ביאור:שמות רבה טו יג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


ניסיון ראשון לביאור (לדיון ראו בדף השיחה):

המצוות הקשורות ליציאת מצרים הן מעין טקס שבו ה' חוגג את המלכתו על בני ישראל.

משל לדוכוס (דוכס, שליט), שזרקו לו הלגיונות (גדודי הצבא שלו) פורפירא (בגד מפואר, כאות להמלכתו עליהם). מה עשה (כדי לחגוג את המאורע)?:

  • פונה לופס (פינה ושיחרר את כל האסורים מבית הכלא),
  • ושורף את השטר (שרף את שטרות החוב של האסירים),
  • ומוציא הלגיונין (הוציא את החיילים לחופשה),
  • והיא נקראת ראש למלכותו (קרא לאותו יום, שבו עלה לשלטון, ראש השנה).

כך, עשרים ושישה דורות אחרי בריאת העולם, המליכו בני ישראל את הקב"ה עליהם במצרים, וכך ה' חגג את המאורע:

  • פינה את בית הכלא, והוציא את בני ישראל ממצרים שנאמר (שמות יד ח): "ובני ישראל יוצאים ביד רמה";
  • שרף את השטר שבו היה כתוב שבני ישראל צריכים לשבת במצרים, שנאמר (שמות יב מ): "ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים";
  • הוציא את לגיונותיו - בני ישראל - לחופשה (אולי הכוונה לחופשת הפסח - המצווה לשבות ממלאכה בחג);
  • והחליט שאותו חודש יהיה מעכשיו החודש הראשון בלוח השנה, כמו שנאמר (שמות יב ב): "החדש הזה לכם".

וכל זה מקושר לפסוק (משלי ח טו): "בי מלכים ימלוכו", המלמד שהתורה היא הבסיס למלוכה, מכאן, כשבני ישראל קיבלו את התורה, הם כביכול המליכו את ה' עליהם.