ביאור:שיעור פרטי מנרות חנוכה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

היום הדלקנו נרות בשמן זית שנשאר בבקבוק, הנרות הראשונים קיבלו שמן צלול, אבל הנרות האחרונים קיבלו את השארית הכהה. התופעות המעניינות שראינו לימדו אותנו כמה רעיונות:

1. הנרות הראשונים - הבהירים - דלקו בלהבה גדולה יותר ולזמן רב יותר; הנרות האחרונים - הכהים - דלקו בלהבה קטנה וכבו מהר.

שמן הוא משל ל שם (מוניטין), (קהלת ז א): "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ"( פירוט ); נר ואור הם משל ל תורה ומצוות, (משלי ו כג): "כִּי נֵר מִצְוָה, וְתוֹרָה אוֹר, וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר"( פירוט ).

כדי שהנר יפיץ אור - צריך שמן טוב וטהור; כדי שהמצוות שאנחנו מקיימים יפיצו את אור התורה - צריך שיהיה לנו שֵם טוב.

מי שיש לו שם טוב, מוכר בציבור כאדם טהור ונקי-כפיים - המצוות שהוא מקיים מפיצות את אור התורה ומקרבות אנשים לתורה; אולם מי שיש לו שם רע, מוכר בציבור כאדם 'מלוכלך' - המצוות שהוא מקיים אינן מפיצות כל אור, אנשים מתרחקים ממנו ואינם רוצים ללמוד את תורתו.

2. ההשערה שלנו היא, שהשמן הכהה הוא כבד יותר, ואינו מצליח לעלות בפתילה, ולכן נכבה.

כְּבֵדוּת היא משל לכָבוֹד, ואכן אדם שרודף כבוד במקרים רבים יתקשה לקיים מצוות - הוא יחשוש שקיום המצוה יפגע בכבודו. לאדם 'קל', שאינו מקפיד על כבודו, קל יותר לקיים מצוות; כך הסביר דוד למיכל אשתו מדוע הוא משתתף בריקודים יחד עם העבדים והשפחות, (שמואל ב ו כב): "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה".

פסוקים רבים בתנ"ך מזכירים את ה קלון, הביזיון הפוגע בכבוד, כאמצעי חינוכי שנועד להקל על האדם לצאת מהרגליו הרעים ולהתחיל לקיים מצוות, ראו כבוד - קלון .

3. בנוסף, גם הרוח מהחלון הקשתה על הנרות לדלוק. קשה לנשמה להאיר באור של תורה ומצוות כשהיא נמצאת בסביבה של רוחות קרות, המנסות לקרר את אמונתה. אולם ככל שהנשמה טהורה יותר, כך יש לה כוח-עמידה רב יותר.

4. בכל-זאת רצינו שהנרות ידלקו עוד (אחרי שעברה חצי שעה של "פרסומי ניסא" על-פי ההלכה). אז ניסיו 'לעזור' להם - הרמנו את הפתילות עם פינצטה, והדלקנו שוב. ואכן, הפעם גם הנרות הכהים דלקו למשך זמן מה.

כשאנשים מתקשים לקיים מצוות בגלל 'כבדות', מישהו מבחוץ יכול לעזור להם, אם ימצא את הנקודה המדוייקת שבה אפשר להרים אותם ולהצית בהם מחדש את אש התורה.

5. מצד שני, כשניסינו לעזור לנר שהיה כמעט כבוי, ונגענו בו עם הפינצטה - הוא כבה לגמרי. אבל כשחיממנו לפני-כן את הפינצטה בעזרת השַמָּש, ורק אז נגענו בה בפתילה - הנר התרומם ודלק היטב. כנראה, כשהפינצטה קרה, היא מקררת את הלהבה הקטנה ומכבה אותה, אבל כשהיא חמה, היא לא מכבה.

כך גם כשרואים מישהו שהתורה והמצוות אצלו נחלשו וכמעט כבו, ורוצים לחזק אותו: אם באים בקרירות, הוא עלול לכבות לגמרי; אבל אם באים בחמימות, אפשר להצית את האש שלו מחדש.

6. בסוף, כשכל הנרות דולקים בלהבה יציבה, אפשר לשבת בצד, להתבונן בהם וליהנות, ולתת להם לדלוק מעצמם: "בהעלתך - על שם שהלהב עולה, כתוב בהדלקתן לשון עליה, שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה" (רש"י על במדבר ח ב) .

גם המורה, המציתה את אש התורה והמצוות בלב תלמידותיה, צריכה להניח להן כשהיא רואה שהלהבה שבליבן עולה מאליה, לשבת בצד וליהנות מהאור הטבעי הפרטי שכל אחת מביאה מעצמה.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2012-12-17.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/klli/mdrjim/nr