ביאור:שלוש נפשות מחפשות משמעות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית טז: שלוש נפשות מחפשות משמעות / מוטי לקסמן

אברם

הייתי כבר מאוד עייף. גילי מורה שאיני עול-ימים "וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים" (ברא' טז, טז1), וברוב שנותי עד-עתה לא ישבתי באוהל ללא מעש. עברתי מחרן לארץ כנען, שוטטתי בארץ, גם למצריים הגעתי, וכל אותה עת גם דאגתי לבן-אחי. אפילו נאלצתי להלחם כדי להציל אותו. אני יודע, כולם באיזור מכבדים אותי ורואים בי מנהיג. אבל, כמו שאמרתי לאלוהי: "אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי [...] הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע" (ברא' טו, ב–ג). אני מרגיש בודד, ללא יורש, למרות שאלוהים הגדול הבטיח לי עתיד מזהיר "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (ברא' יב, ב). אני חשוך בנים, וזה עצוב. ואני עייף, בעיקר נפשית. אתם הרי יודעים שיש לי את שרי, רעייתי שתחייה. עד עתה היא התנהגה ממש כאשת-חיל, כל מה שביקשתי ממנה עשתה, אף פעם לא שמעתי ממנה מילת שלילה או סירוב. אמש חל שינוי, לפני לכתנו לישון, היא פנתה אלי בהצעה: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת [כאילו שאיני יודע זאת, אבל נשים הרי דרכן תמיד להרבות מלים, גם כשהדבר ידוע] בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" ברא' טז, ב). נו, ולהצעה כזו אני יכול לסרב? בתחילה הופתעתי, לא אמרתי דבר. במחשבה שנייה הרעיון דווקא מצא חן בעיני לחבק גוף של אישה צעירה יותר, אישה שאת איבריה המתנועעים מתחת לשמלה אני רואה כמעט יום-יום. לא אכחיד, שחשבתי על-כך מידי פעם, אבל לא רציתי לפגוע ברעייתי שתחיה. והנה, היא מציעה לי! נו, באמת, שאסרב? הרי אני עושה את רצונה של אשתי: "לא אמר הכתוב 'ויעש כן', אבל אמר כי שמע לקול שרי, ירמוז כי אף על פי שאברם מתאוה מאד לבנים לא עשה כן בלא רשות שרי, וגם עתה לא נתכוון שיבנה הוא מהגר ויהיה זרעו ממנה, אבל כל כוונתו לעשות רצון שרה שתבנה ממנה, שיהיה לה נחת רוח בבני שפחתה, או זכות שתזכה היא לבנים בעבור כן" (רמב"ן לברא' טז, ב2). אם-כן, לא התלבטתי ומיד הסכמתי: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי" (ברא' טז, ב). שרי שתחייה לא התמהמהה ומיד "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ [...] וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (שם, ג). לא בזבתי זמן [מי יודע כמה זמן עוד...], וכעבור ימם לא רבים, ראיתי שיש תוצאות: "וַיָּבֹא אֶל הָגָר וַתַּהַר" (שם, ד1). נו, אני מוכרח לומר שזה מצא-חן בעיני, הנה מתהווה לי יורש. אז אלוהים מקיים מה שהבטיח. אני ממש מגלה בתוכי כוחות נעורים! האמת, לא הראיתי את זה כלפי חוץ, לא רציתי לעורר קנאה בלב שרי, זוגתי שתחיה... אבל, האור החדש לא זרח זמן רב. זה היה בוקר אחד, סיימתי את בדיקת הוצאת הצאן למרעה, וחשבתי לעיין מעט בחשבונות האחרונים שבני חת העבירו אלי. פתאום שרי ניגשה אלי, היא נראתה מאוד נרגשת. היא אמרה בקול לא נעים כל כך: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (שם, ה). הופתעתי, שרי שלי מדברת בסגנון כזה? בתוקף כזה? למען האמת, לא כל כך הבנתי מה היא רוצה ממני, הרי היא הביאה את הגר אלי, מה היא חשבה שאני כבר עובר בטל לגמרי? אולי היא מקנאה? לך תבין את האישה... טוב, חשבתי ביני לבין עצמי, אם אלוהים כבר נטע את זרעי ברחם אישה, מי אני שאתערב עוד. וכמו שאמרתי, טענותיה עייפו אותי, אין לי כבר כוח להתווכח. ואז, כדי להסתיר מעט את הנחת שהחלה לנבוט בי, פלטתי ללא מחשבה רבה: "הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (שם, ו1). נו, ושרי שלי, שתחיה, רק חיכתה לאישור ממני. להפתעתי כי רבה, היא התגלתה, בא נאמר, לא כאישה עדינה ורכה במיוחד: "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי". רש"י סבור ששרי שלי רק "היתה משעבדת בה בקושי". רמב"ן לעומת-זאת, משקף יותר נכון את התנהגותה של שרי וטוען, בלי לפרט: "חטאה אמנו בעינוי הזה" (1). אבל רד"ק, יברך אותו האל, הוא מתייחס לפרטים, הוא מבין וטוען כמו שראוי לטעון: "עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך; אפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה [...] ולא נהגה שרי בזה לא מדת מוסר ולא מדת חסידות. לא מוסר, כי אעפ"י שאברהם מחל על כבודו ואמר לה "עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ", היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מדת החסידות ונפש טובה, כי אין ראוי לאדם לעשות כל יכלתו במה שתחת ידו; ואמר החכם מה נאה המחילה בעת היכולת! וזה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל [...] ואברם לא מנע מלענותה, אעפ"י שהיה רע בעיניו, משום שלום-בית". אכן, אלה דברים ברורים, כפי שצריך לומר אותם!!! הגר המסכנה לא יכלה כנראה לסבול ונעלמה מן הבית: "וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ". ושוב, אני עצוב, ועייף, מאוד עייף. למזלי, לפחות כעת, לא עברו ימים רבים והגר המסכנה חזרה. אני לא יודע איפה היא הייתה ומה עשתה ולמה חזרה. רק דבר אחד קלטתי ממנה: "יִשְׁמָעֵאל" . אבל, בתוכי שמחתי. גם לא שאלתי יותר מידי כדי לא להסגיר את צפונות לבי. העיקר, בשעה טובה הפכתי להיות אבא: וַתֵּלֶד הָגָר לְאַבְרָם בֵּן וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל: וְאַבְרָם בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּלֶדֶת הָגָר אֶת יִשְׁמָעֵאל לְאַבְרָם" (שם, טו–טז). קראתי לו "יִשְׁמָעֵאל" כי משמעות הולדתו היא ממש נס שמבטא גם את היענות האל למאוויי, ולקיום הבטחתו. לא, תאמינו אבל אני חש שנעורי חוזרים אלי!

שרי

כמה שאברם שלי היה מתענה, כמה שהוא היה עצוב, ממש רחמנות. אני מבינה, אבל מה אני יכולה לעשות. כנראה האל לא חנן אותי ברחם-לידה "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (ברא' יא, ל); "וְשָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם לֹא יָלְדָה לוֹ" (ברא' טז, א). לי כבר אין תקווה, כנראה. אבל לאברם עוד יש סיכוי, ואני הרי יודעת מה שאני אומרת... אז החלטתי, בניגוד להתנהגותי עד עתה, ליטול יזמה ולהפתיע אותו, מעניין איך יגיב: "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה' מִלֶּדֶת בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי אוּלַי אִבָּנֶה מִמֶּנָּה" ברא' טז, ב) (2). אוי, אברם אברם, אוי אברום שלי, לא יכולת לומר מילה? לחשוב טיפה, אבל אתה, בלי כל היסוס כאילו חיכית להזמנה כזו: "וַיִּשְׁמַע אַבְרָם לְקוֹל שָׂרָי" (ברא' טז, ב). "וַיִּשְׁמַע" כאילו שאין לו דעה. גבר הוא גבר... טוב, כבר לא יכולתי לחזור בי: "וַתִּקַּח שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם אֶת הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחָתָהּ [...] וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְאַבְרָם אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה" (שם, ג) (3). נו, נו, רק עשיתי את השטות הזו, ולא חלפו ימים רבים וכבר השפחה הזו החלה להרים ראש. פתאום היא לא יכולה להרים דברים כבדים, פתאום היא לא מספיקה לנקות את הבית. יש לה "בחילות" יש לה "כאבים"... ומעל לכל היא מסתובבת כאשר כרסה בולטת, כאילו אומרת: "תראו תראו" (3), ועיני אברום שלי ממש יוצאות מחוריהן... לא הססתי, מיד פניתי אל אברום שלי באופן שאינו משתמע לשתי פנים: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה' בֵּינִי וּבֵינֶיךָ" (ברא' טז, ה). נו, ולאברום שלי לא הייתה ברירה אחרת אלא רק לומר לי: "הִנֵּה שִׁפְחָתֵךְ בְּיָדֵךְ עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (שם, ו1), אז עשיתי את הטוב ביותר שהיה בעיני. טוב כזה, שהמצרית הזו לא תשכח זמן רב "וַתְּעַנֶּהָ שָׂרַי". אני יודעת, שהרד"ק שלכם מאוד מגנה אותי (5), ממש מתקיף אותי. אבל מה גבר מבין בלב אישה? אישה פרשנית חכמה ורגישה הייתה מגלה קצת יותר אמפתיה כלפי. אבל איפה יש כזו? בכל-אופן, הגר עשתה את הדבר ההגיוני ביותר, הרימה רגליים ונעלמה (6). שקט, רוגע, אברום נראה מצוברח, אבל זה יעבור לו. כך, חשבתי. לא עברו ימים רבים והיא חזרה. לא שאלתי שאלות מיותרות, הספיקו לי "הברכות" של רד"ק. אז היה לי קשה, אבל הגענו לאיזושהי הסכמה-הבנה נשית. והיא ילדה. ואברום שלי ממש לא הצליח להסתיר את אושרו, ובאיזה שם הוא קרא לו: "וַיִּקְרָא אַבְרָם שֶׁם בְּנוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר יִשְׁמָעֵאל" (שם, טו2). באמת שם מתאים, האל שמע לו לא לי, אפילו רש"י הגבר מבין את זה: "כשהתפללת להקב"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי, לא התפללת אלא עליך, והיה לך להתפלל על שנינו והייתי אני נפקדת עמך" (רש"י לברא' טז, ה). בקיצור, "הקדחתי תבשיל", וכעת אני צריכה "לאכול אותו". איזו משמעות יהיו כעת לחיי? "אוֹי לִי אִמִּי כִּי יְלִדְתִּנִי" (7), "אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (8).

הגר

אוי לי, לאן נפלתי... מה לא הבטיחו לי: 'זו משפחה חמה', 'אברם הוא אדם חשוב ונכבד', 'שרי היא אישה מסורה ממושמעת ועדינה'. רק שאסכים לנטוש את עיר הולדתי, פיתום אשר על גדת הנילוס הנפלא. אל תתעו, איני בת מלך ולא בת מלכה, למרות מה שאומרים הפרשנים שלכם (9). אמנם את הארמון הכרתי מבפנים כי אמי, סבתי וסבת סבתי כולן היו שפחות למלכות מצרים. ואז 'שכנעו' אותי לעזוב את הארמון וללכת עם האברם הזה, נו וכי הייתה לי ברירה? טוב, בסך הכל זה לא ארמון, אבל הסתדרתי לא רע. וגם האדון הזה, אברם מידי פעם שלח אלי חיוך... והנה, יום אחד, הגברת שלי, קראה לי, נכנסתי לאוהלה. ראיתי שהיא מאוד מתוחה, אבל אני לא שואלת. היא הזמינה אותי לשבת על אבן השבת, לא האמנתי! בכל-אופן, כעבור מספר דקות של שקט, היא, הגברת אמרה לי: 'את יודעת שאין לנו ילדים'. היא השתתקה, נו מה וודאי שאני יודעת, למה היא רומזת? כעבור,דקות אחדות, לאחר שיעול אחד או שניים היא המשיכה: 'ואת הגר, את אישה בשלה. תלכי למיטתו ואת יודעת' הייתי המומה, אבל שתקתי, ראיתי שפני גבירתי מאדימים ונוטפים זעה. לאחר כמה שניות היא המשיכה: 'נו, תלכי אליו למיטתו, ו... ו... תלדי ממנו ילד'. יותר מפורש מזה זה לא יכול להיות. לא עלה על דעתי להתנגד אפילו אם יכולתי. בסך הכל די חיבבתי את האדון החשוב הזה, וסיקרן אותי לגעת מה עומד מאחורי המבטים שהוא שולח אחר אברי המתנועעים... ו...זה היה די בסדר. בסך הכל הוא לא בן עשרים, אבל זה פעל. ולא תאמינו, לאחר פעם אחת נכנסתי להריון. התחלתי להרגיש שאני באמת אישה. וחיוך עלה על שפתי. אבל,אז אותה גברת שרי שלי, במקום להקל עלי המחילה להכביד ולהכביד עלי. היה לי קשה, קשה מאוד, גם נפשית. היא פשוט התנכלה לי. ציפיתי לישועה מהאדון, אבל איפה, שום כלום. אז הרמתי רגליים וברחתי, למדבר, ללכת חזרה למצרים. בכיתי אבל הייתי נחושה. הלכתי בלי להסתכל לאחור. קדימה, קדימה ואז ראיתי מעיין מים "בַּמִּדְבָּר עַל הָעַיִן בְּדֶרֶךְ שׁוּר" (ברא' טז, ז2). ישבתי לנוח ולהתרענן, יש לי עוד דרך ארוכה. ואז שמעתי רחש, נבהלתי, כיסיתי מהר את גופי. לא תאמינו, ראיתי מלאך ה' מרחף לידי, מלאך ממש! אל תשאלו אותי איך ידעתי שהוא מלאך, תסמכו על העין ועל הלב של אישה. ואכן מלאך היה זה והוא פנה אלי בשאלה: "הָגָר שִׁפְחַת שָׂרַי אֵי מִזֶּה בָאת וְאָנָה תֵלֵכִי?" (שם, ח1). סיפרתי לו את האמת: "מִפְּנֵי שָׂרַי גְּבִרְתִּי אָנֹכִי בֹּרַחַת" (שם, ח2). ואז הוא ממש נאם לי: "שׁוּבִי אֶל גְּבִרְתֵּךְ וְהִתְעַנִּי תַּחַת יָדֶיהָ [...] הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב [...] הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ" (שם, ט–יא). הייתי המומה, מלאך אלוהים מדבר אלי ועוד מבטיח לי דברים טובים, ממש לא הייתי מאמינה אם מישהו היה מספר לי דבר כזה. אבל זה היה. המלאך הוסיף עוד משהו: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן" (שם, יב). אבל, הייתי כל ך מרוגשת שלא הבנתי זאת. אבל אז החלטתי להודות לאותו מלאך ולאלוהי ישראל ששלח אותו להתגלות בפני, בדיוק כמו שכתוב: "וַתִּקְרָא שֵׁם ה' הַדֹּבֵר אֵלֶיהָ אַתָּה אֵל רֳאִי כִּי אָמְרָה הֲגַם הֲלֹם רָאִיתִי אַחֲרֵי רֹאִי: עַל כֵּן קָרָא לַבְּאֵר בְּאֵר לַחַי רֹאִי הִנֵּה בֵין קָדֵשׁ וּבֵין בָּרֶד" (שם, יג–יד). חזרתי. הלכתי ישר אל אברם ואמרתי לו מילה אחת, ידעתי שהוא יבין "יִשְׁמָעֵאל" [12]. אברם לא אכזב אותי, הוא הבין וקרא לבננו "יִשְׁמָעֵאל". איזו התפתחות. אני מאושרת. אני אישה ואני אם, האל שמע אותי.

<><><><><>

(1) רמב"ן גם מדבר עלי: "וגם אברהם [חטא] בהניחו לעשות כן", נו, באמת מה יכולתי לעשות? ניסיתם פעם להתערב בין שתי נשים המריבות זו עם זו?

(2) נוּזִי, עיר מִמְשָׁל חשובה בממלכת מִיתַּנִי, שהשתרעה על מרבית השטח של טורקיה במאות ה-14 וה-15 לפני הספירה ,שכנה במעלה נהר החידקל, בעיראק של ימינו. תושביה היו החורים, שהתפשטו באיזור והשפיעו על האוכלוסייה השֵׁמִית המקומית. בנוזי התגלו ארכיונים, ובהם אלפי תעודות, שמהן אפשר ללמוד על אורח החיים, הסדרים החברתיים, וסדרי השלטון של החורים. בין השאר היה נהוג לאמץ עבד לבן כאשר אדוניו חשוך בנים או לתת את השפחה לאדון כדי שתלד ילד. במקרה זה נחשב הילד לבנה של הגבירה חשוכת הילדים (על-פי http://www.mikragesher.org.il). בפרשנותו לפסוק ג, מאשר ראב"ע שאכן זה מנהג שנלמד על-ידי אבותינו: "העתיקו קדמונינו ז"ל, שלא ישהא אדם עם אשתו יותר מעשר שנים אם לא תלד".

(3) "שפחה מצרית", האם זה מקרה? ואולי יש כאן אזכור עקיף למסופר על מה שקרה במצרים בין שרי לפרעה (ברא' יב, י–כ)?

(4) "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ" (ברא' טז, ד).

(5) ראה למעלה בדברי אברם.

(6) "וַתִּבְרַח מִפָּנֶיהָ" (שם, ו2).

(7) ירמיהו טו, י.

(8) "דאמר רבי שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (בבלי, ברכות סא, א).

(9) "הגר בת פרעה שנתנה לו לשפחה בזמן שלקחה וינוגע במאמר מלִפני יי" (יונתן לברא' טז, א) וגם "בת פרעה היתה, כשראה נסים שנעשה לשרה אמר מוטב שתהא בתי שפחה בבית זה ולא גבירה בבית אחר" (רש"י לשם).

[10] "והנכון בעיני כי המלאך צוה להגר שתקראנה כן, והיא יראה בעבור היותה פלגש לקרוא שם לבן אדוניה, וגלתה לו הענין ואברם קיים דבר ה', אבל לא הוצרך הכתוב להאריך בזה" (רמב"ן, לברא' טז, יא).

מקורות

על-פי מאמר של motinue שפורסם לראשונה בmotinue @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-10-13.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0116_1