: "חיים וחסד עשית עמדי". כלומר, הכרת התודה לאל של האיש והאשה מישראל מכוון גם על החסד אשר עושה ה' עם בנם לאחר לידתו, בכך שאינו מענישו עד גיל עשרים, ואף מוחל לו על עבירותיו ראשונות.

יתרון שלשי נובע מדברי הגמ': "אריב"ל: בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים', אמר לו הקב"ה למשה: החזיר להן תשובה... אמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה?... כתיב בה: 'כבד את אביך ואת אמך', אב ואם יש לכם?!... מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר: 'ה' אדונינו מה אדיר שמך" (שבת, פח:-פט.). כלומר, בזכות אפשרות בריאת האדם בשותפות הקב"ה ואביו ואמו, זכו ישראל לקבלת התורה ולהגיע למדרגה מעל מדרגת מלאכי השרת, לפיכך נאמר: "ופקדתך שמרה רוחי". כלומר, הכרת התודה לאל של האיש והאשה מישראל מכוון על החסד של מתן התורה לישראל, אשר בכוחה לשמור על האדם כל חייו, כמובא בגמ': "תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא" (סוטה, כא.).

פלא הצרעת:

הרמב"ם שהיה גם רופא במקצועו, כתב בהלכותיו (הל' טומאת צרעת, פט"ז, י): "הצרעת הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה, שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת, ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת, ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת, וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם, אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע, שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו, אם חזר בו יטהר הבית, אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן, אם חזר בו יטהרו, ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו, אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע, ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר: 'השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים בדרך'...אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה, לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה, שנאמר: 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו". כלומר, למרות שהרמב"ם כותב בד"כ הלכות מעשיות בספרו "היד החזקה" משום שאין זה ספר דרשות או דברי מוסר, אף על פי כן בהלכות טומאת צרעת כתב הרמב"ם הלכה זו שכולה דרשה ומוסר, ללמדנו שלדעת הרמב"ם ההתרחקות מלשון הרע הגורם לצרעת, היא הלכה מעשית ולא חסידות בעלמא.

יתרה מזאת הרמב"ם מציין כי הצרעת היא בבחינת פלא, אשר נועד להודיע את חשיבותם של ישראל, כלשונו (הל' טומאת צרעת, פט"ז, י): "אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע". וכן כתב הרמב"ן: "והבגד כי יהיה בו נגע צרעת', זה איננו בטבע כלל ולא הווה בעולם, וכן נגעי הבתים, אבל בהיות ישראל שלמים לה' יהיה רוח השם עליהם תמיד להעמיד גופם ובגדיהם ובתיהם במראה טוב, וכאשר יקרה באחד מהם חטא ועון יתהוה כיעור בבשרו או בבגדו או בביתו, להראות כי השם סר מעליו. ולכך אמר הכתוב (ויקרא, י"ד, ל"ד): 'ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם', כי היא מכת השם בבית ההוא. והנה איננו נוהג אלא בארץ שהיא נחלת ה', כמו שאמר (ויקרא, י"ד, ל"ד): 'כי תבאו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה', ואין הדבר מפני היותו חובת קרקע, אבל מפני שלא יבא הענין ההוא אלא בארץ הנבחרת אשר השם הנכבד שוכן בתוכה" (הרמב"ן, ויקרא, י"ג, מ"ז). וכן מובא בגמ': "בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר. כמאן? כרבי אלעזר ברבי שמעון, דתנן, רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: לעולם אין הבית טמא, עד שיראה כשתי גריסין על שתי אבנים בשתי כתלים בקרן זוית, ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס (סנהדרין עא.). לכאורה, מכיון שהנגעים הם בין כך ובין כך שלא כדרך הטבע, כמו שכתבו הרמב"ם ורמבן, אם כן מהו ההבדל אם הנגע הוא כגריס אחד על אבן אחת, או כשני גריסין על שתי אבנים? אלא שככל שהנגע מרוחק יותר מן הטבע, הרי זה אות למדרגת האדם ולגודל חטאו.

וכן כתב "אור החיים": "אדם כי יהיה בעור' וגו', פירוש על דרך אומרם ז"ל (ב"מ, קיד:): 'אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם, שאין האומות מטמאין בנגעים, ומכאן הוכחה שאין גוים מטמאין בנגעים שאמרו במסכת נגעים בתחלת פרק י"א. ואומרו: 'כי יהיה בעור בשרו', מודיע הכתוב שאין טומאת צרעת באיש הישראלי אלא בעור בשרו ולא בפנים, כי האומות בחינת נפשם עצמה היא בחינת הצרעת ומינם, ובנפש ישראל בפגעו בם לצד החטא אשר יחטא ירשום מראה צרעת בעור בשר, ודוקא בעורו ולא בבשרו ואין צריך לומר בפנימיותו, ורז"ל אמרו (ערכין, ג.) כי טעם אומרו אדם לומר אפילו תינוק, גם כלל האשה שגם היא נקראת אדם דכתיב (בראשית, ה', ב'): 'ויקרא את שמם אדם" (אור החיים, ויקרא, י"ג, ב').

לפיכך נאמר: "וראהו הכהן וטמא אתו" (ויקרא, י"ג, ג'), ומובא במשנה: "אין רואים שני נגעים" (נגעים, פ"ג, א), דהיינו, התורה חסה על כל איש מישראל ולכן הגבילה את הכהן לבל יראה שני נגעים כאחד, משום החשש שיטמא בטעות את מי שנגעו טהור. לפיכך דורשת התורה מן הכהן תשומת לב פרטנית, חקירה ודרישה לכל נגע ונגע, בטרם יטמא הכהן את האדם ויהפכנו לחשוב כמת. משום שברגע שהכהן מטמא את הנגוע מיד הופך אותו אדם למצורע החשוב כמת, דהיינו, כאילו הכהן הרג את אותו אדם, ולמדנו שאין דנין "שני דיני נפשות ביום אחד" (ירושלמי, סנהדרין, כג. פ"ד, ה"ז), על כן נאמר במשנה: "אין רואים שני נגעים", ללמדנו את חשיבותו של כל אדם מישראל.

וכן מצאנו שהתורה מצפה מכל אדם להגיע למדרגת צדיקותם של הלל, ר"א בן חרסום ויוסף הצדיק, כמובא בגמ': "הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, יוסף מחייב את הרשעים" (יומא לה:), למרות שבמקום אחר אומרת הגמ' שהדבר אינו אפשרי, לפי ש"אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים" (שבת, קיב:). אלא שהגמ' מלמדת כי על כל אדם מישראל לעשות את מיטב השתדלותו ע"פ כוחו וחוכמתו שניתנה לו מן השמים, כדרך שעשו הלל, ר"א בן חרסום ויוסף הצדיק. לפיכך נאמר במדרש: "חייב אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב" (תנא דבי אליהו רבה, כה), דהיינו, חייב אדם לומר לעצמו תמיד: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, אשר פעלו ככל יכולתם למען קיום והפצת דבר ה' בעולם.

העולה מכאן הוא כי ה' בחר בישראל והבדילם מן האומות אף בנגעים, אשר מטרתם ללמד את ישראל מוסר ולטהרם, שנאמר: "חושך שבטו שונא בנו ואהבו שחרו מוסר" (משלי, י"ג, כ"ד), ונאמר: "אהבתי אתכם אמר ה'...ואת עשו שנאתי" (מלאכי, א', ב'-ג'). וכן מצאנו שגם המצורע וגם האשה נטהרים במים, "לפיכך הקדוש ברוך הוא מדמה טומאת ישראל לטומאת הנדה, שנטמאה ונטהרת. כך עתיד הקדוש ברוך הוא לטהר את ישראל, שנאמר (יחזקאל, ל"ו, כ"ה): 'וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (תנחומא, מצורע, סימן ט).

הנגעים ופרשת החודש:

בשנה מעוברת נקראת פרשת תזריע בנפרד לפני חג הפסח, וקוראים בהפטרתה את פרשת החודש. החיבור בין פרשת תזריע העוסקת בעיקרה בנגעים לבין פרשת החודש העוסקת במצות קידוש החודש, נועד ללמדנו כי הקב"ה האציל סמכויות אלהיות לכהנים ולסנהדרין. לפיכך למרות שהתורה כותבת את ההגדרות הברורות והמדוייקות לסימני הטהרה ולסימני הטומאה, ואע"פ שיכול כל אדם ללמוד את הלכות נגעים ולדעת אם יש בעור בשרו שאת או ספחת, התורה מורה כי רק כהן צריך לראות את הנגע, ורק פסיקתו היא הקובעת את מצבי הטומאה והטהרה של האדם. כלומר, בפרשת תזריע ה' הסמיך את הכהנים לקבוע עבור כלל ישראל את דיני הטומאה וטהרה. לעומת זאת במצות קידוש החודש ה' הסמיך את הסנהדרין לקבוע את כל חודשי ומועדי ישראל על ידי קידוש הלבנה מדי חודש בחודשו. כלומר, רק הסנהדרין מוסמכים לקבל את העדויות על הלבנה, ורק בידם ניתנה הסמכות להחליט על קידוש החודש, ופסק דינם של הסנהדרין מתקבל בבית דין של מעלה. כלומר, החלטת הסנהדרין מקובלת על הקב"ה גם במקרה של טעות בכל ההליך קידוש החודש. וכן מובא במדרש: "אמר רב יהושע בן לוי: 'משל למלך שהיה לו אורלוגין (שעון) והיה מביט בו ויודע איזו שעה ביום. כיון שעמד בנו על פרקו, מסר לו אורלוגין שלו. כך אמר הקבה: עד עכשיו חשבונן של חדשים וימים בידי, מכאן ואילך הרי הם מסורים בידכם" (ילק"ש, שמות, י"ב, סימן קצ). העולה מכאן הוא שהמשותף בין פרשת תזריע לבין פרשת החודש, מלמד כי התורה העניקה לכהנים ולסנהדרין סמכויות רחבות, עד כדי כך שגם אם הם מורים לישראל "על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין" (רש"י-דברים, י"ז, י"א), ישראל מצווים לנהוג כפי הוראתם. וכן פסק הרמב"ם (מלכים, פי"ב, ג): "בימי המלך המשיח כשתתיישב ממלכתו, ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו, שנאמר: 'וישב מצרף ומטהר" (מלאכי, ג', ג'). '

חודש ניסן:

חדש ניסן הוא ראש לכל חדשי ישראל שנאמר: "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות, י"ב, ב'), וכן נרמז באותיות במילת "לכם" שהיא בהיפוך אותיות מילת "מלך", דהיינו, כאילו כתיב: "החדש הזה מלך לחדשי השנה", אף בכינוי חדש ניסן כחדש האביב (שמות, כ"ג, ט"ו) מרמזת חלוקת מילת "אביב" – "אב-י"ב", דהיינו חודש ניסן הוא אב לכל החודשים. לפיכך התורה מממספרת את חדשי השנה החל מחודש צאת ישראל ממצרים, ואינה מכנה את החדשים בשמות תואר, וכן כתב הרמב"ן: "החדשים לא היה להם שם בתורה ולא בישראל, אבל היו ישראל אומרים כמו שהתורה אומרת בחודש הראשון, וכן 'ויהי בשנה השנית בחדש השני נעלה הענן', 'ובחודש השביעי באחד לחודש', וכן כולם, ופירושו: בחודש הראשון לגאולתינו ממצרים, ובחדש השביעי ליציאת מצרים, וזהו פירוש 'ראשון הוא לכם', שאינו ראשון בשנה אבל הוא ראשון לנו שנקרא אותו ראשון לגאולה שלנו. ואלו השמות שאנו קורין אותן: ניסן, אייר, סיון, שמות פרסיים הם, ולא תמצא אותם לא בתורה ולא בנביאים, אלא בכתבי הקדש הנעשים בבבל" (הרמב"ן, ר"ה, לה.). "וטעם החדש הזה לכם ראש חדשים, שימנו אותו ישראל חדש הראשון, וממנו ימנו כל החדשים שני ושלישי עד תשלום השנה בשנים עשר חדש, כדי שיהיה זה זכרון בנס הגדול, כי בכל עת שנזכיר החדשים יהיה הנס נזכר...ולכן אמר הכתוב: 'בחדש הראשון הוא חדש ניסן' (אסתר, ג', ז'), כמו 'הפיל פור הוא הגורל' (אסתר, ג', ז'). ועוד היום הגוים בארצות פרס ומדי כך הם קוראים אותם ניסן ותשרי וכלם כמונו. והנה נזכיר בחדשים הגאולה השנית כאשר עשינו עד הנה בראשונה" (הרמב"ן, שמות, י"ב, ב'). כלומר, חדש ניסן נקבע כראשון החדשים משום שבחודש זה נגאלו ישראל בגאולה הראשונה ובגאולה השניה, ועתידין הם להגאל בחדש זה גם בגאולה השלמה, כמאמר הגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.).

ו"במילתא דבדיחותא" (שבת, ל:) אמרו: מדוע זכה דוקא חדש ניסן זכה לקבל את התואר "ראש חדשים"? משום שבחדש זה ישנן הכנות רבות לקראת חג הפסח, והכנות אלה גורמות לכל יהודי הרבה מאד דאגות וגם צער, ונאמר בגמ': "כל המיצר לישראל נעשה ראש" (סנהדרין, קד:).

ודע, שכוונת רבי יהושע באומרו: "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.), מכוון לגאולה העתידה להתרחש בדרך נס כשם שגאולת ישראל ממצרים היתה גאולה ניסית. כלומר, עתיד הקב"ה לגאול את ישראל בחודש ניסן אף אם ישראל לא יהיו ראויים לכך. כמובא במדרש: "אמר הקב"ה: כשהייתם במצרים גאלתי אתכם בשביל שמי שלא יתחלל בגוים, הדא הוא דכתיב: 'וידעתם כי אני ה', אף מאדום איני עושה אלא למען שמי, שנאמר: 'וישיעם למען שמו" (ילק"ש, תהלים, קז, סימן תתסו). וכן "ר' יהודה אומר: 'קול דודי הנה זה בא', זה משה בשעה שבא ואמר לישראל: בחדש זה אתם נגאלין. אמרו לו: משה רבינו, היאך אנו נגאלין והלא אמר הקב"ה לאברהם (בראשית, ט"ו) 'ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה', ועדיין אין בידינו אלא מאתים ועשר שנה? אמר להם: הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא 'מדלג על ההרים', אין הרים וגבעות האמורין כאן אלא קצים ועיבורין, מדלג על החשבונות ועל הקצים ועיבורין ובחדש הזה אתם נגאלין, שנאמר (שמות, י"ב): 'החדש הזה לכם ראש חדשים'. ר' נחמיה אמר: 'קול דודי הנה זה בא', זה משה בשעה שאמר לישראל בחדש הזה אתם נגאלין, אמרו לו: משה רבינו היאך אנו נגאלין והלא אין בידינו מעשים טובים? אמר להם: הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים, ובמי הוא מביט? בצדיקים שבכם ובמעשיהם כגון עמרם ובית דינו" (מד"ר, שיה"ש, פרשה ב).

לסיכום:

נמצאנו למדים מכאן כי בפרשת תזריע קיימים עניינים הקשורים בגאולת ישראל העתידית. הן משום שסיום גלות ישראל נמשל לקושי חודשי הלידה, והן משום שהלידה משמשת ראיה לתחית המתים, ואף משום שהנגעים מלמדים על חשיבותם של הכהנים, עם ישראל וארץ ישראל. כמו כן מצאנו בפרשת החודש כי סנהדרין משמשים כסמכות עליונה בקביעת לוח השנה היהודי ובקידוש החודש, ועוד למדנו שחודש ניסן הוא חדש גאולת ישראל הן בגאולה הראשונה, והן בגאולה השניה, והן בגאולת העתיד כמאמר הגמ': "בניסן נגאלו בניסן עתידין ליגאל" (ר"ה, יא.). לפיכך סמיכות פרשת תזריע ופרשת החודש משמשים לישראל כתזכורת ולהכנת הלבבות לביאת משיח צדקינו כפי שה' הבטיח: "אני ה' בעתה אחישנה" (ישעיה, ס', כ"ב).

יה"ר שנזכה לראות את נפלאות גאולת ישראל העתידית, כאמור: "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה, ז', ט"ו), ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם" (ירמיה, ט"ז, י"ד-ט"ו).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורותעריכה

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-07-06.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_47