פתיחת התפריט הראשי

ביאור:תוכחה לאומה עייפה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



ישעיהו נז: "

6 בְּחַלְּקֵי-נַחַל חֶלְקֵךְ, הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ; גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ, הֶעֱלִית מִנְחָה - הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם?!

7 עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ; גַּם שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח.

8 וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ: כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי, הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם - אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם, יָד חָזִית.

9 וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן, וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ; וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק, וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל.

10 בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ, לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ ; חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת, עַל-כֵּן לֹא חָלִית.

11 וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי, כִּי תְכַזֵּבִי, וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ, לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ; הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעֹלָם, וְאוֹתִי לֹא תִירָאִי.

12 אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ; וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ וְלֹא יוֹעִילוּךְ.

13 בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ, וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ, יִקַּח הָבֶל; וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ, וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי."

הנבואה נבדלת מהנבואות שלפניה ואחריה בכך שהפניה בה היא לנקבה יחידה (בניגוד לנבואה הקודמת שבה הפניה היא לרבים, ובניגוד לנבואה הבאה שכתובה בגוף שלישי).

תוכן הנבואהעריכה

פסוקים 6-9 מתארים את כל סוגי עבודת האלילים של האומה הישראלית - מהמקומות הנמוכים בחלקי נחל , עד המקומות הגבוהים על הר גבוה ונישא ; גם בשטחים פתוחים וגם בתוך הבית - אחר הדלת והמזוזה ; היא משוה את האומה לאישה נואפת, שלא מסתפקת במאהב אחד אלא מרחיבה את משכבה כדי שיהיה לה מקום לקבל כמה מאהבים בו זמנית, כלומר, עובדת כמה אלילים שונים בו-זמנית; היא לא מסתפקת באלילים ה"מקומיים" אלא הולכת עד המלך - שם אליל עמוני, או מלך אשור; לא מסתפקת במאהבים שרוצים אותה מעצמם, אלא סכה בשמן ומתקשטת במרקחות כדי למשוך עוד; שולחת שליחים עד מקומות רחוקים כדי להביא לה אלילים חדשים, ויורדת אפילו עד השאול (רמז לפולחן המתים).

פסוקים 10-11: כל המאמצים האלה מעייפים אותה מאד, אבל היא לא מתייאשת ולא מפסיקה; כל עוד מעשי ידיה מספיקים לה למחייתה , היא לא נעשית חולה ועייפה מרוב חיפושים, אלא ממשיכה לחפש עוד ועוד ריגושים ( פירוט ). אין לה ממי לדאוג ולפחד, ולכן היא לא מכזיבה את מאהביה.

פסוקים 11-12: בניגוד לכל העבודות הזרות שהיא מוצאת לעצמה, היא לא זוכרת כלל ולא שמה לב אל ה'; והסיבה היא שה' מחשה ומעלם = שותק ומעלים עיניו מפשעיה ואינו מעניש אותה עליהם, ולכן היא לא יראה לא חוששת מפניו; ה' תמיד אומר וזוכר את מעשי הצדקה שלה ולכן לא מעניש אותה, אולם, כשהוא מביא בחשבון את כל המעשים הרעים שהיא עושה כתוצאה מהשלוה שלה, הוא מגיע למסקנה שהגישה הזאת לא מועילה לה; דווקא העובדה שה' שופט בצדק, ומביא בחשבון גם את המעשים הטובים, גורמת לה לשכוח את ה' פירושים אחרים לפסוק יב.

פסוק יג: ומכיוון שהאומה שכחה את ה' - בעתיד היא לא תוכל לזעוק אל ה', אלא תזעק שיצילו אותה האלילים שהיא קיבצה ואספה במשך כל השנים,<a name="6" style="font-weight: bold;"> וְאֶת-כֻּלָּם יִשָּׂא-רוּחַ יִקַּח-הָבֶל; וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל-אֶרֶץ, וְיִירַשׁ הַר-קָדְשִׁי.]

נבואות דומותעריכה

הרעיון שעובר לאורך כל הנבואות בפרק זה - גם בנבואה הקודמת , גם בזאת, וגם בנבואה הבאה - הוא הפסוק החותם את הפרק "אין שלום, אמר אלהי, לרשעים". הרשעים נמצאים כל הזמן בחוסר-מנוחה; כל הזמן רודפים אחרי ריגושים חדשים, מאהבים חדשים, אלילים חדשים; הם רודפים אחריהם בכל מקום - בטבע ובבית, בארץ ובחו"ל; השלום והשלוה, שה' מציע להם, לא מספיקים להם; הם מנצלים את השלוה והרגיעה כדי לרדוף אחרי תענוגות חדשים. 

רעיון דומה נמצא גם בנבואות נוספות:

  • (שופטים י ו): "ויספו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה', ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים;   ויעזבו את ה' ולא עבדוהו"- בני ישראל עבדו כל אל שהכירו, רק לא את ה'.
  • (ישעיהו מג כב): "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב,  כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל": לפי חלק מהמפרשים, בני ישראל טוענים שהם עייפים מדי ואין להם כוח לעבוד את ה', אבל הם  ( פירוט ).
  • (משלי ד טז): "כי לא ישנו אם לא ירעו, ונגזלה שנתם אם לא יכשולו": לרשעים אין מנוחה, הם רצים ורודפים אחרי דרכים חדשות לעשות רע ( פירוט )
  • כך גם בירמיהו פרק ב - נבואה שיש בה גם כמה הקבלות לשוניות לנבואה שלנו (מסומנות בקו), אבל בעיקר הקבלה עניינית:

"18 וְעַתָּה, מַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת, מֵי שִׁחוֹר; וּמַה-לָּךְ לְדֶרֶךְ אַשּׁוּר, לִשְׁתּוֹת מֵי נָהָר.  19 תְּיַסְּרֵךְ רָעָתֵךְ, וּמְשֻׁבוֹתַיִךְ תּוֹכִחֻךְ, וּדְעִי וּרְאִי כִּי-רַע וָמָר, עָזְבֵךְ אֶת-יְהוָה אֱלֹהָיִךְ; וְלֹא פַחְדָּתִי אֵלַיִךְ, נְאֻם-ד' ה' צְבָאוֹת.

20 כִּי מֵעוֹלָם שָׁבַרְתִּי עֻלֵּךְ, נִתַּקְתִּי מוֹסְרוֹתַיִךְ, וַתֹּאמְרִי, לֹא אעבוד (אֶעֱבוֹר):  כִּי עַל-כָּל-גִּבְעָה גְּבֹהָה , וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן, אַתְּ, צֹעָה זֹנָה

...

23 אֵיךְ תֹּאמְרִי לֹא נִטְמֵאתִי, אַחֲרֵי הַבְּעָלִים לֹא הָלַכְתִּי - רְאִי דַרְכֵּךְ בַּגַּיְא, דְּעִי מֶה עָשִׂית:  בִּכְרָה קַלָּה, מְשָׂרֶכֶת דְּרָכֶיהָ.

24 פֶּרֶה לִמֻּד מִדְבָּר, בְּאַוַּת נפשו (נַפְשָׁהּ) שָׁאֲפָה רוּחַ - תַּאֲנָתָהּ מִי יְשִׁיבֶנָּה; כָּל-מְבַקְשֶׁיהָ לֹא יִיעָפוּ, בְּחָדְשָׁהּ יִמְצָאוּנְהָ.

25 מִנְעִי רַגְלֵךְ מִיָּחֵף, וגורנך (וּגְרוֹנֵךְ) מִצִּמְאָה; וַתֹּאמְרִי נוֹאָשׁ - לוֹא, כִּי-אָהַבְתִּי זָרִים וְאַחֲרֵיהֶם אֵלֵךְ. 

26 כְּבֹשֶׁת גַּנָּב כִּי יִמָּצֵא, כֵּן הֹבִישׁוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל; הֵמָּה מַלְכֵיהֶם שָׂרֵיהֶם, וְכֹהֲנֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם. 

27 אֹמְרִים לָעֵץ אָבִי אַתָּה, וְלָאֶבֶן אַתְּ ילדתני (יְלִדְתָּנוּ), כִּי-פָנוּ אֵלַי עֹרֶף, וְלֹא פָנִים; וּבְעֵת רָעָתָם יֹאמְרוּ, קוּמָה וְהוֹשִׁיעֵנוּ.

28 וְאַיֵּה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לָּךְ--יָקוּמוּ, אִם-יוֹשִׁיעוּךָ בְּעֵת רָעָתֶךָ:  כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ, הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה.  {ס}

...

30 לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת-בְּנֵיכֶם, מוּסָר לֹא לָקָחוּ; אָכְלָה חַרְבְּכֶם נְבִיאֵיכֶם, כְּאַרְיֵה מַשְׁחִית.

31 הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר-ה', הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה?; מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי, רַדְנוּ לוֹא-נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ?

32 הֲתִשְׁכַּח בְּתוּלָה עֶדְיָהּ, כַּלָּה קִשֻּׁרֶיהָ? וְעַמִּי שְׁכֵחוּנִי , יָמִים אֵין מִסְפָּר!

33 מַה-תֵּיטִבִי דַּרְכֵּךְ , לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה; לָכֵן גַּם אֶת-הָרָעוֹת, למדתי (לִמַּדְתְּ) אֶת-דְּרָכָיִךְ.

...

36 מַה-תֵּזְלִי מְאֹד, לְשַׁנּוֹת אֶת- דַּרְכֵּךְ ; גַּם מִמִּצְרַיִם תֵּבֹשִׁי, כַּאֲשֶׁר-בֹּשְׁתְּ מֵאַשּׁוּר.

37 גַּם מֵאֵת זֶה תֵּצְאִי, וְיָדַיִךְ עַל-רֹאשֵׁךְ:  כִּי-מָאַס ה' בְּמִבְטַחַיִךְ, וְלֹא תַצְלִיחִי לָהֶם."

גם בנבואה זו, חוזר התיאור של האישה (במקרה זה היא נמשלת לחיה - בכרה קלה ) הרודפת אחרי מאהבים ואינה מתעייפת, ובמקביל שוכחת את ה' ( פירוט ).

מקורותעריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-28.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvia/yjayhu/yj-57-0613