ביאור:שתי מסכתות על ממשל מדיני

שתי מסכתות על ממשל מדיני (באנגלית: Two Treatises of Government) הוא חיבור פילוסופי-פוליטי מאת ההוגה האנגלי ג'ון לוק, שפורסם בעילום שם ב-1689.

החיבור מורכב משני חלקים (מסכתות).

• במסכת הראשונה לוק מבקש להפריך את הטיעון שהציג רוברט פילמר בספרו "פטריארכה". לוק מבקר במסכת זו את טיעוניו של פילמר לגבי הלגיטיומיות של מלוכה אבסולוטית, את רעיון זכותם האלוהית של מלכים ואת הגישה לפיה קיימת המשכיות בין שלטון האב במשפחה לבין שלטון מדיני העובר בירושה.
• במסכת השנייה מציג לוק את גישתו לגבי מקור הממשל המדיני, תכליתו של שלטון לגיטימי וגבולות סמכותו.

שתי המסכתות נחשבות בעיני רבים לטקסט מכונן בהיסטוריה של המחשבה הליברלית (מתוך ויקיפדיה, "שתי מסכתות על ממשל מדיני").

---

בדף זה מובא תרגום מקוצר של המסכת השניה על הממשל המדיני. שמות הפרקים ומספרי הסעיפים מסתמכים על התרגום לעברית מאת יוסף אור, שיצא בהוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים ה'תשמ"ט.

פרק א

1. במסכת הראשונה הפרכנו את הטענה של רוברט פילמר, לפיה זכותם של מלכים לשלטון מוחלט על נתיניהם נובעת מזכותו של אדם הראשון לשלוט בילדיו. הפרכנו זאת בכמה דרכים: (א) לאדם הראשון מעולם לא היתה שליטה מוחלטת על ילדיו. (ב) גם אילו היתה לו - לא היתה עוברת בירושה לצאצאיו. (ג) גם אילו היתה נורשת - אין חוק טבעי הקובע מיהו היורש הנכון. (ד) גם אילו היה, הרי אבדה לנו שלשלת היוחסין כך שאיננו יכולים לדעת מי היורש החוקי כיום. לכן יש למצוא מקור אחר לשלטון המדיני.

2. חשוב להגדיר למה מתכוונים בדיוק כשאומרים "שלטון מדיני", ובמה הוא נבדל מסוגים אחרים של שלטון, כגון אב של משפחה או רב-חובל של ספינת-עבדים.

3. בשם "שלטון מדיני" אני מתכוון לזכות לחוקק חוקים עם עונשים (כולל עונשי מוות) כדי לשמור על הקניין, וכן לגייס את הציבור כדי לבצע חוקים אלה ולהגן על הציבור מפני נוכרים.

פרק ב: המצב הטבעי

4. המצב הטבעי - לפני שנוצר השלטון - הוא מצב שבו כל בני-האדם חופשיים לנהוג כרצונם במסגרת "החוק הטבעי" (ראו 6), ולכל בני-האדם ישנן זכויות וסמכויות שוות. זה מובן מאליו: כיוון שהטבע לא הפלה בין בני-אדם, וה' לא גזר לתת למישהו סמכויות עודפות, ראוי שלכולם יהיו סמכויות שוות,

5. גם ריצ'ארד הוקר טוען, שהשיוויון הטבעי בין בני-אדם הוא מובן מאליו, והוא גם המקור למצווה (ויקרא יט יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" ("חוקי השלטון הכנסייתי", חלק א).

6. החוק הטבעי קובע, שכל בני-האדם שייכים לבורא האחד, וכולם שווים לפניו. ולכן לאף אדם אין זכות להשמיד את עצמו או את זולתו. כמו כן, לאף אדם אין זכות לפגוע בחייו, בבריאותו, בגופו, בחירותו או ברכושו של עצמו או של הזולת.

7. כדי שיישמר החוק הטבעי, צריך שתהיה למישהו סמכות לאכוף אותו. וכיוון שבמצב הטבעי כולם שווים, הרי שלכל בני-האדם ישנה סמכות לאכוף את החוק הטבעי, ולהעניש את העוברים עליו.

8. זכות הענישה אינה שרירותית, אלא מותאמת לעבירה: מטרותיה הן מניעת העבירה, פיצוי הקרבן, והרתעת העבריין.

9. הטענה, שלכל אדם יש סמכות להעניש עבריינים, עשויה להיראות תמוהה במבט ראשון, אך למעשה היא חיונית - ללא סמכות זו, לא היתה אפשרות למדינה להעניש נכרי שביצע עבירה בתחומה.

10. מלבד הסמכות לענוש - הנתונה ביד כל אדם, ישנה גם סמכות מיוחדת לתבוע פיצויים - הנתונה ביד הקרבן בלבד. וכל אדם אחר רשאי לסייע בידו לקבל את הפיצוי המגיע לו.

11. ישנן שתי זכויות שונות: לענוש את הפושע כדי לעצרו ולהרתיעו - זכות זו נתונה לכל אדם; לקבל פיצוי מהפושע - זכות זו נתונה לקרבן בלבד. במצב הטבעי יש לכל אדם סמכות להרוג רוצח, כשם שהורגים חיית טרף - גם כדי להגן על הציבור מפניו, וגם כדי להרתיע רוצחים אחרים: (בראשית ט ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ". גם קין הרוצח הבין, שכל אדם זכאי להרגו, ולכן אמר (בראשית ד יד): "וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי".

12. מאותה סיבה, זכאי כל אדם במצב הטבעי להעניש גם על עברות פחותות מרצח, והעונש צריך להיות בהתאם לחומרת העבירה - עונש מספיק כדי לגרום לעבריין להתחרט על מעשיו, ולהרתיע אחרים מלעבור עבירה דומה. הזכות להעניש במצב הטבעי אינה פחותה מזכותו של הציבור להעניש עבריינים במדינה.

13. הסמכות להעניש עבריינים, הנתונה לכל אדם במצב הטבעי, עלולה לגרום לבעיות: האדם שופט כאשר הוא נוגע בדבר; האדם עלול להקל בעונשם של קרוביו ולהחמיר בעונשם של שונאיו; התוצאה תהיה אנארכיה ואלימות. לשם כך נתן האל לאדם את הממשל המדיני - כדי למנוע בעיות אלו. אולם, אם הממשל הוא של שליט יחיד, הרי הבעיות לא נפתרו - שהרי השליט היחיד גם הוא בשר-ודם שעלול להיות נוגע בדבר, להקל בעונשם של קרוביו ולהחמיר בעונשם של שונאיו! אם זהו השלטון, הרי עדיף עליו המצב הטבעי, שבו לפחות לכל אדם יש זכות להגן על עצמו.

14. נגד הטענה על המצב הטבעי, אםשר לשאול: "איפה ומתי היו אנשים במצב טבעי זה?" תשובה אחת היא: כל המלכים העומדים בראש ממשלות עצמאיות הם, בינם לבין עצמם, במצב הטבעי.

15. גם הוקר טוען, שהחוקים הטבעיים מחייבים את כל בני האדם; והם מתחברים למדינות מבחירתם החופשית, כיוון שאינם יכולים לספק את כל צרכיהם בעצמם ("חוקי השלטון הכנסייתי" א י).

פרק ג: מצב המלחמה

16. כשאדם הכריז, בדיבור או במעשה, על כוונתו לפגוע בחיי הזולת - נוצר מצב של מלחמה ביניהם. הקרבן וחבריו זכאים להתגונן ואף להרוג את התוקף. זה החוק הטבעי: כשאי-אפשר לשמור על חיי כולם, יש להעדיף את חייו של החף-מפשע. התוקפן אינו נשמע לחוקי השכל אלא דומה לחיית-טרף, ומותר לנהוג עמו כמו עם חיית-טרף, שכל הקודם להרגה -זכה.

17. גם כשאדם מנסה להשתלט על זולתו ולפגוע בחירותו - הוא נכנס למצב מלחמה איתו, שכן לאחר שישעבדו, יוכל בקלות גם לפגוע בחייו,

18. גם כשאדם גונב את רכושו של חברו - הוא נכנס למצב מלחמה איתו, שכן אם גנב את רכושו, חזקה עליו שיגזול ממנו גם את חייו. לכן מותר לאדם להרוג אדם אחר המנסה לגזול את רכושו.

19. יש אנשים המבלבלים בין "המצב הטבעי" לבין "מצב המלחמה" (שכן בשניהם יש אנארכיה); אולם למעשה יש הבדל עצום ביניהם - במצב הטבעי אנשים חופשיים לנפשם וחיים בשלום זה עם זה לפי חוקי השכל; במצב המלחמה אנשים משתמשים בכוח ואלימות להשמדה הדדית. מצב המלחמה נוצר כאשר אדם מזיק לאדם אחר, ואין שלטון משותף שאפשר לזעוק אליו כדי למנוע או לתקן את הנזק. כשיש שלטון משותף, ואפשר לפנות אליו - אין לי זכות להילחם בזולת בעצמי; כשאין שלטון משותף, או כשיש שלטון משותף אבל אי-אפשר לפנות אליו כי התוקף אינו מחכה - יש לי זכות להילחם בזולת כדי להגן על עצמי.

20. כשאדם תקף אותי והפסיק, ויש שלטון משותף, מצב המלחמה נפסק; אין לי זכות להעניש בעצמי, אלא עליי לחכות להכרעת השלטון. אבל כשאין שלטון המוסמך לשפוט בינינו, מצב המלחמה לא נפסק עד שהתוקף נכנע. גם כשיש שלטון אבל הוא מעוות דין, גם אז נמשך מצב המלחמה. גם אלימות של השלטון היא אלימות היוצרת מצב של מלחמה עם האנשים הנפגעים ממנה. במצב זה, לנפגעים אין שלטון לפנות אליו (השלטון הוא התוקף), ונשארת להם רק ברירה אחת - לצעוק אל ה'.

21. אחת הסיבות העיקריות להקים ממשל מדיני היא, כדי למנוע מצב של מלחמה. מצב מלחמה נוצר כשאין שופט מוסכם, כשהברירה היחידה של הנפגע היא לצעוק אל ה'. כך אמר יפתח, (שופטים יא כז): "יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן", וזו היתה ההצדקה שלו לפתוח במלחמה, (שופטים יא לב): "וַיַּעֲבֹר יִפְתָּח אֶל בְּנֵי עַמּוֹן לְהִלָּחֶם בָּם וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדוֹ". אילו היה שלטון המוסמך לשפוט בין יפתח ובין בני-עמון, לא היו מגיעים למלחמה.

פרק ד: העבדות

22. לכל אדם ישנה חירות טבעית. עניינה של חירות זו הוא, שהאדם אינו כפוף לכל סמכות פרט לחוק הטבעי. אם האדם הוא חלק מציבור, אז בנוסף חלים עליו גם החוקים שנחקקו ברשות המחוקקת שנבחרה ע"י הציבור. זה אינו פוגע בחירותו, שכן הרשות המחוקקת נבחרה על-ידי הציבור שהוא חלק ממנו (אין זה נכון, כדברי רוברט פילמר, שהחירות משמעה העדר כל חוק).

23. החירות היא כל-כך מהותית לחיי האדם, שהאדם אינו יכול לוותר עליה; אסור לו למכור את עצמו לעבד עולם גם אם הוא רוצה בכך. המקרה היחיד שבו אדם מאבד את חירותו בצדק הוא, כשעשה מעשה הראוי לעונש מוות כנגד הזולת, והזולת החליט לוותר על המוות ולהשאיר אותו במצב של עבדות. העבדות אינה פוגעת בזכותו של העבריין, שכן אם הוא לא מרוצה ממנה, הוא יכול בכל עת להמרות את פי בעליו ולהביא על עצמו את מותו.

24. עבדות היא מצב-מלחמה מתמשך בין הכובש לבין השבוי. אמנם בתורה מצאנו מכירה לעבדות, אולם זו עבדות זמנית בלבד, כמו שכירות. העבד אינו רכוש בעליו - שכן בעליו אינו רשאי להתעלל בו; ואם הוציא לו עין או שבר לו שן - הוא יוצא לחופשי, (שמות כא כו): "וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ".

פרק ה: הקניין

25. איך נוצר הקניין הפרטי? ישנן שתי גישות: גישה אחת אומרת, שה' נתן את כל הארץ לאדם, והוא העביר אותה בירושה לבנו הבכור היורש אותו, וכן הלאה. אבל אם כך, כל העולם היה צריך לכאורה להיות שייך לאדם אחד; איך נוצר קניין פרטי לאנשים רבים?

גישה שניה, המסתברת יותר מהפסוקים ומההגיון, היא שה' נתן את הארץ במשותף לכל בני-האדם, כמו שכתוב ב(תהלים קטו טז): "וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם". גם כאן יש לשאול, איך נוצר קניין פרטי?

26. השכל מלמד, שה' נתן את הארץ לבני-האדם כדי שישתמשו בה להחיות את נפשם. לכן חייב להיות מנגנון כלשהו, ההופך חלק מפירות הארץ מקניין משותף לקניינו של אדם אחד פרטי, כך שאותו אדם יוכל לאכלם ולחיות מהם. מהו מנגנון זה?

27. אמנם, הארץ וכל היצורים עליה ניתנו לכל בני-האדם במשותף, אולם גופו של האדם הוא קניינו הפרטי, וגם עמל-כפיו הוא קניינו הפרטי. כאשר האדם, בעמל-כפיו, לוקח דבר-מה מהטבע, הוא מערב בו את עמל-כפיו, וכך מוציא אותו מהמצב הטבעי המשותף לכל בני-האדם, והופך אותו לקניינו הפרטי. זאת, בתנאי שנשארה כמות מספיקה, ובאיכות טובה לפחות באותה מידה, עבור האחרים.

28. כשאדם אוכל תפוחים שקטף בטבע, מובן שהמזון שאכל הוא קניינו הפרטי. אבל מתי בדיוק הפך לקניינו הפרטי? - רגע-המעבר חייב להיות הרגע שבו האדם לקח את התפוחים מן הטבע. ברגע זה הוא ניתק אותם מהקניין המשותף לכל האנושות, הוסיף עליהם את עבודתו הפרטית, וכך הבדיל אותם משאר כל הרכוש המשותף. האם האדם חייב לקבל את הסכמת האנושות כולה לפני שהוא לוקח חלק מהרכוש המשותף? ודאי שלא, שאילו כך היה, היו כל בני-האדם גוועים ברעב בהמתנה לאישור...

29. אילו היתה דרושה הסכמה משותפת לצורך יצירת קניין פרטי, אז אפילו הילדים לא היו יכולים לאכול ממנת האוכל שנתן להם אביהם, בלי לבקש רשות מכל השאר; והאנשים לא היו יכולים לשאוב מים מהנהר, בלי לקבל אישור מכל האנושות.

30. אמנם, במדינות מפותחות ישנם חוקים מפורטים המגדירים את יצירת הקניין, אולם גם במדינות אלו עדיין קיימים מקרים שבהם החוק הטבעי הוא הקובע. לדוגמה: מי שדג דגים או שולה פנינים באוקיינוס - הם שלו; מי שצד ארנבת ביער - היא שלו.

31. אם כל אדם זוכה בקניין פרטי על פירות כאשר הוא מלקט אותם, אז מה מונע מאנשים ללקט כל כמות שירצו? - אותו חוק טבעי, המתיר לנו לקחת קניין פרטי, גם מגביל אותו: מותר לנו לקחת רק כמות שאנחנו יכולים להשתמש בה לפני שתתקלקל; אסור לנו לקחת כמות גדולה יותר - כי אסור לנו להשחית את יצירת הבורא. לכן בעבר, כשהיו מעט אנשים והרבה שפע טבעי, ולא היתה אפשרות לשמור לטווח ארוך, לא היו סכסוכים לגבי קניין שנוצר באופן זה.

32. כיום, הקניין העיקרי אינו הפירות והחיות על-פני האדמה, אלא האדמה עצמה. גם קניין על אדמה נקנה כפי שאמרנו קודם: כשהאדם מעבד את הקרקע, חורש וזורע, מטייב ומשביח, הוא מערבב בה את עמל-כפיו,ובכך היא הופכת להיות שלו. ה' ציווה על האדם לכבוש את הארץ, (בראשית א כח): "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ", כלומר להפוך אותה לקניינו על-ידי עיבוד והשבחה לתועלת החיים; מי שמקיים מצווה זו, זוכה בבעלות על הקרקע.

33. כשאדם לוקח קרקע לעצמו ע"י עיבוד, הוא אינו מזיק לאף אדם אחר, כי נשארה כמות מספיקה של אדמה באיכות טובה לכולם. כמו שאדם השותה מן הנהר אינו מזיק לאחרים, כי יש מספיק מים לכולם.

34. ה' נתן את הארץ לבני-האדם כדי שיפיקו ממנה תועלת, ולכן לאנשים החרוצים יש זכות לקרקע שהם מעבדים. מי שנותרה לו קרקע פנויה, ובמקום לעבד אותה הוא רוצה את הקרקע של האחרים, מראה בזה שאינו רוצה את הקרקע עצמה אלא את העמל של הזולת - שאין לו זכות אליו.

35. אמנם בימינו, במדינות מפותחות כמו אנגליה, אין אדם יכול לקחת לעצמו קרקע בלי לקבל אישור מהציבור; ואכן, אילו היה אדם יכול לקחת קרקע באופן עצמאי, לא היתה נשארת קרקע בכמות ואיכות דומה עבור אחרים. אולם בעבר המצב היה שונה, כנ"ל.

36. מידת הקניין בקרקע מוגבלת על-ידי שני גורמים: יכולתו של אדם לעבד קרקע, ויכולתו של אדם לצרוך את תוצרת הקרקע. קניין פרטי בקרקע, המוגבל באופן זה, אף פעם אינו פוגע בזולת, כי יש מספיק אדמות פנויות לכולם. הדבר נכון אפילו היום, ביבשת אמריקה ואפילו בספרד, יש מספיק אדמות-בור לכל אדם הרוצה לעבדן (אמנם, המצאת הכסף גרמה לכך שהנחלות נעשו גדולות יותר).

37. אדם המעבד קרקע שוממה ולוקח בעלות עליה, לא רק שאינו מזיק, להיפך, הוא מועיל לאנושות, כי במקום שיצטרך ללקט מזון מאדמה שוממה של (נניח) 100 דונם, הוא משיג את מזונו מעיבוד אדמה של (נניח) 10 דונם, כך שהוא כביכול "נתן לאנושות" 90 דונם.

אמנם, אם אדם אסף פירות מעבר למה שהוא יכול לצרוך, והם נרקבו והתקלקלו, הוא גזל את חלקו של חברו, ונעשה ראוי לעונש, כי עבר על החוק הטבעי המתיר לו לקחת מהטבע רק לפי צרכו.

38. גם בקניין קרקע חל חוק דומה: אם אדם תפס קרקע ועיבד אותה אבל היבול היה גדול מכפי שהוא יכול לצרוך, הקרקע עדיין נחשבה להפקר, וכל אדם אחר יכל לקחתה ולעבדה לעצמו.

בראשית האנושות, (בראשית ד ב): "וַיְהִי הֶבֶל רֹעֵה צֹאן, וְקַיִן הָיָה עֹבֵד אֲדָמָה" - קין יכל לקחת לעצמו קרקע מספיקה לעיבוד, ועדיין להשאיר לאחיו הבל קרקע מספיקה למקנה. כשהמשפחות גדלו, גדלו גם צרכי הקרקע, אך הקניין בקרקע עדיין לא נחשב קבוע. הרי אברם נסע בארץ כנען המיושבת בצפיפות עם מקנה גדול, ללא כל הפרעה, (בראשית יב ט): "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", ומכאן שחלק נכבד מהקרקע נחשב עדיין לרשות הרבים. רק כשהצפיפות גדלה, ולא נשאר מקום לכולם, (בראשית יג ו): "וְלֹא נָשָׂא אֹתָם הָאָרֶץ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו, כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב וְלֹא יָכְלוּ לָשֶׁבֶת יַחְדָּו", החליטו להיפרד וקבעו להם גבולות ותחומים, (בראשית יג ט): "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". מסיבה זו גם נפרדו עשו ויעקב, (בראשית לו ו): "וַיִּקַּח עֵשָׂו... וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו, כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו, וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם".

39. לסיכום: ההנחה, שכל העולם ניתן לאדם הראשון כרכושו הפרטי, אינה מבוססת ואינה יכולה לשמש להצדקת קניין פרטי לאנשים רבים. אולם ההנחה, שכל העולם ניתן לכל בני האדם במשותף, מביאה למסקנה שכל אדם יכול לזכות בקניין פרטי על-ידי עיבוד, וחוק זה אינו מעורר ספקות ואינו מביא למריבות.

40. אפשר לשאול: איך ייתכן שעבודה של אדם בקרקע משותפת יכולה לבטל את השיתוף ולהפוך את הקרקע לקניינו הפרטי? התשובה: הרוב הגדול של ערך הקרקע נובע מהעבודה. בקרקע מעובדת, 90% או אף 99% מהערך נובע מעבודה.

41. כראיה ניתן להביא את שבטי הילידים באמריקה: יש להם קרקעות פוריות בשפע, ולמרות זאת, העשיר הגדול ביותר אצלם חי ברמה נמוכה יותר משכיר-יום באנגליה.

42. ראיה נוספת היא יחס הערכים בין מוצרים מעובדים, כגון לחם יין ובגדים, לבין חומרי-הגלם שמהם הם עשויים. הרוב הגדול של הערך נובע מעבודת האדם. לכן באנגלית קוראים לקרקע לא-מעובדת waste - דבר חסר-ערך. ריבוי אנשים ועבודה מועיל יותר מריבוי קרקעות. מלך שיגן על פרי-עמלם ורכושם הפרטי של נתיניו, יעודד אותם לעבוד ולהגדיל את ערך הקרקע, ממלכתו תתחזק, ושכניו לא יעזו להתגרות בו.

43. קרקע באנגליה מפיקה פי אלף מקרקע באמריקה באותה רמה של פוריות; רוב הערך נובע מעבודת האדם. הערך של לחם נובע מעבודתם של אנשים רבים - החקלאי, האופה, המאלף שאילף את השוורים לחרוש, החרש שייצר את כלי העבודה, וכו'...

44. סיכום: הטבע ניתן במשותף לכל בני-האדם; אבל הגוף וכוח-העבודה ניתנו לכל אדם באופן פרטי, והם שיצרו את הקניין הפרטי.

45. כשבני-האדם התרבו, הם החלו להשתמש בכסף, ואז נוצר ערך גם לקרקע פנויה. אז בני-האדם החלו להתארגן בקהילות ולקבוע ביניהן גבולות מוסכמים. הם כרתו ביניהם בריתות שכללו, בין השאר, ויתור הדדי של כל קהילה על קרקעות בשטח של הקהילה השניה. כך קבעו סדרי-קניין בחלק מכדור-הארץ. אולם עדיין ישנם איזורים רבים שתושביהם לא הצטרפו לבריתות אלו, ושם ישנה כמות גדולה של קרקעות בור.

46. רוב המוצרים החיוניים באמת, כגון פירות, אינם נשמרים זמן רב, ולכן אסור לאדם לקחת כמות גדולה מהם, כי בכך הוא משחית וגוזל את האחרים. אבל מותר לאדם לקחת פירות ולסחור בהם תמורת אגוזים, הנשמרים זמן רב יותר; או תמורת זהב, הנשמר ללא הגבלת זמן.

47. כך התחיל השימוש בכסף - כאמצעי לשמור לאורך-זמן על ערך שאנשים מוכנים לתת תמורתו מוצרים חיוניים באמת.

48. נתאר לעצמנו אי מנותק משאר העולם, שיש בו רק מוצרים מתכלים - אין בו זהב או כסף. באי כזה, אף אדם לא ירצה להשתלט על קרקע בכמות גדולה, כי ממילא לא יוכל להשתמש בתוצרת שלה או להחליף אותה בדבר הנשמר לאורך זמן. כך המצב היום באיזורים הפנימיים של אמריקה.

49. בזמנים הראשונים, לפני המצאת הכסף, היה כל העולם כמו אמריקה מבחינה זו. אבל ברגע שמתגלה דבר-מה היכול לשמש ככסף, כל אדם ירצה להגדיל את רכושו ואת שטחו.

50. אולם כל ערכם של הזהב והכסף מגיע מהסכמה הדדית בין בני-אדם. ולכן גם כל אי-השיוויון בבעלות על קרקע נובע מאותה הסכמה. ההסכמה על ערך הכסף היא המאפשרת לאדם להחזיק קרקע מעבר לדרוש לו לצריכה פרטית, כיוון שהוא יכול לקבל כסף תמורת עודפי התוצרת. אולם במקום שקיים ממשל, הממשל קובע חוקים המווסתים את זכות הקניין וקובעים איך נוצרת בעלות על קרקע.

51. לסיכום: העבודה היא המקור לזכות הקניין הפרטי. ןבזמנים הראשונים, לפני המצאת הכסף, לא גרם הדבר לכל מחלוקת או מריבה לגבי גודל הקרקע שמותר לאדם להחזיק. לא היתה כל תועלת בלקיחת קרקע מעבר לכמות הדרושה לצריכה פרטית.

פרק ו: כוח סמכותו של אב

52. הערת אגב: הביטוי "סמכות אב" הוא מטעה, כי גם השכל וגם הכתובים מלמדים שהסמכות על הילדים נתונה לאב ולאם במידה שווה, לכן ראוי לקרוא לה "סמכות הורים". השכל מלמד, שהחובות והזכויות הקשורים להולדה, נתונים במידה שווה לשני הגורמים שהשתתפו בהולדה. והכתובים מזכירים בכל המצוות את האב והאם יחד, (שמות כ יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", (ויקרא יט ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", (ויקרא כ ט): "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת".

53. אילו היו שמים לב לנקודה זו, לא היו טועים ומתייחסים לסמכות ההורים כאל מקור לשלטון יחיד מוחלט, שהרי סמכות ההורים עצמה אינה שלטון יחיד אלא שלטון של שניים!

54. בפרק ב ציינתי שכל בני-האדם שווים מטבעם; יש להדגיש שהכוונה רק לשיוויון בסמכות או במרות - לכולם יש זכות שווה להיות חופשיים ולא להיות כפופים למרותם של אחרים. אולם בני-האדם כמובן אינם שווים בכישוריהם, וכשאחד תורם מכישוריו לשני, מידת הכרת הטוב מחייבת את השני לנהוג בו כבוד.

55. כשהילדים נולדים, הם כמובן אינם שווים להורים בכישוריהם. להורים יש שליטה וסמכות עליהם, כדי לאפשר להם לגדול ולהגיע לעצמאות.

56. אדם הראשון נולד מבוגר ושלם בגופו ושכלו. אבל צאצאיו נולדים כשהם חלשים בגופם ושכלם. לכן החוק הטבעי חייב את אדם וחווה וצאצאיהם לשמור על ילדיהם ולחנכם.

57. חוק השכל אמור לכוון את כל פעולות האדם. אולם כשנולד ילד, עדיין אין לו שכל, ולכן אינו כפוף לחוק זה - אי-אפשר לחייב את האדם בחוק שלא הוכרז לפניו. ולכן הילד עדיין אינו בן-חורין. הרי כל מטרתו של החוק היא לשמור על החירות. החוק אינו מגביל את החירות - להיפך - החוק מבטיח שהאדם יהיה חופשי מאלימות ושיעבוד מצד הזולת.

58. סמכות ההורים על ילדיהם נובעת מחובתם לדאוג לחינוכם ולהדריך אותם. כשהילדים חסרי-שכל, עדיין אין להם רצון משל עצמם, וההורים צריכים לרצות בשבילם ולחשוב בשבילם. אולם כשהילדים מגיעים לגיל שהשכל שלהם מפותח ומבוגר, הם נעשים מייד בני-חורין כמו אביהם.

59. אדם נחשב 'חופשי' ביחס לחוק מסויים ברגע שיש לו מספיק שכל להבין את החוק ולדעת איך לפעול לפיו. הדבר נכון גם לחוק הטבעי וגם לחוק המדיני, לדוגמה, החוק האנגלי (הקובע שאדם בן 21 נחשב בוגר). כל עוד לא הגיע למצב זה, הוא צריך אפוטרופוס שידריך אותו. האב ביחס לילדו הוא כמו אפוטרופוס ביחס לחניכו. ברגע שהילד מתבגר ומסוגל לחשוב בעצמו, הוא יוצא מאליו מרשות אביו, ושניהם חופשיים במידה שווה וכפופים לאותו חוק (הטבעי, האנגלי וכו').

60. ישנם ילדים פגומים בשכלם, שגם כאשר הם מתבגרים בגופם, עדיין אינם מסוגלים לחשוב. אנשים אלה נשארים ברשות הוריהם, או ברשות אפוטרופוס אחר שמינו להם. כל זה הוא חלק מהחובה שהטיל ה' על בני-אדם, כמו גם על יצורים אחרים, לדאוג לצאצאיהם עד שיוכלו לדאוג לעצמם. אין מכאן כל ראיה לסמכות מלכותית ביד האב.

61. נתייחס עכשיו לטענה של רוברט פילמר, שסמכות האב היא המקור לשלטון יחיד. נניח שהמלך מת מייד לאחר הולדתו של יורש-העצר. הרי ברור שהתינוק לא יהיה מלך בפועל, אלא יהיה כפוף לאפוטרופסים שיגדלו וידריכו אותו עד שיוכל לשלוט. וברור גם, שהדרכה זו אינה נותנת לאפוטרופסים כל זכות קבועה לשלוט במלך, אלא רק להדריך אותו בקטנותו. ברגע שהילד יגדל, הוא ייצא מרשות אפוטרופסיו ויהפוך למלך. אותו הדבר נכון לגבי כל ילד: ברגע שהוא גדל, הוא יוצא מרשות הוריו ונעשה אדם חופשי.

62. כל המדינות מכירות בכך, שהאדם נעשה חופשי רק בגיל בגרות, ולכן לא דורשות ממנו להישבע אמונים למדינה עד שהוא מגיע לגיל זה.

63. אם ילד קטן, שעדיין אינו יכול לדאוג לעצמו, יהיה חופשי לגמרי, הוא לא ייהנה מחירות זו, אלא יהיה הפקר לחיות פרא. לכן ה' הטיל על ההורים את הסמכות להשגיח על ילדיהם. ה' גם נטע בלב ההורים רכות וחמלה כלפי ילדיהם, כדי לרסן סמכות זו ולוודא שישתמשו בה רק לטובת הילד.

64. אולם חובתם של ההורים להשגיח על ילדיהם אינה נותנת בידיהם שררה מוחלטת ושרירותית: סמכותם מצטמצמת להטיל על ילדיהם משמעת לטובתם של הילדים עצמם. וזו אינה סמכות-יחיד של האב, שכן גם לאם יש חלק בה.

65. סמכות האב תלויה בהשגחתו על ילדיו: כשפסק להשגיח עליהם - פסקה גם סמכותו (כך הדבר בשבטים מסוימים באמריקה, שאצלם ההורים נפרדים והילדים נשארים אצל האם בלבד). מצד שני, אדם המגדל אסופי - יש לו כלפיו בדיוק אותה סמכות, למרות שלא ילדו. ואם האב נפטר, כל הסמכות נמצאת ביד האם. וכמובן שאין זה נותן לה שום סמכות לחוקק חוקים שיחייבו את ילדיה לאחר שיגדלו. להורים אין כל סמכות על חייהם או חירותם או נכסיהם של ילדיהם לאחר שגדלו. הרי החכמה הא-להית נתנה לאדם היתר מפורש לצאת מסמכותם של הוריו על-ידי נישואין, (בראשית ב כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד".

66. הילדים חייבים לכבד את הוריהם, מכוח מצוות ה' והחוק הטבעי. ההורים הם שליחי ה' להכשיר את האדם לייעודו בעולם, ויש להכיר להם טובה וכבוד. אולם אין זה אומר שלהורים יש סמכות לשלוט בילדיהם באופן שרירותי לתועלתם האישית. יש להבחין בין כבוד לבין שליטה. גם המלך חייב לכבד את אימו, אולם אינו כפוף לסמכותה.

67. צריך להבחין בין שתי זכויות של האב: (א) זכות לשלוט ולצוות על הילד לצורך חינוכו - זכות זו בתוקף רק כשהילד קטן וזקוק לחינוך; (ב) זכות לכבוד ועזרה - זכות זו בתוקף לכל החיים, אבל היא אינה מקנה שליטה. חוסר-ההבחנה בין זכויות אלו הוא שגרם לבלבול בנושא זה.

הזכות הראשונה היא בעיקרה לטובת הילד, ויחד איתה נטע ה' בלב ההורים רגשות של רוך וחמלה כלפי ילדיהם. וכאשר רצה משה לומר שה' נהג בבני-ישראל באהבה וברכות, המשיל זאת לשלטון האב על בנו, (דברים ח ה): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ, כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ", כלומר, ה' ייסר את בני ישראל רק במידה המינימלית הדרושה לטובתם ולצורך חינוכם. זו בדיוק הסמכות שיש להורים על ילדיהם.

68. הזכות השניה היא בעיקרה לטובת ההורים, ונובעת מרגש הכרת-הטוב. אולם אין היא דורשת אותה מידה של משמעת כמו הזכות הראשונה. וודאי שהבן המבוגר אינו חייב לציית לכל פקודה לא-חכמה של אביו.

69. הזכות הראשונה של האב היא למעשה חובה - חובתו לחנך את ילדיו. היא מסתיימת כאשר הילדים מתבגרים. גם לפני-כן, האב יכול להעביר אותה לאדם אחר, שהוא ממנה לחנך את בנו; במקרה זה, גם חובת המשמעת של הבן עוברת מהאב למחנך. אולם הזכות השניה - הזכות לכבוד - נתונה לאב ולאם במידה שווה. האב אינו יכול לפטור את בנו מהחובה לכבד את אמו. אולם שתי הזכויות הללו רחוקות מאד מהסמכות לחוקק חוקים ולהטיל עונשים. אמנם, הילדים מטבעם מוכנים לשמוע בקול הוריהם גם לאחר שגדלו, מתוך כבוד והערכה, כל עוד הדבר אינו גורם להם טרדה מיוחדת. אולם אין זו חובה.

70. יש חובה להדר פני זקן או חכם, (ויקרא יט לב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן". יש גם חובה להגן על הילדים או על ידידים בצרה, לעזור לנזקקים, ולהכיר טובה למי שהיטיב לנו; אולם החובות הללו אינן מקנות לאותו זקן, חכם, ילד, ידיד, או נזקק, סמכות לצוות עלינו או לחוקק לנו חוקים. באותו אופן, החובה לכבד את ההורים אינה מקנה להם סמכות לצוות או לחוקק חוקים. החובות כלפי ההורים אף עשויות להשתנות מילד לילד, לפי מידת ההשקעה שהשקיעו ההורים בכל ילד.

71. אילו סמכות המלך היתה נובעת מעקרון האבהות, לא היתה כל סמכות להורים אחרים בממלכה. אבל סמכות ההורים ביחס לילדים שונה ונפרדת מסמכותו של המלך ביחס לנתיניו; לכן היא ממשיכה להתקיים גם כשההורים עצמם הם נתינים. סמכות ההורים ביחס לילדיהם זהה לסמכות המלך ביחס לילדיו, והיא שונה מסמכות המלך ביחס לנתיניו. גם המלך עצמו חייב לכבד את הוריו.

72.זכות שלישית של האב היא הזכות להוריש את נכסיו למי שהוא רוצה. זכות זו קיימת גם מחוץ למשפחה, אולם כמעט תמיד היא מתגלה במסגרת המשפחה.

73. האב יכול להחליט, שהוא יוריש את נכסיו רק לבנים שישמעו בקולו. זכות זו נותנת לילדים תמריץ משמעותי לשמוע בקול האב גם לאחר שגדלו. בנוסף, נכסי האב כוללים בדרך-כלל גם קרקע, והבעלות על הקרקע דורשת נאמנות למדינה. כיוון שהילדים רוצים לרשת את הקרקע, הם חייבים לקבל על עצמם את חוקי המדינה שהקרקע נמצאת בה. אולם, בשני המקרים לא מדובר בחובה מוחלטת של הבנים, אלא בבחירה הנובעת מרצונם לרשת את הרכוש. ילד המוותר על הרכוש - אינו חייב לשמוע בקול אביו ואינו כפוף לחוקי מדינתו. ה"סמכות" הזאת של האב קיימת גם לגבי אנשים מחוץ למשפחה. לדוגמה, איש צרפתי יכול להבטיח לאיש אנגלי שייתן לו את רכושו אם ישמע בקולו; אם הרכוש כולל קרקע, אותו אנגלי יצטרך לקבל עליו את חוקי צרפת כדי שיוכל ליהנות מהקרקע.

74. לסיכום: לאב אין סמכות טבעית לשלוט בילדיו לאחר שבגרו. למרות זאת, בתקופות הקדומות, כשמשפחות מורחבות רצו למנות עליהן מושל, הן במקרים רבים בחרו באבי-המשפחה. כפי שהסברנו למעלה, המשמעות של הסכמה זו היא, שהילדים מוותרים על הזכות - הנתונה להם במצב הטבעי - לעשות דין בפושעים, ומוסרים אותה למושל. אולם הזכות הזאת אינה נובעת מסמכות אבהית. והראיה: אם יבוא נכרי ויפגע באחד מבני-המשפחה, רשאי האב לחרוץ את דינו כמו במצב הטבעי. וודאי שרשות זו אינה נובעת מסמכות אבהית. במשפחה, שבה הבנים מוותרים על זכות טבעית זו מתוך כבוד לאביהם, הזכות הזאת נתונה לאב בלבד.

75. הילדים התרגלו כבר מגיל צעיר לשמוע בקול אביהם ולהביא בפניו את דברי-הריב שלהם, ולכן באופן טבעי הסכימו לאפשר לאב להמשיך ולמשול בהם גם לאחר שבגרו. לא בגלל זכותו של האב למשול - אלא כי הם הבינו שהוא המתאים ביותר למשול, בגלל יושרו ואהבתו לכל ילדיו.

76. לכן, האבות הפכו במשך הזמן למושלים. ואם מתו בשיבה טובה והעמידו יורשים, נוצר שלטון מלכים העובר בירושה. אולם אין זה אומר שזכותו של המלך נובעת מזכותו של אב. באופן דומה, האבות שימשו במקרים רבים גם ככהנים, אולם אין זה אומר שהזכות להיות כוהן נובעת מסמכותו של אב.

פרק ז: החברה המדינית או האזרחית

77. לאחר שברא ה' את האדם, קבע (בראשית ב יח): "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ", ויצר תמריצים המניעים את האדם לחיות בחברה. החברה הראשונה היתה של איש ואשתו; ממנה באה חברת הורים וילדיהם; אחר-כך נוספה גם חברת אדון ומשרתו. במקרים רבים התמזגו שלושת החברות הללו במסגרת משפחה. אולם כל החברות הללו לא הגיעו לדרגה של חברה מדינית.

78. החברה של חיי נישואין נוצרת ע"י הסכמה בין איש לאישה. עיקרה הוא שותפות גופנית הדדית במטרה להוליד. אולם יש בה גם התחייבות לתמיכה הדדית ושיתוף במידה הדרושה לחיזוק האהבה והדאגה וההדדית, וכדי לפרנס את הילדים המשותפים.

79. תכלית החיבור בין זכר לנקבה הוא המשך קיום המין. ולשם כך צריך לא רק להוליד אלא גם לטפל בילדים עד שיוכלו לקיים את עצמם. לכן, הבורא החכם לאין-סוף קבע שהחיבור בין זכר לנקבה נמשך כל עוד יש צורך בשיתוף-פעולה לטיפול בילדים. אצל אוכלי-עשב, החיבור בין זכר לנקבה הוא קצר - כי הנקבה יכולה להניק את ילדיה בעצמה עד שיוכלו לאכול עשב בעצמם; אצל הטורפים, החיבור נמשך זמן רב יותר, כי אורח-חייהם דורש סיוע של הזכר בזמן ההנקה; כך גם אצל רוב מיני העופות.

80. במין האדם, דרוש הרבה יותר זמן כדי לטפל בילדים ולהביאם לבגרות, ובהתאם לזה, החיבור בין זכר לנקבה נמשך זמן רב יותר מבכל המינים האחרים. הבורא בחכמתו נתן לאדם כושר לעבוד ולאגור מזון לעתיד, וגרם לכך שחברת איש ואשתו תתמיד לאורך זמן, כדי שיעבדו וידאגו ביחד לצאצאיהם ויאגרו עבורם נכסים לעתיד.

81. למרות שקשרי-הנישואין של בני-אדם חזקים ומתמידים יותר משל יצורים אחרים, עדיין אין חובה עקרונית שהם יהיו נצחיים ולכל החיים, אלא אפשר להגביל אותם ע"י הסכמה או זמן או תנאים מסויימים.

82. כשיש רצונות שונים לאיש ולאשתו, חייבים להכריע, ובדרך-כלל ההכרעה נתונה בידי האיש כי הוא חזק ומוכשר יותר. אולם הכרעה זו קיימת רק בדברים שהם קניין משותף של האיש והאישה. אין לאיש שליטה על חיי אשתו או על רכושה הפרטי. במקרים רבים, האישה חופשיה להיפרד ממנו, בהתאם לחוזה שביניהם. ובמקרה זה, הילדים נשארים עם האב או האם בהתאם לתנאי החוזה. כל זה שונה מאד מכוח הסמכות של מלך ביחס לנתיניו.

83. תכליות חברת הנישואין קיימות במדינה כמו במצב הטבעי, ולכן סמכות השלטון אינה מתערבת בסמכויות במסגרת חיי הנישואין, פרט למקרים שבהם צריך לשפוט בסכסוכים במשפחה. אילו סמכות הבעל היתה סמכות של שלטון, הרי שלא היה מקום לנישואין במקום שיש שלטון. אולם כיוון שמדובר בסמכות נפרדת ובלתי-תלויה, הנישואין קיימים גם במדינות שיש בהן מלך. ואפשר לקבוע את חוזה הנישואין ולהכניס בו שינויים בסעיפי העזרה ההדדית, בהתאם לצורך. לסיכום: חברת הנישואין שונה לגמרי מהחברה המדינית.

84. החברה של הורים וילדיהם - כבר דיברתי עליה בפרק הקודם, והסברתי שגם היא שונה לגמרי מהחברה המדינית.

85. החברה של אדון ומשרת - גם היא חברה זמנית הנובעת מהסכמה. אדם בן-חורין יכול להפוך למשרתו של אדם בן-חורין אחר לצורך שירות מסויים ולזמן מסויים. סוג נוסף של משרתים הוא עבדים: אלה אנשים הנלקחו בשבי במסגרת מלחמה צודקת. כיוון שתקפו אנשים אחרים, איבדו את זכותם לחיים, ולכן איבדו גם את זכותם לחירות ולנכסים.

86. לסיכום, המשפחה שונה מאד ממדינה, וסמכותו של ראש-המשפחה שונה מאד מסמכותו של מלך. סמכותו של ראש-המשפחה ביחס לאשתו, ילדיו, ומשרתיו, מוגבלת מאד הן בזמנה והן בהיקפה.

87. החברה המדינית נוצרת באופן אחר לגמרי. כל אדם נולד חופשי, ויש לו רשות ליהנות באופן שווה מכל הזכויות והברכות של הטבע. גם יש לו זכות לשמור על חייו חירותו ונכסיו מפני חבלות, ואף להעניש עבריינים. כדי ליצור חברה משותפת, מסכימים כל האנשים למסור את סמכות-הענישה ביד הציבור. והציבור קובע חוקים מסודרים ליישום סמכות זו, וממנה קצינים לביצוע החוקים. כך מוגדרת חברה אזרחית: אוסף כל האנשים הנשמעים לחוק משותף וכפופים לבית-דין משותף, שבסמכותו לפסוק בסכסוכים ביניהם ולהעניש את העבריינים. אנשים, שאין להם שופט משותף, נמצאים עדיין במצב הטבעי, שבו כל אחד שופט לעצמו.

88. לחברה המדינית יש שתי סמכויות: כלפי פנים וכלפי חוץ. כלפי פנים - לחוקק חוקים הקובעים עונשים על עבירות, ולבצע אותם. כלפי חוץ - להילחם בכל אדם מבחוץ הפוגע במישהו מבני החברה. בני החברה ויתרו על סמכותם בשני תחומים אלה והעבירו אותם לחברה. יחד עם זה, הם גם התחייבו למסור את מלוא כוחם לחברה, כדי לאכוף את החוקים שהם עצמם קבעו (ע"י נציגיהם), ולהילחם באויבים מבחוץ.

89. לסיכום, כשמספר כלשהו של אנשים מתאחדים לחברה אחת, מוותרים על סמכותם לבצע את החוק הטבעי, ומוסרים אותה לשופט מוסכם - שם נוצרת חברה מדינית או אזרחית. וכשאדם פרטי מוותר על סמכותו לבצע את החוק הטבעי ומוסר אותה לשופט של חברה מסוימת - הוא נעשה חלק מאותה חברה. כל בני-החברה חייבים לסייע באכיפת החוקים, שכן אלה חוקים שהם עצמם קבעו (ע"י נציגיהם). אולם, אם אנשים מתאחדים לחברה אחת ואינם ממנים שופט מוסכם שישפוט ביניהם - אין זו חברה מדינית, אלא הם נמצאים עדיין במצב הטבעי.

90. שלטון-היחיד המוחלט, שיש החושבים אותו לצורת-הממשל היחידה בעולם, למעשה אינו מתאים כלל להגדרה של ממשל אזרחי. כי חברה אזרחית מוגדרת ע"י רשות מוסמכת, שכל בני-החברה יכולים לפנות אליה לשפוט בסכסוכים ולתקן עוולות; ודבר זה אינו קיים כשיש מלך עם שלטון-יחיד מוחלט.

91. כי במקום שיש מלך עם שלטון מוחלט, שבידו כל הכוח המחוקק והמבצע, אין שופט שאפשר לפנות אליו לעזרה כאשר המלך עצמו או שליחיו עושים עוול. לא משנה מה שמו - צאר, סולטאן, או כל דבר אחר - הוא נמצא ב"מצב הטבעי" ביחס לכל נתיניו, כי אין שופט שיכול לשפוט ביניהם בצדק. אולם קיים הבדל אחד מצער: במצב הטבעי כל אדם יכול להגן על עצמו, ובמדינה עם שלטון מוחלט - הנתינים אינם יכולים להגן על עצמם מפני פגיעתו של המלך, המושחת על-ידי חנופה וחמוש בכוח-שלטון בלתי-מוגבל.

92. מי שחושב, שכשאדם נעשה מלך - הוא נעשה מתוקן במידותיו, ילמד הסטוריה ויראה שהאמת הפוכה מזה. מי שמתנהג באלימות ביערות אמריקה, לא ישתנה לטובה כשיעלה על כיסא המלכות; להפך, בתור מלך ייקל עליו להשתמש בלמדנות ובדת כדי להצדיק את מעשיו, ולהשתמש בחרב כדי לחסל את מתנגדיו. מי שרוצה לדעת איך נראות זכויות האדם במדינה עם שלטון מוחלט "מושלם", יקרא את תיאורו של האי ציילון, שפורסם לאחרונה.

93. אמנם, גם במדינה עם שלטון מוחלט יש בתי-משפט השופטים בין אזרחים לבין עצמם. אולם הדבר לא נובע מאהבתו של השליט לנתיניו, אלא מאהבתו לעצמו. כמו שכל אדם, המחזיק בעלי-חיים לתועלתו, רוצה שהם לא יפגעו זה בזה, כדי שלא שיוכלו להמשיך לעבוד בפרך לתועלתו. אולם אם תשאל 'מי יגן עליי מפני האלימות של השליט עצמו?' תיחשב בן-מוות על עצם העלאת השאלה. בשלטון יחיד, יש תקנות רק בין הנתינים לבין עצמם; המלך נחשב נעלה מעל כל התקנות, ומותר לו להשתמש בכוחו כדי לחבול ולהזיק בלי הגבלה. כל ביקורת על אלימות מצד השליט נחשבת למרידה. האומר ששלטון-יחיד נוצר בהסכמה, כאילו אומר שבני-האדם הסכימו שכולם יהיו כפופים לחוקים פרט לאחד, שיוכל להשתמש בכוח בלי הגבלה. כביכול, בני-האדם הם טיפשים - כדי למנוע נזקים מצד חולדות או שועלים, הם מוכנים להיות טרף לאריות...

94. למעשה, אנשים אינם טיפשים. כשהם רואים שמישהו עלול לגרום להם נזק שאינם יכולים להתגונן מפניו במסגרת החברה האזרחית שהם נמצאים בה, הם מחפשים דרכים לדאוג לבטחונם. ייתכן שבעבר הם מינו איש טוב ונעלה למלך עליהם, ונתנו לו את השלטון מתוך אמונה תמימה ביושרו. אולם בהמשך קמו לו יורשים שלא היו ישרים כמוהו, ואז האזרחים הבינו שכדי להגן על עצמם הם צריכים למסור את סמכות השלטון לגופים קיבוציים, כגון פרלמנט או סנאט. בגופים אלה, כל האזרחים הם שותפים שווים בקביעת החוקים, והחוקים חלים על כל יחיד - גם על המלך עצמו.

פרק ח: ראשיתן של חברות מדיניות

95. כל בני-האדם חופשיים ושוים מטבעם. אי-אפשר לשלול מאדם את חירותו ללא הסכמתו. אדם מוותר על חירותו ומסכים להיות חלק ממדינה רק ע"י הסכם עם בני-אדם אחרים, המסכימים להקים חברה לצורך שמירה על בטחון שלום ורווחה. כל קבוצה של בני-אדם יכולה להקים חברה כזאת, והדבר אינו פוגע בחירותם של בני-אדם אחרים. מרגע שהקימו גוף מדיני, הרוב זכאי לפעול ולהחליט בשם כולם.

96. כי כשאנשים הסכימו להפוך לחברה, הם הפכו לגוף אחד. וגוף אחד חייב לפעול במשותף ולנוע בכיוון אחד, והכיוון הזה חייב להיות הכיוון שאליו דוחף הכוח החזק ביותר, שהוא הסכמת הרוב. לכן, בכל כינוס לצורך פעולה משותפת, ברירת-המחדל היא שהחלטת הרוב נחשבת להחלטת הכלל.

97. לכן, כל אדם המסכים להשתתף בגוף מדיני אחד, מקבל על עצמו להישמע להחלטת הרוב. ללא הסכמה זו, ההתאגדות היא חסרת-משמעות. אם היחיד מציית להחלטת הרוב רק כשהוא מסכים לה, הרי אין כל ערך להתאגדות, והיחידים עדיין נמצאים במצב הטבעי.

98. ללא עקרון הרוב, החברה תוכל לקבל החלטה רק בהסכמה פה-אחד. אולם הסכמה כזאת היא כמעט בלתי-אפשרית: יש הרבה אנשים שאינם יכולים כלל להשתתף באסיפות בגלל טרדות החיים, וגם בקרב המשתתפים, בהכרח יש דעות שונות. אם דורשים הסכמה פה-אחד, ולא מאפשרים לרוב לכפות את דעתו על המיעוט - הרי החברה תתפרק מייד לאחר שהתאגדה. לא סביר שבני-אדם בעלי שכל יסכימו להקים חברה שתתפרק מייד.

99. לסיכום: כאשר אנשים, המצויים במצב הטבעי, מתאגדים ומוותרים על סמכות הענישה, ומוסרים אותה בידי רוב הציבור - נוצרת חברה מדינית. זו הדרך היחידה שבה יכול להיווצר ממשל חוקיץ

100. ישנן שתי השגות על טענה זו. (א) לא מצאנו דוגמאות הסטוריות לחברות שנוצרו ע"י הסכמה בין בני-אדם חופשיים. (ב) כל אדם נולד בחברה שכבר יש בה שלטון, ואינו נולד חופשי, ולכן אנשים אינם יכולים להתאגד ולהקים ממשל חדש.

תשובה להשגה א:

101. אכן אין תיעוד רב על אנשים במצב הטבעי, כי הטרדות הכרוכות במצב זה גורמות לכך שאנשים במצב הטבעי ירצו מייד להתאגד למדינה. במצב הטבעי אין מספיק ביטחון ושפע כדי לכתוב ספרי-זכרונות; כתיבת ההסטוריה מגיעה רק אחרי שכבר יש ממשל המבטיח רווחה ושפע. עם במצב הטבעי דומה לילד, ועם שיש לו מדינה דומה למבוגר; כשם שילדים אינם כותבים את תולדותיהם בזמן אמת, אלא רק לאחר שהתבגרו - כך גם עמים. הנה, גם על חייליו של שלמנאסר (מלכים ב יח ט) או אחשורוש אין סיפורים מימי ילדותם, ובכל-זאת ברור לנו שהם היו ילדים פעם... עם ישראל הוא העם היחיד שתחילתו מתוארת בכתובים - כי זה העם היחיד שהתחיל ע"י התערבות אלהית.

102. ישנן חברות מדיניות, שידוע שהתחילו מהסכמה בין אנשים חופשיים, כגון: הרפובליקה הרומית, הרפובליקה של ונציה. ולפי דברי יוסף אקוסטא (en:Joseph da Costa?) כך היה גם בפרו: הם חיו כשבטים נודדים, כמו תושבי פלורידה, הטשריקאנים, תושבי ברזיל ועוד; אין להם מלכים קבועים, הם בוחרים מלך באופן זמני בעת הצורך.

103. דוגמה נוספת: אדם בשם פאלאנטוס יצא עם חבורת אנשים מהעיר ספרטה. הם היו בני-חורין וייסדו משטר חדש לעצמם (טרנטו). הבאתי אמנם רק מספר קטן של דוגמאות, אבל לדעה השניה - שלפיה שלטון-יחיד נוצר כהמשך של סמכות האב - אין דוגמאות כלל.

104. סיכום: התבונה אומרת, שכל בני האדם נולדים חופשיים; הדוגמות ההסטוריות מראות, שבכל מקום שנוצר משטר בדרכי שלום, הוא נוצר ע"י הסכמה של אנשים חופשיים.

105. אמנם, ברוב המדינות אין לנו מידע מלא על מוצאו של המשטר, ואנחנו רואים שיש שם שלטון יחיד מראשית ההסטוריה הכתובה. אפשר להסכים, שכאשר משפחה אחת התרחבה והחליטה להקים עליה שלטון, בני-המשפחה בחרו מרצונם החופשי באביהם, שכן כבר התרגלו שהוא מושל בהם מילדות. אולם כשהאב נפטר והניח אחריו יורשים שאינם ראויים למשול, וכן כשהתקבצו כמה משפחות ביחד למדינה אחת, בחרו במי שנראה להם מוכשר ביותר. כך נוהגים ילידי אמריקה (פרט לשתי הממלכות הגדולות - פרו ומקסיקו - הכובשות שטחים בכוח): הם נוטים לבחור בבנו של המלך הנוכחי לרשת אותו, אבל אם הוא לא מוכשר, הם בוחרים מלך חדש.

106. לכן, למרות שברוב המדינות אנו רואים שלטון יחיד מראשית ההסטוריה הכתובה, אין זה סותר את דבריי על כך שראשית המשטר היתה בהסכמה בין אנשים חופשיים, והשליטים הראשונים סמוך להתייסדות הממלכות נבחרו ע"י האזרחים. אולם יש להסביר מדוע בחרו רוב האנשים דווקא בשלטון יחיד?

107. אנשים התרגלו מילדותם, שאביהם שולט בהם שלטון יחיד, והשליטה הזאת טובה ומועילה להם. לכן, כשרצו להקים שלטון יחיד, בחרו באותה צורת משטר. הם לא היו מודעים לסכנות הכרוכות בריכוז של כוח גדול בידי אדם יחיד, המתגלות רק לאחר כמה דורות. לכן לא טרחו להגביל את כוח השלטון או להפריד רשויות. ועוד: בהתחלה, היה להם רכוש מועט, ולכן לא היו סכסוכים רבים ביניהם, והם בטחו זה בזה. הדאגה העיקרית שלהם היתה להגן על עצמם מאויבים מבחוץ. לכן בחרו את הממשל המועיל ביותר למטרה זו - שלטון יחיד של האדם החכם והאמיץ ביותר ביניהם.

108. מצב זה עדיין קיים אצל שבטי האינדיאנים באמריקה: ה"מלכים" שלהם הם בעיקר מצביאים. בזמן מלחמה יש להם סמכות מוחלטת, אבל בזמן שלום אין להם כמעט כל סמכות.

109. גם אצל בני ישראל, נראה שהמושלים הראשונים נועדו בעיקר להיות מצביאים. דוגמאות:

• הביטוי "לצאת ולבוא לפני העם", (במדבר כו יז): "אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם", שפירושו לצאת למלחמה ולחזור הביתה בראש הצבא.
• יפתח, (שופטים יא ח): "וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח... וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד". בני גלעד פחדו מבני-עמון, ולכן סיכמו עם יפתח שיעזור להם במלחמה ובתמורה ימנו אותו לראש. וכן עשו, (שופטים יא יא): "וַיָּשִׂימוּ הָעָם אוֹתוֹ עֲלֵיהֶם לְרֹאשׁ וּלְקָצִין", ולאחר מכן היה גם שופט, (שופטים יב ז): "וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים".
• גדעון, (שופטים ח כב): "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן", וכשיותם מזכיר את מעשיו לטובת עם ישראל, הוא מציין רק את המלחמה, (שופטים ט יז): "אֲשֶׁר נִלְחַם אָבִי עֲלֵיכֶם וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נַפְשׁוֹ מִנֶּגֶד וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד מִדְיָן".
• אבימלך נקרא בפירוש "מלך", למרות שבפועל היה רק מצביא.
• כשבני ישראל ביקשו משמואל שימנה עליהם מלך, אמרו בפירוש, (שמואל א ח כ): "וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם, וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ". וה' קיבל את בקשתם ואמר לשמואל,(שמואל א ט טז): "כָּעֵת מָחָר אֶשְׁלַח אֵלֶיךָ אִישׁ מֵאֶרֶץ בִּנְיָמִן, וּמְשַׁחְתּוֹ לְנָגִיד עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי מִיַּד פְּלִשְׁתִּים, כִּי רָאִיתִי אֶת עַמִּי, כִּי בָּאָה צַעֲקָתוֹ אֵלָי", התרגום האנגלי ל"נגיד" הוא "captain" = מפקד צבאי בכיר. וכן אמר שמואל לשאול, (שמואל א י א): "הֲלוֹא כִּי מְשָׁחֲךָ ה' עַל נַחֲלָתוֹ לְנָגִיד". ולאחר שנבחר, מתנגדיו טענו נגדו רק טענה אחת, (שמואל א י כז): "מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה?!", כלומר, הוא לא מספיק מוכשר במלחמה כדי להגן עלינו. גם המלך הבא - דוד - נקרא נגיד, (שמואל א יג יד): "בִּקֵּשׁ ה' לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ וַיְצַוֵּהוּ ה' לְנָגִיד עַל עַמּוֹ". וכשבני-ישראל באו להמליך את דוד, אמרו לו שהוא למעשה כבר מלך עליהם בימי שאול, כיוון שנלחם עבורם, (שמואל ב ה ב): "גַּם אֶתְמוֹל גַּם שִׁלְשׁוֹם, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אַתָּה הייתה[הָיִיתָ] מוציא[הַמּוֹצִיא] והמבי[וְהַמֵּבִיא] אֶת יִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר ה' לְךָ 'אַתָּה תִרְעֶה אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל".

110. לסיכום: בין אם שלטון היחיד התפתח באופן טבעי מתוך ההרגל לשמוע בקול האב, ובין אם הוא נבחר ע"י כמה משפחות שרצו מצביא שיגן עליהן מאויבים מבחוץ - ברור שהוא נוסד מלכתחילה רק לטובת הציבור. לולא זאת, השלטון לא היה מתקיים, והחברה החדשה היתה מתפרקת מייד.

111. בעבר, כשבני-האדם הסתפקו במועט ולא רדפו אחר כבוד ותאוות, גם המושלים וגם הנתינים היו טובים יותר ומושחתים פחות. לכן, לא ראו צורך להטיל מגבלות מיוחדות על כוחו של השליט היחיד. אולם במשך הזמן, המושלים נעשו מושחתים והחלו לחשוב על טובת עצמם, ולכן החליטו האזרחים להגדיר באופן מדוייק ומוגבל יותר את זכויות הממשל, ולמנוע את הנזקים הנובעים משימוש מוגזם בכוח השלטון.

112. לסיכום: שלטון יחיד נוצר ע"י בני-אדם חופשיים, שהחליטו מרצונם למנות עליהם שליט ללא מגבלות, כי סמכו על יושרו ומתינותו של השליט. אולם מעולם לא חשבו ששלטון היחיד הוא זכות אלהית - זה רעיון שעלה רק בדור האחרון. גם מעולם לא חשבו שסמכות האב נותנת לו זכות לשלטון. כל התחלה של ממשל בדרכי-שלום באה נבעה מהסכמת העם.

השגה ב:

113. כזכור, ההשגה השניה היא, שכל אדם נולד כשהוא כבר כפוף לממשל כלשהו, ולכן אינו חופשי להתחיל ממשל חדש. לפי טענה זו, איך ייתכן שבמקומות רבים בעולם יש שלטון-יחיד חוקי? איך הוא התחיל? לפי שיטה זו יש רק שלטון-יחיד חוקי אחד בעולם.

114. מעבר לזה, אנשים מעולם לא הכירו בעיקרון של "נתינות מלידה", ולא ראו בעצמם כפופים לשלטון רק משום שנולדו לו.

115. ישנן דוגמאות הסטוריות רבות לאנשים, שפרשו מהשלטון שנולדו בו וייסדו שלטון חדש. לכן יש הרבה קהילות קטנות גם בדורנו, והם מתקיימות עד שקהילות גדולות וחזקות יותר בולעות אותן. זו הוכחה נוספת, שהשלטון לא נוסד מכוח סמכות האב.

116. אנשים כפופים לשלטון כיוון שהם התחייבו להישמע לו. אולם ההתחייבות הזאת אינה מחייבת את בניהם. בניהם נולדים חופשיים, והם רשאים להחליט בעצמם אם להיות כפופים לשלטון או ללכת ולייסד להם שלטון אחר. האב אינו יכול לוותר על חירותו של אדם אחר, גם לא על חירותו של בנו. הדבר היחיד הגורם לאנשים להישאר באותו שלטון הוא הקרקע: הקרקע שייכת לאב, והוא יכול להוריש אותה למי שהוא רוצה, בתנאים שהוא רוצה.

117. וכיוון שחוקי החברה מחייבים כל אדם, הרוצה ליהנות מפירות הקרקע, לקבל על עצמו את חוקי החברה - באופן טבעי מחליטים רוב הבנים, הרוצים לרשת את הוריהם, להישאר נאמנים לאותו שלטון. מכאן נוצרה המחשבה המוטעית, כאילו הבן כפוף אוטומטית לשלטון, וכאילו כל בני-האדם נולדים כשהם נתינים של שלטון.

118. אולם הממשלות עצמן אינן סבורות כך. לדוגמה: אם איש ואישה שהם נתינים אנגליים מולידים ילד על אדמת צרפת, הוא אינו נחשב לנתין של מלך אנגליה וגם לא של מלך צרפת, ואינו נהנה מן הזכויות הכרוכות בכך. גם לא ייחשב לבוגד אם יילחם נגד אנגליה או צרפת. אלא, כל עוד הוא ילד, הוא כפוף לאביו בכל מקום שבו הוא נמצא; לאחר שהתבגר, הוא חופשי לבחור לעצמו את הממשל שיצטרף אליו. מכאן שכך הדבר גם לאדם הנולד להורים אנגליים באנגליה, או צרפתיים בצרפת.

119. לאחר שהוכחנו, שכל אדם חופשי לבחור לאיזה ממשל יצטרף, עלינו לברר באיזה אופן מתבצעת בחירה זו. אם אדם אמר בפירוש שהוא רוצה להצטרף לחברה מסויימת, ודאי שזה מחייב אותו. אבל מה לגבי הסכמה שבשתיקה? לדעתי, כל אדם המשתמש בקרקע כלשהי, הנמצאת בריבונות של ממשל מסויים - מביע בכך הסכמה שבשתיקה להיות כפוף לחוקי אותו ממשל, כל עוד הוא משתמש באותה קרקע.

120. מטרתה של כל קהילה היא הגנה על הקניין. לכן, כשאדם מצטרף אל קהילה כלשהי, הוא מעביר לריבונותה גם את הקניין שלו. הריבונות מתבטאת בכך, שהשימוש באותו קניין כפוף לחוקים שקבעה הקהילה לצורך הבטחת והסדרת הקניין. ומכאן והלאה, כל הנהנה מנכסים אלה - על-ידי קניה או מתנה או ירושה - גם הוא כפוף לאותם חוקים.

121. אולם הממשל שולט רק באדמה ולא באדם. לכן, כל אדם שנתן לממשל "הסכמה שבשתיקה" ע"י שימוש באדמה, ואחר-כך עזב את אותה אדמה, השתחרר מהכפיפות לממשל, והוא רשאי להתחבר לקהילה אחרת, או לייסד קהילה חדשה, בכל מקום פנוי בעולם. אולם כל אדם שנתן לממשל הסכמה מפורשת, נשאר כפוף לממשל לעולם, אלא-אם-כן הממשל יתפורר, או שהממשל יבטל את חברותו בקהילה.

122. אדם הגר במדינה מסויימת ומשתמש באדמתה, נחשב כאורח של המדינה, ולא כנתין שלה. כל עוד הוא אורח, הוא חייב לציית לכל החוקים ולהיכנע לשלטון. אולם אין הוא נתין תמידי של השלטון. כדי להיות נתין תמידי, יש צורך בהתחייבות מפורשת ומנוסחת בדברים.

פרק ט: תכליותיה של חברה מדינית ותכליותיו של הממשל

123. אם במצב הטבעי האדם הוא חופשי - מדוע שירצה לוותר על חירותו ולהצטרף לממשל? התשובה: במצב הטבעי אמנם יש לו זכויות רבות, אבל יש גם גורמים רבים העשויים לפגוע בזכויות אלו בזדון, שכן רוב בני-האדם אינם מקפידים על חוקי הצדק והיושר. המצב הטבעי הוא חופשי, אבל גם מלא פחדים וסכנות. לכן האדם מעדיף להתאחד עם אחרים, ולהקים חברה שתגן על קניינם. וכשאני אומר "קניין" אני מתכוון לשלושה דברים עיקריים: חיים, חירות, ורכוש.

124. במצב הטבעי, ישנם כמה דברים המסכנים את הקניין. (א) אין חוק קבוע ומוסכם שלפיו פוסקים בסכסוכים. החוק הטבעי מובן לכל בעל שכל, אבל האנשים משוחדים ולא תמיד פועלים לפי חוק זה.

125. (ב) אין שופט ידוע ומוסכם שיכול להכריע בסכסוכים על-פי החוק הקבוע. כל אדם שופט לעצמו, ועלול להיות מושפע מרגשות ואינטרסים.

126. (ג) אין כוח להוציא לפועל את פסק-הדין. אדם העושה עוול, ישתמש בכוח כדי להגן על עוולתו, ולכן הטלת-העונש עצמה היא פעולה מסוכנת.

127. לכן, למרות החופש שבמצב הטבעי, אנשים מעדיפים להקים חברה ולהעביר לה את זכותם להטיל עונשים, כך שהיא תתבצע רק לפי החוקים שיקבעו בני החברה, ורק על-ידי האנשים שהוסמכו לכך. זה המקור של שתי הרשויות - המחוקקת והמבצעת.

128. במצב הטבעי, לכל אדם יש שתי זכויות עיקריות: (א) הזכות לעשות כל מה שאפשר כדי להגן על עצמו ועל אחרים בהתאם לחוק הטבעי. (ב) הזכות להעניש אנשים העוברים על החוק הטבעי ופוגעים באחרים. על שתי הזכויות האלו מוותר האדם המצטרף לחברה מדינית.

129. על זכות ההגנה העצמית הוא מוותר כדי שתווסת ע"י החוקים שתקבע החברה.

130. על זכות הענישה הוא מוותר לגמרי, ויותר מזה, הוא תורם את כוחו הטבעי כדי לעזור לחברה לבצע את העונשים הנקבעים בהתאם לחוק. והדבר צודק וחיוני, שכן הוא נהנה מרווחה רבה יותר במסגרת החברה, וגם שאר בני החברה תורמים את כוחם לשמירה על החברה.

131. כל בני-האדם מצטרפים לחברה כדי לשפר את השמירה על קניינם מעבר למה שיכלו להשיג במצב הטבעי. לכן, הכוח שביד הרשויות חייב לשרת רק את טובת הציבור: הוא חייב לשמש רק לצורך הגנה על קניינם של כל בני החברה, ופתרון שלוש הבעיות שנזכרו למעלה במצב הטבעי. לכן, כל מי שנתמנה למשול בחברה מסויימת, חייב למשול באמצעות חוקים מפורסמים שהוסכמו על כל בני-החברה, ובעזרת שופטים ישרים והוגנים. הוא רשאי להשתמש בכוח החברה רק לשם ביצוע החוקים האלה כלפי פנים, ולשם הגנה על התקפות ופלישות מבחוץ. והכל חייב להיות לתכלית אחת: שלום הציבור.

פרק י: צורותיהן של קהיליות

132. כשבני-אדם מתאחדים ומקימים חברה מדינית, הם יכולים לקבוע את צורת המשטר. צורת המשטר נקבעת על-פי מקומה של הסמכות לחוקק חוקים, שהיא הסמכות העליונה. אם סמכות החקיקה היא בידי רוב האזרחים - זו דמוקרטיה. אם הסמכות היא בידי נכבדים מעטים ויורשיהם - זו אוליגרכיה. אם היא בידי אדם אחד - זו מונארכיה. הם רשאים כמובן ליצור שיטות-משטר מעורבבות, או להחליף את שיטת המשטר כפי שיראו לנכון.

133. הערה לשונית: השם "קהיליה" - באנגלית commonwealth - מציין כל חברה מדינית עצמאית, ולא דווקא שיטת משטר מסוימת.

פרק יא: היקף סמכותה של הרשות המחוקקת

134. התכלית העיקרית של הקמת מדינה היא הגנה על הקניין, והאמצעי העיקרי לתכלית זו הוא חקיקה. לכן, החוק הראשון בכל מדינה הוא הקמת הרשות המחוקקת. זוהי הרשות העליונה, וכל שאר הרשויות כפופות לה ולחוקים שהיא קבעה, שכן אלה החוקים המשקפים את הסכמתם של בני החברה.

135. גם הרשות המחוקקת, שהיא הרשות העליונה, מוגבלת בכמה דברים. (מגבלה א) היא אינה רשאית לפגוע באופן שרירותי בחייהם ורכושם של האזרחים. הסמכות שלה היא רק אוסף הסמכויות של כל האזרחים; וכיוון שלאזרחים עצמם אין זכות, במצב הטבעי, לפגוע בחיים וברכוש של עצמם או של אחרים, הרי שאינם יכולים להעביר סמכות כזו לרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת מוסמכת רק לחוקק חוקים שמטרתם לשמור על קיומם וטובתם של בני החברה - לא להשמידם, לשעבדם או לרוששם בכוונה. החוק הטבעי הוא רצון הא-ל. הוא תובע שמירה על קיום האדם. והחוק הזה חל גם על הרשות המחוקקת.

136. (מגבלה ב) הרשות המחוקקת אינה רשאית למשול ע"י צוים שרירותיים הנקבעים בכל יום מחדש, אלא חייבת למשול על-פי חוקים ושופטים מוסכמים, מפורסמים וידועים. זה היתרון העיקרי של מדינה על-פני החוק הטבעי: שהחוק הטבעי אינו כתוב, ולכן פרשנותו ואכיפתו נתונה לשיקול-דעתו של כל אדם; ובמדינה יש חוק כתוב ושווה לכולם. לשם כך מקימים מדינה.

137. ניהול מדינה באופן שרירותי, בסמכות מוחלטת ושלא לפי חוקים קבועים, סותר את עצם המטרה של הקמת המדינה. לא ייתכן שאנשים יוותרו על חירותם הטבעית לשם הקמת מדינה כזאת, שכן מצבם במדינה כזאת גרוע יותר מבמצב הטבעי: במצב הטבעי הם חופשיים לפחות להגן על עצמם מפגיעת הזולת, ובמדינה עם שלטון שרירותי הם אינם יכולים לעשות זאת כי מסרו את כל כלי-נשקם בידי השליט השרירותי. שליט שמאה אלף איש נשמעים לו, מסוכן הרבה יותר ממאה אלף אנשים בודדים. לכן המדינה חייבת להתנהל לפי חוקים קבועים ומפורסמים. הדבר מבטיח שכל אזרח יידע את זכויותיו וחובותיו ויחיה בבטחה במסגרתם, וגם השליטים יידעו את גבולות כוחם ולא יתפתו להשתמש בו לרעה.

138. (מגבלה ג) הרשות המחוקקת אינה רשאית לקחת מאדם את קניינו ללא הסכמתו, שהרי כל תכליתה של הקמת מדינה היא להגן על הקניין, ולא ייתכן שהמדינה תפגע בסיבה לעצם קיומה. עקרון זה מתקיים בדרך-כלל כשהרשות המחוקקת מורכבת מנציגים מתחלפים, החוזרים להיות אזרחים רגילים לאחר תום כהונתם. אולם כשהרשות המחוקקת מורכבת ממושלים קבועים, או כשיש רק מלך אחד קבוע, קיימת סכנה שהמושלים ידאגו לעניינים האישיים שלהם, הנפרדים מענייני שאר האזרחים, וינסו להגדיל את רכושם על-ידי לקיחת קניינם של אזרחים אחרים.

139. לכל שלטון, לא משנה מה צורתו - מלך, סנאט וכו', יש סמכות לחוקק חוקים להסדרת הקניין, אבל אין סמכות לקחת לעצמם את קניינם של האזרחים בעל-כורחם. גם כשנותנים למלך שלטון-יחיד מוחלט, כשיש צורך בכך, אין הדבר נותן לו זכות לקחת את קניינם של האזרחים לעצמו. לשם המחשה, נשווה את הדבר למשמעת הנוהגת בצבא. כל חייל חייב לציית למפקד; המפקד יכול לצוות על החייל לסכן את חייו; חייל המסרב לפקודה בעת מלחמה - ניתן להוציאו להורג; ולמרות כל זאת, המפקד אינו יכול לקחת לעצמו אפילו חלק קטן מרכושו הפרטי של החייל. למפקד יש סמכות מוחלטת, אבל רק למטרה שלשמה ניתנה לו סמכות זו, והיא השמירה על הבטחון.

140. כמובן, כדי לקיים מדינה צריך תקציב, וראוי שכל הנהנה מהמדינה יתרום את חלקו ע"י תשלום מיסים, אולם הדבר חייב להיעשות בהסכמה של כל האזרחים, ע"י נציגיהם הנבחרים.

141. (מגבלה ד) הרשות המחוקקת אינה רשאית להעביר את סמכות החקיקה למישהו אחר. הסמכות שייכת לעם, העם מפקיד אותה ביד הרשות המחוקקת, והרשות אינה יכולה להעביר פיקדון זה למישהו אחר, ללא קבלת רשות מפורשת מהעם.

142. ארבעת המגבלות הללו על הרשות המחוקקת נובעות מהחוק האלוהי והטבעי. מותר להם לפעול רק לפי - (א) חוקים קבועים מוכרזים ושוים לכולם; (ב) חוקים שתכליתם היחידה היא טובת האזרחים; (ג) מיסים שהאזרחים הסכימו להם ע"י שליחיהם; (ד) סמכות חקיקה שאינה ניתנת להעברה למקום אחר.

פרק יב: הרשות המחוקקת, המבצעת, והמאחדת

143. הרשות המחוקקת צריכה להתכנס רק לזמן קצר, לצורך חקיקת החוקים הדרושים לשמירה על הציבור. ראוי שלא תתכנס לזמן ארוך יותר, ושלא יהיו בידה סמכויות ביצוע, כי הדבר יאפשר למחוקקים שלא לציית לחוקים, ייצור ניגוד-עניינים בינם לבין האזרחים, ויגרום להם לחוקק חוקים המשרתים את העניינים הפרטיים שלהם. לכן, בכל מדינה מתוקנת, סמכות החקיקה נתונה בידי מספר מחוקקים המתאספים, מחוקקים, ומתפזרים, וכפופים בעצמם לחוקים שחוקקו.

144. כדי לאכוף את ביצוע החוקים, דרושה רשות נוספת - והיא הרשות המבצעת, הנפרדת מהרשות המחוקקת.

145. הרשות השלישית היא הרשות המייצגת את הציבור, שהתאחד לגוף מדיני אחד, בפני שאר המדינות. היחסים בין מדינה לבין מדינות אחרות מתבססים על "המצב הטבעי", וכמו במצב הטבעי, יש זכות לכל מדינה להגן על עצמה.

146. הרשות השלישית הזאת אחראית למלחמה ושלום, איחודים ובריתות, וכל משא-ומתן עם כל אדם ומדינה מבחוץ. לכן אפשר לקרוא לה "הרשות המאחדת".

147. הרשות המבצעת והרשות המאחדת הן נפרדות ויש להן תפקידים שונים, אם כי במקרים רבים הן מאוחדות בגוף אחד. הרשות המבצעת צריכה לפעול לפי החוקים הקבועים מראש המגדירים את היחסים בין האזרחים; אבל לרשות המאחדת קשה הרבה יותר לפעול על-פי חוקים קבועים מראש, שכן היחסים בין מדינות משתנים באופן לא צפוי. יש לסמוך על הממונים לרשות זו, שינהלו את העניינים לפי תבונתם וכמיטב יכולתם, לתועלת המדינה.

148. כאמור, הרשות המבצעת והרשות המאחדת הן שונות במהותן, אבל באופן מעשי קשה למסרן בידי אנשים שונים, שכן שתיהן דורשות הפעלת כוח. אילו היו שתי רשויות נפרדות היכולות להפעיל כוח, הדבר היה גורם בלגן והרס. לכן בדרך-כלל הרשות המאחדת נחשבת כחלק מהרשות המבצעת.

פרק יג: דירוג הרשויות בתוך המדינה

149. במדינה יכולה להיות רק רשות עליונה אחת, והיא הרשות המחוקקת. שאר כל הרשויות חייבות להיות כפופות לה. אולם סמכות החקיקה מסורה בידה כפיקדון בלבד, למען שמירה על הקניין. אם הרשות המחוקקת מועלת באמון שנתנו בה, לציבור יש סמכות ואף חובה לסלק אותה ולהחליפה, כדי לשמור על החוק היסודי והמקודש של "שמירה עצמית". מכאן, שהסמכות העליונה היא של הציבור. אמנם סמכות עליונה זו מתבטאת בפועל רק כאשר הממשל מתפורר.

150. בכל מקום שיש ממשל, הרשות המחוקקת היא העליונה, מעצם העובדה שהיא יכולה לחוקק חוקים המגבילים את פעולתן של כל הרשויות האחרות. כל שאר הסמכויות, הנתונות לזרועות השלטון השונות, נובעות רק מסמכות החקיקה של הרשות המחוקקת.

151. יש מדינות שבהן אחד המחוקקים מחזיק גם בסמכות הביצוע. במצב זה, אפשר להגיד שאותו שליט הוא "הסמכות העליונה". אבל אין זה אומר שכל הסמכות העליונה נתונה בידו. סמכות החקיקה עדיין נתונה בידי נציגי הציבור, שהוא רק אחד מהם. הוא כפוף לחוק כמו כולם, ואם הוא מפר את החוק - אין חובה לשמוע בקולו.

152. הרשות המבצעת כפופה בגלוי לרשות המחוקקת, ואחראית כלפיה, והרשות המחוקקת יכולה להחליפה בכל עת לפי רצונה. כשראש הרשות המבצעת הוא גם חלק מהרשות המחוקקת, יש לו סמכות עליונה כאחד המחוקקים, אבל לא כמבצע.

שנם עוד רשויות ותפקידים רבים במדינה, המתחלפים ממדינה למדינה ואין כאן המקום לפרטם. אולם כולם פועלים רק בהתאם לסמכות שנמסרה להם ע"י ייפוי-כוח מפורש, וכולם אחראים כלפי רשות עליונה יותר.

153. הרשות המחוקקת אינה צריכה לפעול בכל עת; אולם הרשות המבצעת צריכה לפעול בכל עת כדי לאכוף את החוקים. הרשות המחוקקת יכולה להוציא מידי הרשות המבצעת את הסמכות לבצע חוקים מסויימים, ואף לשפוט אותם ולהענישם על ניהול כושל של המדינה. כך גם לגבי הרשות המאחדת; שתי רשויות אלו - המבצעת והמאחדת - כפופות לרשות המחוקקת. המחוקקים יכולים להתכנס במועדים שנקבעו מראש בתקנון, או במועדים אחרים שימצאו לנכון.

154. אם הרשות המחוקקת מורכבת מנציגים הנבחרים באופן חד-פעמי, אז יש לקיים בחירות חדשות, או במועדים שנקבעו מראש, או כאשר הוחלט שיש בכך צורך השעה. הסמכות לכנס את הרשות המחוקקת נתונה בידי הרשות המבצעת: אם החוק קובע שהרשות המחוקקת צריכה להתכנס בזמנים קבועים, אז הרשות המבצעת צריכה רק לקבוע את סדרי הכינוס; אם החוק אינו קובע זמנים, אז הרשות המבצעת צריכה להחליט על-פי שיקול דעתה, מתי יש צורך לכנס מחדש את הרשות המחוקקת, כדי לשנות את החוקים לפי צרכי העם.

155. ומה יקרה אם הרשות המבצעת תשתמש בסמכות זו על-מנת למנוע את כינוס הרשות המחוקקת, בניגוד לחוק? - במצב זה הם יכניסו את עצמם ל"מצב מלחמה" מול הציבור, והציבור יהיה רשאי לפעול בכוח כדי להחזיר לעצמו את סמכות החקיקה. כל שימוש בכוח ללא סמכות הוא מתקפה - והפתרון היחיד לכך הוא להשתמש בכוח נגדי.

156. הסמכות הנתונה לרשות המבצעת, לכנס ולפזר את הרשות המחוקקת, אינה מעידה על כך שהרשות המבצעת עליונה על הרשות המחוקקת. כפי שהסברנו למעלה, הרשות המחוקקת היא העליונה. הסמכות המיוחדת הזאת היא רק פיקדון שהפקידו בני-העם בידי הרשות המבצעת. כי לציבור קשה לצפות מראש את צרכי החקיקה במצבים משתנים, ולכן טבעי לסמוך על הרשות המבצעת - הפועלת בכל עת והעוסקת באכיפת החוקים - שתדע מתי יש צורך לכנס את הרשות המחוקקת מחדש. לא אעסוק כאן בשאלה מה עדיף - להתכנס בזמנים קבועים, או לתת למלך את הזכות לכנסם כרצונו; כל מטרתי היא להראות, שהסמכות לכנס את הרשות המחוקקת אינה מעידה על עליונות.

157. העולם משתנה במהירות: ערים גדולות נעזבות ושוממות, וערים נידחות גדלות ומתרחבות. כתוצאה מכך, לפעמים נוצר עיוות בייצוג ברשות המחוקקת: עיירה שוממה שולחת לבית-המחוקקים אותו מספר של נציגים כמו מחוז מיושב בצפיפות. זהו עיוות שקשה לתקנו, כי סמכות-החקיקה כבר ניתנה בידי הרשות המחוקקת, וקשה לגורם אחר בציבור להכניס בו שינויים.

158. אם הרשות המבצעת שמה לב לעיוות כזה, ומשנה את אופן הייצוג של מחוזות שונים בהתאם לשינויים בגודלם, אין להתנגד לה ולטעון שהיא כביכול מקימה רשות מחוקקת חדשה, אלא רק מחזירה על כנה את הרשות המחוקקת המקורית. זוהי זכות מיוחדת צודקת, שנועדה לטובת העם ולתיקון הקלקולים שנוצרו בממשל במשך הזמן. לא כל שינוי במצב הקיים הוא פגיעה בממשל. פגיעה בממשל היא רק מצב שבו הממשל פוגע באופן שרירותי באחד מחלקי העם, או נותן זכויות יתר לאחד מחלקי העם. אבל כל שינוי הנעשה מתוך עקרונות צודקים וקיימים לאורך ימים, יצדיק את עצמו וייהנה מתמיכת הציבור.

פרק יד: הזכות המיוחדת ("פררוגטיבה")

159. בכל מדינה מתוקנת, שבה יש הפרדה בין הרשות המחוקקת למבצעת, חשוב שיהיו כמה סמכויות בידי הרשות המבצעת. המחוקקים לא יכולים לצפות מראש את כל המצבים האפשריים, וכשנתקלים במצב שאין לו מענה בחוק, ואי-אפשר לכנס את הרשות המחוקקת להחליט בנושא, צריכים המבצעים להחליט לפי שיקול דעתם איך לפעול לטובת הציבור. מעבר לזה: לפעמים אף צריך לפעול בניגוד לחוק ב"הוראת שעה", שכן קיום דקדקני של החוק עלול לפגוע בתכליתו. לדוגמא: בשעת שריפה, צריך לפעמים להרוס את ביתו של אדם חף מפשע, כדי למנוע מהאש להתפשט. מסיבה דומה, יש לאפשר לשליט לתת חנינה לעבריינים מסויימים, כשהדבר אינו גורם נזק לחפים מפשע.

160. סמכות זו הנתונה לרשות המבצעת, לפעול ללא הוראת החוק ולפעמים אף בניגוד לחוק, נקראת "הזכות המיוחדת". היא חיונית במדינות שבהן הרשות המחוקקת אינה מתכנסת בכל עת.

161. בדרך-כלל הציבור אינו מערער על זכות מיוחדת זו, כאשר הרשות המבצעת משתמשת בה לתועלת הציבור. אם בכל-זאת מתעוררת מחלוקת בין הציבור לבין הממשלה על שימוש בזכות מיוחדת זו, ניתן להכריע במחלוקת זו בהתאם לתכלית - להועיל לציבור או להזיק לו.

162. אפשר להניח, שבזמנים הראשונים, כאשר המדינות היו כמו משפחות והמושל היה כמו אב, כמעט כל הממשל היה בבחינת "זכות מיוחדת". היו מעט מאד חוקים (אם בכלל), והממשל נקבע על-פי שיקול דעתו של המושל. אבל כשהחולשה והחנופה גרמה למלכים להשתמש בזכות מיוחדת זו לענייניהם האישיים ולא לתועלת הציבור, החליטו האזרחים להגביל את הזכות הזו בפירוש.

163. כשהציבור מגביל את הזכות המיוחדת של השליט, אי-אפשר לומר שזו "פגיעה בשליט", כי הזכות הזאת אינה שייכת לשליט. הציבור רק מצהיר, שהזכות המיודחת שנתן לשליט בעבר כבר אינה משמשת לתכליתה המקורית, ולפיכך יש להגביל אותה. "פגיעה" היא רק דבר המזיק לטובת הציבור, שהיא התכלית העיקרית של הממשל. כל דבר המועיל לטובת הציבור, מועיל גם לממשל. השליט אינו רשות נפרדת מהציבור, ואין לו שום "זכות" העומדת בפני עצמה ונפרדת מהעקרון של טובת הציבור. רוב העיוותים המתגלים במשטרים מלוכניים נובעים בדיוק מנקודה זו, הרואה בשליט בעל זכות אישית ונפרדת מטובת הציבור. אף ציבור בעל שכל לא ייתן את עצמו לשלטון כזה, הדואג לענייניו האישיים.

164. אדם חופשי ובעל-שכל, לעולם לא יקבל על עצמו שלטון במטרה שיזיק לו. אם כי ייתכן שיקבל על עצמו שלטון במטרה שיועיל לו, ולא יטרח להגדיר את גבולות הסמכות שלו. כשיש מלך טוב הדואג לטובת הציבור, הציבור יכול להפקיד בידו זכות מיוחדת גדולה לפעול נגד החוק לפי שיקול דעתו; אולם כשיש מלך חלש ורע הפועל למען עניינים שאינם טובת הציבור, הציבור רשאי לקחת מידו את הזכות המיוחדת.

165. לכן, בתולדות אנגליה, אנחנו רואים שכאשר היו מלכים חכמים וטובים, העם נתן להם זכות מיוחדת רחבה, ולא ערער על מה שעשו במסגרת זכות זו. גם כשהם טעו, היה ברור שעיקר מטרתם היא טובת הציבור.

166. אולם יש מימרה: "מלכים טובים מסוכנים לחירות העם". כי העם נותן למלכים הטובים זכויות מיוחדות לפעול לטובת הציבורר, והיורשים שלהם חושבים שהזכויות הללו מגיעות להן גם כאשר הם פועלים לטובת עצמם ומזיקים לציבור. וכשהציבור מנסה להחזיר לידו את הזכות המיוחדת, הדבר עלול לגרום למהומות. כל עוד המלך משתמש בזכות המיוחדת לטובת הציבור, ראוי שהציבור לא יגביל אותה. הזכות המיוחדת היא רק סמכות לפעול לטובת הציבור ללא חוק.

167. הסמכות לכנס את הפרלמנט באנגליה, גם היא זכות מיוחדת של המלך, וגם כאן סומכים על המלך שישתמש בזכות הזאת לטובת הציבור. כיוון שאי-אפשר לדעת מה הם הזמנים והמקומות המתאימים ביותר לכינוס הפרלמנט, סומכים על ראש הרשות המבצעת שיעשה זאת באופן המועיל ביותר לטובת הציבור.

168. נשאלת השאלה: מי ישפוט את השליט על השימוש שהוא עושה בזכות המיוחדת, אם הוא אכן כשר? התשובה: אין מי שמסוגל לשפוט בנושא זה. אי-אפשר לשפוט בין הרשות המחוקקת - שהיא הרשות העליונה, לבין הרשות המבצעת - שבידה הסמכות לכנס את הרשות המחוקקת. אין גם מי שישפוט בין הרשות המחוקקת לבין הציבור, כאשר הציבור טוען שהרשות המחוקקת מזיקה לו. כמו תמיד, כשאין שופט עלי אדמות, הברירה היחידה היא לצעוק לא-ל בשמיים. כשהשליטים מפעילים כלפי העם כוח שהעם לא מסר בידם, אין להם למי לפנות לעזרה עלי אדמות, ולכן הם חופשיים לצעוק לא-ל בשמיים. אמנם העם אינו יכול לשפוט על-פי חוקי המדינה, אבל נשארת לו הזכות על-פי החוק הקודם לכל המדינות - הזכות לצעוק לא-ל בשמיים. הא-ל והטבע מחייבים את האדם לשמור על קיומו, והוא אינו רשאי לוותר על זכות קיומו או למסרה לאחרים. ואין לחשוב שזכות זו תגרום למהומות ומרידות, כי הדבר יקרה רק כאשר רוב העם יסבול. ומצב זה הוא המסוכן ביותר לשליטים.

פרק טו: סמכות האב, השלטון המדיני, וכוח העריצות - דיון משותף

169. כבר דיברנו על כל אחד משלושת אלה בנפרד, אולם כיוון שהערבוב ביניהם הוא הגורם העיקרי לטעויות בעניין הממשל, נדון בהם שוב ביחד.

170. (א) סמכות האב או ההורים היא הסמכות להדריך את ילדיהם עד שיגדלו ויוכלו להבין את החוק שלפיו הם אמורים לנהוג - החוק הטבעי או חוק המדינה. רגשי האהבה שנטע הא-ל בלב ההורים מעידים שתכליתה של סמכות זו היא לטובת הילדים בלבד, ולא סמכות שרירותית שנועדה לשרת את ההורים. והסמכות אינה חלה על חייהם של הילדים או על קניינם, ואינה חלה על הילדים לאחר שהתבגרו והתחילו להשתמש בשכלם. לאחר שהתבגרו, הילדים צריכים לכבד את הוריהם ולעזור להם, אבל לא חייבים לציית להם. לכן סמכות האב רחוקה מאד מהממשל המדיני.

171. (ב) השלטון המדיני הוא הסמכות שיש לכל אדם במצב הטבעי, והוא מוסר אותה בידי החברה ושליטיה הנבחרים. זוהי הסמכות להשתמש בכוח על-מנת להגן על קניינו, וכן להטיל עונש על פגיעה בקניינו. תכליתו של כוח זה היא לשמור על קיום מין האדם; ולכן, גם כשהכוח הזה עובר לשליטים, עדיין תכליתו היחידה היא לשמור על קיום מין האדם. לכן אין זו שררה שרירותית על קניינם של האזרחים, אלא רק סמכות לחוקק חוקים ועונשים שמטרתם לשמור על החברה. סמכות זו נובעת מהסכמה הדדית בין כל בני החברה.

172. (ג) כוח העריצות הוא כוח מוחלט ושרירותי, המאפשר לאדם אחד לשלול את חייו של אדם אחר כרצונו. זה אינו כוח טבעי, שהרי בטבע כל בני האדם שוים בזכויותיהם. זה גם אינו כוח הנובע מהסכמה, כי האדם עצמו אינו אדון לחייו ולחירותו, ולכן אינו יכול לתת את השליטה עליהם לאחר. כוח העריצות מוצדק רק כלפי אדם התוקף אדם אחר ופותח במלחמה נגדו. כי התוקף פועל נגד החוק הא-להי שה' נטע בשכלם של בני האדם, ונגד הקשרים המאחדים את כל בני האדם לאגודה אחת; הוא נוטש את דרך השלום המחוייבת לפי השכל, ומשתמש בכוח מלחמה כדי להשיג מטרות לא צודקות; בכך הוא מאבד את מעמדו כאדם ויורד למעמד של חיה רעה. לנתקף מותר להשמיד אותו, וגם בני-אדם אחרים יצטרפו אל הנתקף כדי לסייע לו לעשות צדק, כמו שהם מתחברים כדי להשמיד חיית-טרף. לכן, כוח העריצות מוצדק רק כלפי שבויים שנשבו במלחמה צודקת וחוקית. הוא אינו נובע מהסכם; ברגע שיש הסכם עם השבוי, הוא כבר לא שבוי, ומצב המלחמה מסתיים.

173. את סמכות האב נותן הטבע להורים, לטובת ילדיהם; את השלטון המדיני נותן הסכם מרצון לשליטים, לטובת נתיניהם; ואת כוח העריצות לוקחים האדונים לעצמם, ביחס לאנשים שתקפו אותם ובכך איבדו את זכותם לקניין.

פרק טז: הכיבוש

175. כאמור למעלה, השלטון החוקי נובע רק מהסכמת העם. למרות זאת, בגלל תאוות-הכבוד והמולת-המלחמה, לפעמים לא שמים לב להסכמה זו, ומתוך כך טועים וחושבים, שהכפיה והכיבוש בכוח הנשק גם הם מקורות לשלטון. למעשה, הכיבוש אינו יוצר שלטון חוקי אלא להיפך, הורס את השלטון החוקי. שלטון חוקי חדש יכול לקום רק בהסכמת העם.

176. התוקף, הפותח במלחמה לא צודקת, אינו קונה בכך כל זכות לשלטון על הזולת. בדיוק כמו שהשודד אינו קונה לו זכות לרכושו של הנשדד. אין כל הבדל בין שודד-ים לבין שודד עם כתר על הראש; עבירת הגזל חמורה באותה מידה. אם אדם פרץ לביתי והכריח אותי באיומים לחתום על מסמכים המעבירים לו את ביתי, אין הדבר מקנה לו כל זכות. אם אני חלש מכדי להתנגד לו, אני יכול לנסות לתבוע אותו למשפט, ואם גם זאת לא אוכל לעשות, יוכל בני או נכדי לתבוע את זכותי. ואם המנוצחים בקרב אינם יכולים לפנות למשפט עלי אדמות, יש להם זכות לצעוק לא-ל בשמיים, כמו שעשה יפתח בשעתו, (שופטים יא כז): "וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ, וְאַתָּה עֹשֶׂה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי; יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן". ויוכלו להמשיך ולצעוק עד שיקבלו בחזרה את זכותם הטבעית, להקים שלטון נבחר בהסכמה. ואם תאמר, שחוסר-הכניעה של המנוצח, הצועק לא-ל, יגרום לצרות ובלגן - הרי אלה בדיוק אותן "צרות" הנגרמות מכך שאדם פונה לבית-משפט לבקש צדק. אדם הפונה שלא כדין, נענש; אדם הצועק אל א-ל בשמיים, חייב להיות בטוח לגמרי שהצדק איתו, אחרת ייענש. לסיכום: במלחמה לא-צודקת, המנצח אינו קונה כל זכות לשלוט במנוצחים.

177. ומה אם המנצח במלחמה הוא הצד הצודק - האם הניצחון מקנה לו זכות שלטון? - ראשית, ודאי שאין לו זכות שלטון על האנשים שניצחו יחד עמו. להיפך: האנשים שסייעו לו והשתתפו יחד איתו במלחמה, כנראה עשו זאת כדי להשתתף ברווחי הנצחון, ולא כדי להיות משועבדים למנהיג. יש טוענים, ששלטון המלכים באנגליה התחיל עם הכיבוש הנורמני של אנגליה, ולכן יש להם סמכות מוחלטת; אבל גם אם המלחמה של ויליאם הכובש היתה מוצדקת, היא היתה מקנה לו שליטה רק על המנוצחים - הסכסונים והבריטים - ולא על הנורמנים שניצחו יחד איתו. צאצאי הנורמנים עדיין בני-חורין. וכיוון שבימינו כבר התאחדו צאצאי הנורמנים והסכסונים והבריטים, והחוק אינו מבחין ביניהם, ברור שאינו יכול לתת שליטה מוחלטת למלך.

178. ומה אם המנצחים לא התאחדו עם המנוצחים - האם הניצחון מקנה להם זכות שלטון? - כיוון שזהו כוח של עריצות, הוא חל רק על חייהם של המנוצחים שאיבדו את זכותם לחיים בכך שהשתתפו במלחמה לא-צודקת; הוא אינו חל על חייהם ורכושם של אלה שלא השתתפו במלחמה, וגם לא על רכושם של אלה שהשתתפו במלחמה.

179. לכובש יש זכות שלטון רק על אותם אנשים שעזרו בפועל או הביעו הסכמה מפורשת עם הכוח הלא-צודק שהופנה נגדו. אין להאשים את כל העם בפשעים שעשו מנהיגיהם כלפי הנתקפים, כפי שאין להאשים אותם בפשעי המנהיגים כלפי בני-עמם, כל עוד לא הסכימו לכך ולא ייפו את כוחם לכך. אמנם, הכובשים בדרך-כלל מתעלמים מהבחנה זו, ודורשים שליטה על כל המנוצחים; אולם למעשה זכות השליטה ניתנת להם רק על אלה שהשתתמשו בכוח כדי לעשות עוול.

180. לכובש יש זכות שלטון רק על חייהם של התוקפים, אבל לא על רכושם. טענה זו נראית מוזרה, כי היא מנוגדת למנהג המקובל; אבל מנהגו של החזק בדרך-כלל אינו מעיד על צדק.

181. מלחמה בדרך-כלל כרוכה גם בהפעלת כוח כלפי אדם, וגם בגרימת נזק לרכוש. אולם רק השימוש בכוח הוא הגורם למצב של מלחמה; ומי שיוזם שימוש בכוח שלא בצדק, מאבד את זכותו לחיים. מי שמשתמש בכוח כמו חיית-טרף, מותר להשמידו כמו שמותר להשמיד חיית-טרף מסוכנת.

182. אולם פשעיו של האב אינם באשמת ילדיו. ייתכן שילדיו שוחרי שלום. האב התוקפן מאבד את זכותו לחיים, אבל אין זה נוגע לילדיו. הטבע גרם לכך שילדים יירשו תמיד את נכסי האב, כדי שיוכלו להתקיים; והילדים לא השתתפו במלחמה; ולכן עדיין יש להם זכות לנכסים אלה. אסור לכובש לקחת את נכסי הילדים, רק משום שניצח את אביהם במלחמה צודקת. לכל היותר, יש לו זכות לקחת חלק מהנכסים כפיצוי לנזקים ולהוצאות שנגרמו לו במהלך המלחמה. כשגנב מתנפל עליי, מותר לי להרוג אותו כדי להגן על עצמי, אבל אסור לו לשדוד את רכושו, פרט לנטילת פיצויים על נזקים שנגרמו לי.

183. גם אם הכובש ניצח במלחמה צודקת, מותר לו רק לקחת את חייו של התוקף ולקחת פיצויים מרכושו, אבל אסור לו לקחת את הנכסים של אשתו וילדיו של התוקף. התוקף אינו יכול "לאבד" את חייהם ורכושם של אשתו וילדיו, כי אינם שייכים לו. המשפט צריך לאזן בין שתי זכויות: זכותו של הנתקף לקבל פיצויים מנכסיו של התוקף, וזכותם של ילדי התוקף לרשת את נכסיו של אביהם. איך עושים זאת? - החוק הטבעי היסודי הוא קיום האדם; לכן, כשהרכוש לא מספיק לכולם, צריך לחלק אותו באופן שלכל אחד משני הצדדים יהיה מספיק לצורך קיומו.

184. אך גם אם נאמר, שזכותו של הנתקף לפיצויים גוברת לחלוטין על זכותם של ילדי התוקף לחיים, עדיין אין זה נותן לנתקף זכות לכבוש קרקע, שכן כל נזקי המלחמה אינם מגיעים ברמתם לערכה של קרקע בגודל בינוני. הנזק הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת הוא הפסד יבול של שנה או שנתיים, או לכל היותר 4 או 5 שנים. הפסד של כסף אינו נחשב, כי לכסף אין כל ערך עצמי. ויבול של 5 שנים אינו משתווה בערכו לקרקע במקום שבו כל הקרקעות מיושבות. אמנם במקום שבו יש קרקעות שוממות, ערך הקרקע נמוך יותר, אבל במקום כזה הכובשים ממילא אינם מעוניינים בקרקע. אם כך, מלחמה - גם אם היא צודקת - אינה מקנה לכובש זכות לנשל את צאצאי המנוצחים מנחלת אבותיהם.

185. לסיכום: לכובש אין כל זכות שלטון כלפי האנשים שהשתתפו עמו במלחמה, וכלפי האנשים שלא השתתפו במלחמה, וכלפי צאצאיהם של אלה שהשתתפו במלחמה. הם אינם כפופים לו, ורשאים בכל עת לייסד ממשל חדש.

186. אמנם, במקרים רבים הכובש כופה את המנוצחים להכיר בשלטונו, ואז טוען שהוא שולט בהם לפי "הסכמתם". אולם הסכמה הניתנת בכוח אינה נחשבת להסכמה. הבטחה הניתנת תחת איומים אינה מחייבת. כשמישהו מאיים עליי ומוציא ממני את רכושי, הוא חייב להחזיר לי אותו, ומותר לי לקחת אותו בחזרה; כך גם כשמישהו מאיים עלי ומוציא ממני הבטחה, הוא חייב "להחזיר" לי אותה - כלומר לפטור אותי ממנה, ומותר גם לי עצמי להחליט שאני פטור מהבטחה זו. החוק הטבעי מחייב אותי רק כלפי מי שמתנהג לפי חוק הטבע, ולא כלפי מי שמפר אותו.

187. לסיכום: שלטון כיבוש, שהוטל כתוצאה ממלחמה לא-צודקת, או כתוצאה ממלחמה צודקת אך הופעל על אנשים שלא השתתפו במלחמה - אינו תקף ואינו מחייב.

188. אולם נניח שכל בני העם התוקף נחשבים לגוף אחד, ולכן זכות השלטון של המנצח חלה גם על אנשים שלא השתתפו במלחמה.

189. עדיין, אין זכות השלטון חלה על ילדיהם הקטנים. כיוון שחיי הילדים וחירותם אינם שייכים להוריהם, שום מעשה של ההורים אינו יכול להפקיע את זכותם של הילדים לחיים וחירות. השלטון המוחלט של הכובש חל רק על המנוצחים עצמם; ילדיהם נשארים חופשיים. מותר לו לשלוט בהם רק בהסכמתם, שניתנה מבחירה חופשית ולא בכפייה בכוח.

190. כל אדם נולד עם שתי זכויות: זכות לחופש ביחס לגופו, וזכות לרשת את נכסי אביו יחד עם אחיו.

191. הזכות הראשונה מאפשרת לו שלא להיות כפוף לאף שלטון. אולם אם אינו רוצה להיות כפוף לשלטון, הוא צריך לוותר על הקרקע שירש מהוריו, שכן הבעלות על קרקע במדינה מסויימת דורשת ציות לחוקי המדינה.

192. הזכות השניה מקנה לצאצאי המנוצחים זכות לנחלה שירשו מאבותיהם, למרות שאינם מסכימים להיות כפופים לשלטון הכיבוש. לכובש אין כל זכות לקרקע בארץ הכבושה, לכן לצאצאי המנוצחים מותר בכל עת לפרוק את עולו ולהתמרד נגדו ולהקים להם שלטון עצמאי המתבסס על הסכמה. כך למשל, היוונים הנוצרים ב{{וק|יוון העות'מאנית]] זכאים על-פי דין למרוד בתורכים ולפרוק את עולם.

193. גם אם נניח, שהמנצח במלחמה צודקת קונה לו זכות לשלוט גם בנכסיהם של המנוצחים (דבר שאינו נכון כאמור), עדיין אין זה נותן לו זכות לשלוט בגופם של צאצאי המנוצחים. הצאצאים הם בני-חורין. ואם השלטון מעביר לרשותם קרקע כדי שיעבדו אותה (כי לולא זאת תהיה הארץ שוממה), הקרקע הופכת לקניינם ואי-אפשר לקחתו מהם בלי הסכמתם.

194. לצאצאי המנוצחים יש זכות לחיים, חירות ורכוש. ואם הם מקבלים קרקע מהשלטון, מעבדים אותה, ומרויחים כסף מעבר לדמי-החכירה, הרי זה רכושם הפרטי, ולמלך אין כל זכות לקחתו מהם. ואם המלך נתן להם קרקע ע"י הסכם, אסור לו לבטל את ההסכם ולקחתו מהם; אפשרות כזו תהפוך את כל הבטחותיהם של שליטים לבדיחה.

195. גם המלכים חייבים לציית לחוקי הא-ל וחוקי הטבע. בפרט, הם חייבים לקיים הסכמים והבטחות. אפילו ה' הכל-יכול חייב לקיים מתנות, הבטחות ושבועות; קל וחומר המלכים, שהם נחשבים כלפי הא-ל (ישעיהו מ טו): "כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם".

196. לסיכום: הכובש במסגרת מלחמה צודקת, קונה לו כוח-עריצות כלפי אלה שהשתתפו במלחמה נגדו, וזכות לפיצויים מרכושם. אבל אין לו כל סמכות לשלוט באלה שלא הסכימו למלחמה, או בבניהם של אלה שהשתתפו במלחמה, או ברכושם. ואם בכל-זאת הוא מנסה לשלוט בהם, הוא נחשב לתוקף וליוזם מלחמה ביחס אליהם. זכותו לשלטון אינה גדולה מזכותם של הינגאר[?] או אובא, מנהיגי הצבא הוויקינגי הגדול באנגליה, או ספרטקוס אילו היה כובש את איטליה. מותר לכבושים לפרוק את עולם של הכובשים, אם יש להם מספיק אומץ ויכולת.

ה' עזר לחזקיהו מלך יהודה למרוד במלך אשור, (מלכים ב יח ז): "וְהָיָה ה' עִמּוֹ, בְּכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא יַשְׂכִּיל; וַיִּמְרֹד בְּמֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עֲבָדוֹ". זאת, למרות שחזקיהו התחייב להיות נאמן למלך אשור; כי מעיון בפרקים על אחז וחזקיהו, נראה שמלכי אשור הורידו את אחז מכסאו והמליכו את חזקיהו בנו בחייו, וחזקיהו נשבע אמונים למלך אשור ואף העלה לו מס. אך כיוון שהבטחה זו היא תוצאה של כפיה וכוח, היא אינה מחייבת. מכאן, שהמורד בשלטון שהוטל עליו בכוח אינו חוטא בעיני ה', אלא ה' מתיר לו ועוזר לו בכך.

פרק יז: תפישת השלטון שלא במשפט

197. תפישת השלטון באופן לא-חוקי היא מעין שלטון-כיבוש מבפנים. הכוונה כאן להפיכה, שבה מוחלף רק השליט עצמו, אך אין שינוי בצורת השלטון או בהיקפו.

198. הגדרת האופן שבו נבחר השליט הוא חלק בלתי-נפרד מהגדרת השלטון. אין הבדל בין מצב של אנארכיה - ללא שלטון כלל, לבין שלטון יחיד שאינו כולל הגדרה מדוייקת לאופן הבחירה של השליט. מי שלוקח לעצמו שלטון שלא לפי הכללים המוגדרים בחוק, גם אם לא שינה את צורת המשטר, אין כל חובה לציית לו, כיוון שהשלטון שלו אינו מבטא את הסכמת העם.

פרק יח: העריצות

199. העריצות היא שימוש בכוח-שלטון לטובתו הפרטית של השליט, ולא לטובתם של הנתינים. השליט העריץ אינו מושל על-פי החוק, אלא על-פי רצונו השרירותי; ואינו מכוון לשמירה על קניינם של בני-עמו, אלא לספק את תאוותיו - כבוד, נקם, חמדנות, או כל תאוה אחרת.

200. לא רק אני - הנתין הקטן - אומר זאת. אמר זאת גם ג'יימס הראשון, מלך אנגליה כשעלה לשלטון ב-1603, בנאום לפני הפרלמנט: "כשאחוקק חוקים, אשים את הצלחת הציבור מעל כל מטרה פרטית שלי; כי זה ההבדל בין מלך צדיק לעריץ: העריץ רואה את ממלכתו ועמו ככלי לסיפוק תשוקותיו, והמלך הצדיק רואה את ייעודו בדאגה לרווחתם וקניינם של בני-עמו". ואמר שוב ב-1609, בנאום לפני הפרלמנט: "המלך מחוייב בשבועה כפולה לקיים את חוקי ממלכתו ולהגן על עמו: שבועה מפורשת בשעת הכתרתו, ושבועה משתמעת מעצם היותו מלך. השבועה הזו מחייבת אותו, בדיוק כמו שה' מחוייב לקיים את השבועה לנוח ובניו, (בראשית ח כב): "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ". כשאינו מושל לפי החוקים, הוא כבר לא מלך אלא עריץ, והדבר מסוכן לציבור כמו נחש או מגיפה".

201. סכנת העריצות קיימת לא רק בשלטון יחיד. גם שלטון של אנשים רבים, המשתמשים בכוח השלטון לתועלת עצמם בלבד, הוא עריצות. בסירקוזה העתיקה היה עריץ (טיראן) אחד, ובאתונה העתיקה היו שלושים טיראנים[?], וברומא העתיקה היתה דקמווירי - ועדה של עשרה אנשים, שגם הם היו עריצים.

202. העריצות מתחילה כשהשליט משתמש בכוחו כדי לכפות על נתין דבר שהחוק אינו מתיר לו. שליט המתנהג כך מאבד את זכותו לשלוט. מותר להתנגד לו בכוח כמו לכל שודד. כולם מודים בזה ביחס לקצינים זוטרים: קצין זוטר, גם אם יש בידו צו המתיר לו לאסור אותי ברחוב, אין הדבר מתיר לו לפרוץ לביתי, ואם בכל-זאת עשה כך, מותר לי להתנגד לו כמו לשודד. מה שנכון ביחס לקצין זוטר, נכון גם לשליט הבכיר ביותר. העובדה שיש לו יותר כוח ועושר, אינו מקנה לו זכויות יתר, להיפך, היא מטילה עליו אחריות רבה יותר. הציבור נותן בו אמון רב יותר, ועליו להצדיק את האמון ולפעול רק לפי החוק.

203. אם כך, האם מותר לאדם להתנגד לפקודות המלך בכל פעם שהוא חושב שהמלך פועל בניגוד לחוק? הרי הדבר יהרוס את הסדר המדיני ויגרום לאנארכיה ובלבול?!

204. התשובה: מותר להתנגד בכוח רק להפעלת כוח לא-צודק ולא-חוקי. בכל מקרה אחר, המתנגד בכוח הוא חוטא ודינו מוות. זכות זאת לא תביא לאנארכיה, מכמה סיבות:

205. (סיבה א) גופו של המלך נחשב למקודש, ואסור לפגוע בו גם אם עבר על החוק. מותר להתנגד בכוח לקצינים זוטרים המפעילים סמכות שלא כחוק. אבל מותר לפגוע במלך עצמו, רק כאשר הוא עצמו נוהג באלימות ומכריז מלחמה על בני-עמו, שכן זכות ההתגוננות היא זכות טבעית של כל אדם. אבל בכל שאר המקרים, קדושת גופו של המלך מגנה עליו מסכנה. וזה חוק חכם, כי הנזק שיכול המלך לגרום בעצמו (ללא עזרת קציניו ומשרתיו) הוא קטן יחסית לנזק העלול להיגרם ממרידות תכופות.

206. (סיבה ב) קדושת הגוף נתונה רק למלך עצמו; אולם מותר להתנגד לכוח לא-צודק המופעל על-ידי שליחי המלך, גם אם יש להם ייפוי-כוח ממנו. כי אם ייפוי-הכוח שקיבלו חורג מהחוק, הוא אינו בתוקף. לדוגמה, אם המלך פקד על שוטר לאסור אדם כלשהו ברחוב, השוטר אינו רשאי לפרוץ לביתו, וגם לא לאסור אותו בזמנים ובמקומות המנוגדים לחוק. אם השוטר פעל בניגוד חוק, ייפוי-הכוח אינו מכפר על כך, כי גם סמכות המלך לתת ייפוי-כוח היא כפופה לחוק. מקור הסמכות הוא החוק, ולא ייפוי-הכוח. ולמרות ההתנגדות לשליחי המלך, גופו של המלך עדיין מובטח, ולכן אין בכך סכנה לממשל.

207. (סיבה ג) גם במדינה שבה גופו של המלך אינו נחשב מקודש, עדיין אין חשש לאנארכיה. כי הזכות להתנגד בכוח לפקודה בלתי-חוקית נתונה רק במקרה שהנפגע אינו יכול לקבל פיצוי. אם הנפגע יכול לפנות לבית-המשפט ולקבל פיצוי, אסור לו להתנגד בכוח. מותר לי להרוג שודד המאיים על חיי; אולם אם הוא כבר לקח את רכושי וברח, ואינו מסכן את חיי, אסור לי להורגו, כי אני יכול לקבל פיצוי בבית-המשפט.

208. (סיבה ד) גם אם הנפגעים אינם יכולים לקבל פיצוי במשפט על נזקים בלתי-חוקיים שגרם להם השלטון, עדיין סכנת האנארכיה קטנה. כי אם רק מעט אזרחים נפגעים מהשלטון, למרות שמותר להם להתגונן בכוח, הסיכוי שיעשו זאת הוא קטן, כי שאר האזרחים לא יעזרו להם.

209. אולם כשהשלטון פוגע באופן לא-חוקי ברוב האזרחים, או כשהוא פוגע במעטים אבל רוב האזרחים חוששים שהפגיעה תגיע גם אליהם, שום דבר לא ימנע מהם להתנגד בכוח למעשי השלטון. זו הסכנה הגדולה ביותר לשלטון, והיא כולה באשמת השלטון. כי אם השלטון דואג באמת ובתמים לרווחת הציבור, ודאי שהציבור ירגיש בכך ויהיה נאמן לשלטון, כמו שילדים מרגישים בכך שהוריהם אוהבים אותם.

210. אולם אם השליט משתמש בהונאות ותחבולות כדי להתחמק מהחוק, ומנצל את זכויותיו המיוחדות בניגוד למטרתן המקורית, ובני-העם רואים שהשליט בוחר בשרים וקצינים נמוכים כדי לאפשר לו להשיג מטרות אלו ולהנהיג שלטון שרירותי, והשליט מעודד בסתר את אותה דת התומכת בשלטונו השרירותי - אם כל המעשים מעידים על כך שהמלך מתכוון להנהיג שלטון שרירותי, זכותו של העם להתנגד לכך ולהגן על עצמו.

פרק יט: התפרקות הממשל

211. יש להבחין בין התפרקות המדינה לבין התפרקות הממשל.

המדינה נוצרת ע"י הסכמה של בני-אדם לצאת מהמצב הטבעי ולפעול כגוף מדיני אחד. הדרך היחידה להתפרקות המדינה היא תקיפה ע"י כוח זר מבחוץ, הכובש את ארצם ומונע מהם לפעול כגוף אחד. במצב זה, כל אחד מבני החברה חוזר למצב הטבעי, והוא חופשי להצטרף לכל חברה אחרת. כשמתפרקת המדינה, ודאי שגם הממשל שבה מתפרק - כמו שצורתו של בניין מתפרקת כאשר חומריו נעקרו ממקומם ע"י סופה או רעידת-אדמה.

212. התפרקות הממשל יכולה לבוא גם מבפנים, ויש לה כמה צורות אפשריות.

דרך אחת היא התפרקות הרשות המחוקקת. הרשות המחוקקת היא המאחדת את הציבור לגוף אחד; היא המייצגת את הרצון המשותף של הציבור; היא הנשמה של הציבור. וכשהרשות המחוקקת נהרסת או מתפרקת, הממשל כולו מתפרק ומת. וכשאדם אחד, או כמה אנשים, לוקחים לעצמם את הסמכות לחוקק חוקים, בלי שנבחרו לכך ע"י הציבור - החוקים שלהם אינם מוסמכים, והציבור אינו מחוייב להישמע להם, ורשאי להתנגד להם בכוח. ויש לציבור זכות מלאה לבחור רשות מחוקקת חדשה.

213. התפרקות זו קורה בדרך-כלל בגלל אנשים המשתמשים בכוח השלטון שלהם שלא לפי החוק. ולפעמים קשה לדעת מי אשם בכך בלי לדעת את צורת המשטר שבה זה קורה. לצורך הדיון, נניח שהסמכות המחוקקת במדינה מסויימת נתונה בידי שלושה גופים: (1) שליט יחיד שסמכותו עוברת בירושה, ושיש לו סמכות לכנס ולפזר את שני בתי הפרלמנט (כגון בית המלוכה הבריטי); (2) כנסת של אצילים שסמכותם עוברת בירושה (כגון בית-הלורדים); (3) כנסת של נציגים הנבחרים לזמן מוגבל (כגון בית הנבחרים הבריטי). במדינה כזאת יש כמה דרכים להתפרקות הרשות המחוקקת:

214. אם המלך קובע את רצונו השרירותי במקום החוקים שנקבעו בבית הנבחרים, או מנסה להעביר חוקים ללא ייפוי-כוח מהציבור - הדבר שקול לפירוק של הרשות המחוקקת.

215. אם המלך מונע מהרשות המחוקקת להתכנס או לפעול באופן חופשי, גם זה שקול לפירוק הרשות המחוקקת. כי כל עיקרה של הרשות המחוקקת הוא החופש לדון ולברר מה טוב לציבור; ומי שמונע מהם את האפשרות לעשות כך, למעשה מפרק את הממשל.

216. אם המלך משנה באופן שרירותי את זכות הבחירה או את דרכי הבחירות לרשות המחוקקת, ללא הסכמת הציבור ובניגוד לטובת הציבור, גם זה פירוק הרשות המחוקקת, שכן הדבר מונע מהעם לבחור לרשות המחוקקת את הנציגים המייצגים אותו.

217. אם המלך או הרשות המחוקקת מסגירים את העם ביד כוח משעבד חיצוני, זה בוודאי פירוק הרשות המחוקקת. כי המדינה הוקמה כדי לשמור על עצמאות החברה; והסגרת המדינה לכוח זר מנוגדת לתכלית זו.

218. בכל המקרים הללו (סעיפים 214--217), ברור שהתפוררות הממשל היא באשמת המלך. המלך מחזיק בידו כוח רב ביותר: כל אוצר המדינה וכל צבא המדינה. הוא משכנע את עצמו, או חנפנים בסביבתו משכנעים אותו, שהוא עומד מעל החוק. ולכן, הוא היחיד שמסוגל לעשות שינויים כאלו שיגרמו לפירוק הממשל. כל אדם אחר ברשות המחוקקת או בציבור לא יוכל לבצע שינויים כאלה ללא הסכמת המלך. כמובן, אם מישהו מהציבור או מהרשות המחוקקת מסייע למלך לפגוע בממשל, כמובן שגם הם אשמים ואחראים לפשע זה, שהוא הפשע הגדול ביותר בין אדם לחברו.

219. דרך שניה שבה מתפרק הממשל היא התפרקות הרשות המבצעת. כשבעל הסמכות המבצעת העליונה אינו מבצע את תפקידו, ואינו אוכף את החוקים, משתרר תוהו ובוהו. כי החוקים אינם נחקקים כדי שייכתבו בספר, אלא כדי שיבוצעו; ואם החוקים אינם מבוצעים, הממשל בטל ונוצרת אנארכיה, וכאילו שאין חוקים כלל.

220. כשהממשל מתפרק, רשאים בני העם להקים להם ממשל חדש ושונה מהקודם. לחברה יש זכות טבעית יסודית לשמור על עצמה, וכדי לממש זכות זו דרוש ממשל מסודר ומתפקד.

אולם אין לצפות מבני-העם, שיקימו להם ממשל חדש רק אחרי שהממשל הקודם התפרק, כי זה עלול להיות מאוחר מדי: אחרי שהמלך ביטל את הרשות המחוקקת ולקח לעצמו שלטון עריץ, או הסגיר את המדינה לכוח זר, הציבור כבר יתקשה מאד להתמרד ולהקים רשות מחוקקת חדשה. זה כמו להגיד לאדם "קודם-כל נאפשר למכור אותך לעבד, ואחרי שתהיה עבד - כשתהיה אסור באזיקים - יהיה מותר לך להשתחרר". זה לא עוזר - זה לעג לרש. ודאי שמותר לציבור להתנגד לעריצות עוד לפני שהיא השתלטה עליהם.

221. דרך שלישית שבה מתפרק הממשל היא, כשהמחוקקים או המלך פועלים באופן הפוגע באמון שהציבור נתן בהם. ראשית כשהמחוקקים פוגעים באופן שרירותי בקניינם של הנתינים -

222. התכלית העיקרית שלשמה אנשים מצטרפים למדינה היא לשמור על קניינם. לשם כך הם ממנים רשות מחוקקת, ומסמיכים אותה לחוקק חוקים לשמירת הקניין. וברור שאינם מסכימים שהרשות המחוקקת תפגע בקניין, שהוא התכלית העיקרית שלשמה נוצרה. לכן, אם המחוקקים פוגעים באופן שרירותי בקניינם של בני העם, הם פטורים מציות לה, ורשאים להקים רשות מחוקקת חדשה.

אותו עקרון חל גם על ראש הרשות המבצעת (המלך). כשהוא מנסה לכפות את רצונו השרירותי על העם, הוא פועל נגד האמון שהעם נתן בו. כך גם כשהוא משתמש באוצרות המדינה כדי לשחד נציגים מהרשות המחוקקת כדי שיחוקקו חוקים המתאימים למטרותיו, או לשחד בוחרים כדי שיבחרו נציגים המתאימים למטרותיו. כי ודאי שהרשות המחוקקת הוקמה כדי שתוכל לפעול ולדון באופן חופשי, ולהחליט באופן חופשי מה החוקים המתאימים ביותר לטובת הציבור, לאחר ששמעו ושקלו את כל צדדי העניין. מי שמנסה להשפיע על הנציגים, ולהביא לכך שייבחרו רק נציגים התומכים בו - מועל באמון שנתן בו הציבור, וגורם להרס הממשל. ומי שניסה לעשות זאת פעם אחת, בוודאי ינסה לעשות זאת שוב, וכבר אי-אפשר לתת בו אמון.

223. אפשר לטעון: רוב האנשים נוטים להתלונן ולהתמרמר לחינם. ואם תאמר שהשלטון מסתמך על רצון העם, ושמותר להם לכונן רשות מחוקקת חדשה בכל עת שירצו, הדבר יביא להתפרקות מהירה של כל ממשל. תשובתי היא: ההיפך הוא הנכון. רוב האנשים מעדיפים להישאר במסגרות הישנות, גם כשיש בהן ליקויים ופגמים. עובדה: למרות המהפכות המרובות שהתחוללו באנגליה בדורות האחרונים, הציבור עדיין דבק במבנה השלטון הישן, המורכב מבית המלוכה הבריטי, בית-הלורדים, ובית הנבחרים הבריטי.

224. אפשר לטעון נגדי: דבריך מסיתים להתמרדות תכופה. יש לזה כמה תשובות.

(תשובה א) אם העם מדוכא וסובל מהשלטון, העם יתמרד - גם אם תכריז שכל מושליו הם בני-אלים וקדושים שירדו מהשמיים. הם יחפשו כל הזדמנות למרוד - ובוודאי ימצאו את ההזדמנות בסופו של דבר. יש דוגמאות רבות לכך בתולדות העולם.

225. (תשובה ב) לא כל התנהגות פסולה של השליט מביאה מייד להתמרדות. גם אם השליטים עושים שגיאות חמורות או מחוקקים הרבה חוקים לא-צודקים, עדיין הציבור סובל את הדברים בשקט ללא התמרדות. מה שגורם להתמרדות הוא שורה ארוכה של עיוותים ותחבולות, המעידים על מזימה להשליט בארץ שלטון עריץ. הציבור שם לב למגמה זו, מבין מה צפוי לו, ופועל כדי למנות עליו שלטון חדש, שיוכל להגן עליו מפני סכנה זו. זה קורה רק כשהציבור מבין, שהשלטון העריץ שמכינים עבורו גרוע יותר מהמצב הטבעי.

226. (תשובה ג) כשהמחוקקים מועלים בתפקידם ופוגעים בקניינם של האזרחים, זה עצמו "מרד" במובן המדוייק של המילה. המשמעות של מרד אינה התנגדות לאדם מסויים, אלא התנגדות לסמכות העליונה, שהיא החוק. ומי שמשתמש בכוחו כדי להפר את החוק, הוא המורד. המילה "מרד" באנגלית באה מהמילה מלחמה (ראו ויקימילון - rebel). אנשים מייסדים מדינת חוק כדי לצאת ממצב המלחמה ולהימנע משימוש בכוח; ומי שמשתמש בכוח נגד החוקים, מחזיר את העם למצב של מלחמה, ולכן הוא עצמו המורד. לכן, יכולתם של האזרחים לסלק את השליטים העבריינים ולהקים לעצמם רשות מחוקקת חדשה, היא עצמה הערובה הטובה ביותר נגד מרידות.

227. בשני המקרים שתיארנו למעלה - כשהמלך מנסה לשנות את הרשות המחוקקת בניגוד לחוקה, או כשהמחוקקים עצמם פועלים בניגוד לתכלית שלשמה נבחרו - הם אשמים במרידה. כי הם למעשה מבטלים את הסמכות המוסכמת להכריע בסכסוכים בדרכי שלום, ובכך מחזיר את העם למצב של מלחמה. ולכן הם נקראים "מורדים" במובן המדוייק והחמור ביותר.

228. אפשר גם לטעון כנגדי, שהדברים שלי עלולים לגרום לאנשים להתמרד גם ללא הצדקה: על-סמך דבריי, יכול לבוא אדם ולשכנע את הציבור, שהמנהיגים פוגעים בקניינם באופן לא חוקי, וכך לשכנע אותם להתמרד, ולהביא לאנארכיה. תשובתי: לפי אותו הגיון, יש לאסור על אנשים להתנגד בכוח לשודדים, כי הדבר יכול לגרום לאנארכיה. אכן, במקרים מסויימים עלולות להיגרם צרות מכך שאנשים מתנגדים לשודדים, אולם האשמה בכך מוטלת על השודדים בלבד. אין להאשים את מי שמגן על זכותו, אלא את מי שפוגע בזכותם של אחרים. אם נדרוש מהאנשים הישרים לוותר לשודדים למען השלום, יהיה שלום "נפלא" שבו הכבש פושט את צווארו לפני הזאב; והארץ תימלא חמס. העולם יהיה דומה למערתו של הקיקלופ פוליפמוס; מערה שבה הסתתרו אודיסאוס וחבריו, והיו צריכים להמתין בכל יום עד שיבוא ויטרוף שניים מהם. ואודיסאוס, שהיה רודף שלום, הסביר לחבריו את חשיבות המשמעת, ויעץ להם להיכנע ולחכות בסבלנות שיגיע תורם להיטרף, ולא למרוד בפוליפמוס...

229. תכלית הממשל היא טובת בני האדם. ומה טוב יותר לבני האדם - להיות כפופים לעריצות ללא גבול? או שהשליטים יסתכנו מדי-פעם בהתמרדות, כשהם משתמשים בכוחם כדי להזיק לעמם בצורה מוגזמת?

230. אפשר לטעון שהמשנה שלי מסוכנת, כי כל אדם הרוצה לפגוע בממשל יכול להפיץ שמועות על כך שהשליטים מועלים בתפקידם, ולעורר בכך מרידות. האמת היא, שמי שינסה לעשות כך, יפגע רק בעצמו. כי רוב האזרחים מעדיפים לסבול מעט מאשר להתמרד. הם מתמרדים רק כאשר השליטים מגדישים את הסאה, וברור להם שהשליטים זוממים לפגוע בחירותם של רוב האזרחים ולהשליט משטר של עריצות. ואם אכן התעורר חשד כזה, האשמה העיקרית מוטלת על השליטים עצמם, שפעלו באופן המעורר את חשדם של רוב הציבור. ההסטוריה מוכיחה, שרוב המהומות והמרידות מגיעות מתוך עריצות ודיכוי של השליטים, ולא מתוך נטיה של הנתינים לחוסר-משמעת. בכל אופן, ברור שכל אדם - בין שליט ובין נתין - המנסה להרוס את סדריו של ממשל חוקי, אשם בפשע החמור ביותר האפשרי, ומוטלת עליו האחריות לכל שפיכות-הדמים הנגרמת על-ידי התפרקות הממשל.

231. כולם מודים, שמותר להתנגד לזרים או לאזרחים המנסים לגזול בכוח את קניינם של אזרחים אחרים. משום-מה, יש הטוענים שהיתר זה אינו חל על שליטים המנסים לגזול בכוח את קניינים של אזרחים. כביכול, העובדה שהחוק נותן לאותם שליטים זכויות-יתר מסויימות, מקנה להם זכות גם להפר את אותו החוק. למעשה, חטאם של אותם שליטים כפול ומכופל - הם גם כפויי-טובה כלפי החוק שנתן להם מעמד גבוה, וגם מועלים באמון שנתנו בהם אחיהם.

232. כל המשתמש בכוח ללא סמכות חוקית מעמיד את עצמו ב"מצב מלחמה" כלפי הנתקפים, וכל אדם זכאי להתגונן בפני מי שתוקף אותו. אפילו ויליאם ברקלי, התומך הגדול בזכויות המלכים ובקדושתם, שכתב פרק שלם בספרו על כך שאסור למרוד במלכים מפני קדושתם האלהית, מודה שבמקרים מסויימים ההתנגדות למלך היא חוקית. וכך כתב -

233. "אם תשאל: האם ראוי שהעם יהיה כנוע תמיד בפני שרירות-ליבם של שליטים עריצים? התשובה: ההגנה העצמית היא חלק מהחוק הטבעי. מותר לציבור להגן על עצמם, אפילו בפני המלך עצמו. אבל אסור להם להתנקם בו, כי זה מנוגד לחוק הטבעי. לכן, אם המלך פוגע, לא רק ביחידים אלא בציבור כולו, מותר לציבור להתנגד לו ולהגן על עצמם; אבל אסור להם לתקוף את המלך. מותר להם לתקן את הנזקים שנגרמו להם, אבל לא להתנקם. הם חייבים לשמור על הכבוד למלך, כי לא ייתכן שהאדם הפחות יעניש את האדם הנעלה ביותר. לאנשים פרטיים אסור להתמרד כלל - הם חייבים לחכות בסבלנות; גם העם כולו צריך לסבול בשקט עריצות מתונה; אולם העם כולו זכאי להתנגד לעריצות קשה מנשוא." (מתוך ספרו "נגד מתנגדי המלוכה", 1. iii. c. 8).

234. עד כאן מודה ברקלי, התומך הגדול במונארכיה, בזכות ההתנגדות של העם.

235. אמנם, הוא צירף לדבריו שני סייגים שאינם מועילים: (א) ההתנגדות צריכה להיות מלווה ביראת-כבוד כלפי המלך; (ב) אסור לציבור להעניש את המלך על פשעי העבר, כי הפחות לא רשאי להעניש את העליון.

בעניין (א), קשה להבין איך אפשר להתנגד לכוח בלי לתת מכות, ואיך אפשר לתת מכות ביראת-כבוד. זה דורש זריזות-ידיים לא פשוטה... מי שינסה להתנגד ב"יראת כבוד", יגלה מהר מאד שהתנגדותו חסרת-תועלת, והוא יהיה למרמס לתוקף. זו טענה מגוחכת, כמו בסאטירה של יובנאליס. מי שיש לו זכות להתנגד, יש לו גם זכות להכות. ומי שיצליח למצוא דרך להכות ביראת-כבוד, שכרו יהיה מכות אדיבות ומלאות כבוד...

בעניין (ב), אכן הפחות אינו יכול להעניש את העליון, אולם כשנוצר מצב של מלחמה כבר אין פחות ועליון, אלא שני הצדדים שווים, ואף יש יתרון לזה שמתנגד לתוקף הלא-צודק. יש לו זכות, כשינצח, להעניש את העבריין ואף לדרוש ממנו פיצויים.

במקום אחר, ברקלי מדבר באופן עקבי יותר, ושולל לגמרי את זכות ההתנגדות למלך. אבל הוא מציין שני מקרים שבהם המלך שולל מעצמו את מעמדו המלכותי:

236. [ציטוט בלטינית מתוך: Barclay contra Monarchom. 1. iii. c. 16].

237. תרגום: "האם אין מצב שבו מותר לציבור לאחוז בנשק ולהתקומם נגד המלך העריץ? - לא כל עוד הוא מלך, כי החכמה הא-להית קובעת "כבד את המלך" ו"כל המתקומם לרשות ממרה את פי הא-ל". אלא-אם-כן המלך יעשה דבר, שבגללו כבר לא יהיה יותר מלך. ואז המלך יחזור להיות במעמד של איש פרטי, והעם יהיה חופשי לבחור לו מלך חדש. אולם יש רק שני מקרים שבהם המלך מאבד את זכותו לכתר - "

238. " - מקרה אחד: כשהמלך מנסה להרוס את הממשל, הממלכה והקהילה. כמו נירון קיסר, שהחליט להשמיד את הסנאט והעם של רומי ולהחריב את רומי באש ובחרב; וכמו קליגולה, שהכריז בגלוי שהוא רוצה להשמיד את האנשים החשובים ביותר ברומא, ואז לעזוב וללכת לאלכסנדריה. ואמר: 'הלוואי שתהיה לבני-העם מפרקת אחת, כך שאוכל להרוג את כולם במכה אחת'. כשמלך מתכנן ברצינות להרוג את כל בני העם, הוא אינו דואג לציבור כלל, ולכן מאבד את סמכותו למשול, כמו שאדון מאבד את שליטתו בעבדיו כאשר הוא נוטש אותם."

" - מקרה שני: כשהמלך מוסר את מלכותו למלך אחר. גם אם אין כוונתו להזיק לעם, הרי הוא מאבד בזה את מעמדו המלכותי. בתור מלך, הוא נמצא במקום שני אחרי א-להים; וכשהוא מוסר את מלכותו למלך זר, הוא מסגיר את עמו לשלטון של אומה זרה, ולכן מאבד את סמכותו, ואין תוקף למעשיו, והעם חוזר להיות חופשי. כך קרה למשל בהיסטוריה של סקוטלנד."

239. ברקלי, התומך הגדול בשלטון המלך המוחלט, נאלץ להודות שבמקרים מסוימים מותר להתנגד למלך כי הוא כבר לא מלך. הכלל העולה מדבריו הוא, שכאשר המלך חורג מסמכותו, הוא אינו בבחינת מלך, ומותר להתנגד לו; המלך במקרים אלה הוא רק אדם פרטי, ללא סמכויות מיוחדות. אבל הוא לא ציין כלל זה, שכל פגיעה בצורת הממשל המוסכמת היא מעילה באמון. וכשהמלך פועל נגד תכלית הממשל שהיא שמירה על הקניין, הוא יוצר מצב מלחמה נגד בני עמו, והוא כבר לא מלך, ומותר לעם להתנגד לו כפי שהיו מתנגדים לכל אדם הנלחמ בהם.

ועוד: גם ברקלי מודה, שמותר לעם להתנגד לעריצות גם לפני שהתחילה, כדי למנוע אותה מראש. עצם העובדה, שהמלך מתכוון לפגוע בציבור, נותנת לציבור את הזכות להתנגד לו. הוא מנמק את דעתו בכך שהמלך מסגיר את עמו לאומה זרה, אולם הדבר המבטל את סמכותו של המלך הוא לא האומה הזרה, אלא עצם הפגיעה בחירותם של האזרחים. אין זה משנה אם הפגיעה בחירות נעשית ע"י שיעבוד לאומה זרה, או שיעבוד לעריץ מבפנים. יש דוגמאות רבות לכך, שהפגיעה בחירות האזרחים אינה נובעת מלאומיותם של המנהיגים, אלא מהשינוי בסדרי הממשל.

גם ההגמון בילסון[?] שגם הוא היה תומך נלהב בזכותם המיוחדת של המלכים, מודה בספרו על "הכפיפות הנוצרית", שהמלך יכול לאבד את זכותו לשלטון ומשמעת. אנשים נוספים שהודו בכך היו ברקטון[?], פורטיסקיו[?], והוקר בדבריו על השלטון הכנסייתי.

למעשה, השיטה התומכת בעריצות מוחלטת ללא יכולת להתנגדות, היא שיטה מדינית חדשה, והיא מסוכנת והרסנית כלפי השליטים והעם. הדורות הקודמים לא השלימו עמה. יש לקוות שגם הדורות הבאים ישתחררו ממנה, ויבוזו לתומכיה. תומכי השיטה הזאת הם אנשים שפלים, חנפנים ומתרפסים, סגניהם של (שמות ה יד): "נֹגְשֵׂי פַרְעֹה". הם מתארים את כל בני-האדם כעבדים מלידה, כאשר למעשה הם עצמם היחידים הראויים להיות עבדים.

240. ואם תשאל: מי ישפוט בשאלה אם המלך או המחוקקים אכן מעלו באמון העם? הרי ייתכן שאנשים מחרחרי-ריב יפיצו שמועה על כך שהשליטים מעלו באמון העם, כאשר למעשה השליטים השתמשו בכוחם כחוק? תשובתי: העם יהיה השופט. כי כשמתעוררת השאלה, האם השליח פועל כדין, השופט הראוי ביותר הוא השולח. הוא שלח אותו, והוא שמר לעצמו את הזכות להחליף אותו. כך נהוג בין אנשים פרטיים, וודאי שכך ראוי לנהוג גם במקרה החשוב ביותר, הנוגע לשלומם של מיליוני אנשים.

241. כששואלים: מי ישפוט? ודאי אין מתכוונים שאין שופט כלל, כי הא-ל בשמיים הוא השופט הנצחי, שופט-הצדק היחיד. אלא הכוונה, שאין שופט עלי אדמות. וכל אדם יכול לשפוט את עצמו ולהחליט, האם אדם אחר פתח במלחמה כלפיו, והאם יש לו זכות לצעוק אל השופט העליון בשמיים, כמו שעשה יפתח.

242. כשפורצת מחלוקת בין השליט לבין חלק מהעם, בעניין שהחוק לא חד-משמעי, השופט המתאים ביותר הוא כלל העם. הם מסרו לשליט את הזכות המיוחדת מתוך שנתנו בו אמון, והם רשאים להחליט מה בדיוק היקפה של אותה סמכות מיוחדת שהתכוונו לתת לו. ואם השליט אינו מקבל הכרעה זו, המוצא היחיד הוא לצעוק לא-ל בשמיים. כי מצב של שימוש בכוח כשאין שופט מוסכם עלי אדמות הוא מצב של מלחמה, שבו אפשר רק לצעוק לא-ל בשמיים. והצד הנפגע יכול להחליט בעצמו האם ומתי לפנות אל השופט העליון בנושא זה.

243. לסיכום: כשהיחידים מוסרים את סמכותם הטבעית לחברה, הסמכות אינה חוזרת ליחידים כל עוד החברה קיימת; וכשהחברה מוסרת את סמכותה למחוקקים וליורשיהם, הסמכות אינה חוזרת לחברה כל עוד הרשות המחוקקת קיימת. אולם, אם הציבור קבע גבולות זמניים לקיום הרשות המחוקקת, או אם השליטים התנהגו בצורה לא חוקית ובכך איבדו את סמכותם - הסמכות חוזרת לידי החברה, והאזרחים רשאים לפעול כרשות העליונה, להשאיר את הסמכות המחוקקת בידם, לשנות את צורתה, או למסרה לגוף חדש - ככל שיראו לנכון.