ביאור:רק אתכם ידעתי - מבנה הנבואה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תקציר הפרקים הקודמים

בפרקים א-ב מנבא עמוס נבואות פורענות קשות לכל העמים באזור, ומכליל בתוכם גם את עם-ישראל. הנביא מציין שלכל עם יש 7 חטאים (" "על 3 פשעי" "X" "ועל 4 לא אשיבנו" "), ואז מציין חטא אחד שהוא החמור מכולם, ועליו ייענש אותו העם (למשל: דמשק ייענשו "על דושם בחרוצות הברזל את הגלעד", וכו'). לעומת זאת, כשעמוס מגיע לחטאי ישראל, הוא מונה את כל 7 החטאים שלהם (עמוס ב ו-ח):

"(1) על מכרם בכסף צדיק, (2) ואביון בעבור נעליים, (3) השואפים על עפר ארץ בראש דלים, (4) ודרך ענווים יטו, (5) ואיש ואביו ילכו אל הנערה למען חלל את שם קודשי, (6) ועל בגדים חבולים יטו אצל כל מזבח, (7) ויין ענושים ישתו בית אלוהיהם" " "." "

ואחר-כך הוא גם מונה 7 עונשים (פסוקים 14-16):

"(1) ואבד מנוס מקל, (2) וחזק לא יאמץ כוחו, (3) וגיבור לא ימלט נפשו, (4) ותופש הקשת לא יעמוד, (5) וקל ברגליו לא ימלט, (6) ורוכב הסוס לא ימלט נפשו, (7) ואמיץ ליבו בגיבורים ערום ינוס ביום ההוא, נאום ה'." ""

האנשים ששמעו אותו בוודאי חשבו שהוא כופר בעיקר, כי הרי "עם ישראל הוא עם-סגולה, העם הנבחר – לא ייתכן שה' יעניש אותו כמו את שאר העמים!".

בכמה מקומות בספר עמוס ניתן לראות, שהאנשים שחיו בתקופתו היו "דתיים": הם הקריבו קרבנות לה' (עמוס ה כב) ושרו לו שירים (עמוס ה כג), הם האמינו בביאת "יום-ה'" (עמוס ה יח), והם גם שמרו שבת (עמוס ח ה); והם גם האמינו שעם ישראל הוא העם הנבחר.

הטענה המהפכנית של הנביא

בפתיחת הנבואה בפרק ג, עונה עמוס לטענה הזאת, ואומר: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה; על כן אפקוד עליכם את כל עוונותיכם!" "" דווקא בגלל שאתם העם הנבחר – אתם תענשו יותר. על שאר העמים פקדתי רק עוון אחד, אבל עליכם אפקוד את כל עוונותיכם.

הויכוח בין הנביא לעם

השומעים כמובן לא מקבלים את הטענה הזאת, ובהמשך הנבואה מתנהל ויכוח בינם לבין הנביא. בויכוח הזה שני הצדדים מדברים בשאלות רטוריות, שני הצדדים מביאים משלים מתחומים שונים, ושני הצדדים מנסים להוכיח את טענותיהם ע"פ המצב הבטחוני והכלכלי באותם ימים.

בני ישראל מסתמכים על כך שהמצב הבטחוני והכלכלי בימיהם היה מצויין.

עמוס ניבא בימי ירבעם בן יואש, ובימיו הגיע גבול ישראל מלבוא חמת עד ים הערבה – ראו מלכים ב יד. גם בספר עמוס יש הרבה תיאורים של השפע הכלכלי העצום שהיה בימיו.

בני ישראל רואים בזה הוכחה לכך שה' הולך איתם. ניתן לראות בספר עמוס שבנ"י חשבו שה' איתם, כמו שכתוב (עמוס ה יד): "ויהי כן ה' א-להי צבא-ות עמכם כאשר אמרתם".

הם אומרים : "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו!?" "" כלומר: אם שניים הולכים יחד – זה מוכיח שהם נועדו (התוועדו) לפני-כן והסכימו על שיתוף-פעולה. באותו אופן, אם ה' ועם ישראל הולכים ביחד – זה בוודאי מוכיח שהם מסכימים, כלומר שהמעשים שלהם רצויים לפני ה'.

הנביא מסתמך על השינויים שהתחילו להתרחש באזור בימיו: ממלכת אשור התחילה להתחזק ולאיים על ממלכת ישראל מצפון, והנביא מנבא שאויבי-ישראל לבסוף יתגברו על ישראל (עמוס ג יא) וישראל יגלו צפונה (עמוס ה כז). הוא אומר: "הישאג אריה ביער וטרף אין לו?!" כלומר: כשהאריה שואג זה סימן שהוא מתכונן לטרוף את טרפו. באותו אופן, השאגות של האויבים שלכם הן סימן שלבסוף הם יטרפו אתכם (למרות שעכשיו נראה לכם שהמצב הבטחוני טוב).

בנ"י משיבים לטענה הזאת במשל נגדי: "הייתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד?!" הכפיר נותן קולו ממעונתו רק אחרי שהוא לוכד את טרפו (אני לא בטוח שהעובדות הזואולוגיות האלו, לגבי ההבדל בין אריה לבין כפיר, הן נכונות – צריך לבדוק את זה) .

כך גם האויבים שלנו: הם שואגים – אבל לא בגלל שהם עומדים לטרוף אותנו אלא בגלל שהם כבר טרפו עמים אחרים בסביבתם.

עמוס מנסה עכשיו להוכיח את טענתו מכיוון אחר: הוא מסתמך על כמה אסונות שקרו לעמ"י בתקופתו, ומנסה לשכנע את ישראל שהם לא קרו במקרה: "התיפול ציפור על פח הארץ ומוקש אין לה?" פירוש: ציפור בדרך-כלל עפה באויר. ציפור יכולה ליפול לתוך פח שנמצא בארץ רק אם מישהו שם לה מוקש שהפיל אותה לתוכו (ראו פח - מוקש ). זה לא יכול להיות במקרה. באותו אופן, גם האסונות שקרו לכם לא קרו במקרה – ה' שם לכם מוקש. וזה מוכיח שהמעשים שלכם לא-כל-כך רצויים בעיניו.

בנ"י לא מקבלים את המשל הזה, ואומרים: "היעלה פח מן האדמה ולכוד לא ילכוד?!" "" כלומר: ציפור יכולה להילכד בפח גם בלי ששמו לה מוקש: הפח פשוט עולה מהאדמה ולוכד אותה, בדרך מקרה. באותו אופן, גם האסונות שקרו לנו קרו במקרה, וזה לא מוכיח כלום.

מקובל לפרש, שגם בפסוק הבא ישנן שאלות רטוריות, אולם, הפסוק הבא הוא שונה מהפסוקים הקודמים, כי אין בו שאלות עם "הֲ" השאלה אלא משפטים עם "אם..." – " "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, אם תהיה רעה בעיר וה' לא עשה..."" , ולכן נראה לי שכאן כבר מפסיקות השאלות הרטוריות, והנביא עובר להוכיח את עם ישראל על כך שאינם חרדים מפני האזהרות של ה' : "אם ייתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, (אם תהיה רעה בעיר - וה' לא עשה)" . כלומר:

אם ייתקע שופר כדי להזהיר את בני-העיר מפני רעה שעומדת לבוא, והעם שבעיר לא יחרדו מפני השופר ולא ייזהרו, אז:

אם אחר-כך תהיה רעה בעיר, אז:

ה' לא עשה את הרעה הזאת, ה' לא אשם בכך שהרעה הגיעה על העיר. אנשי העיר הם האשמים היחידים. (דבר דומה כתוב גם באיכה ג לח: " "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב; מה יתאונן אדם חי גבר -- על חטאיו!" " )

והנביא מפרש את דבריו ואומר: "כי לא יעשה ד' ה' דבר, כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים" : ה' לא עושה שום דבר רע לעם, אלא-אם-כן הוא מגלה קודם את הסוד אל עבדיו הנביאים, כדי שיוכלו להזהיר את העם מראש (השופר שבפסוק הקודם הוא משל לאזהרות שבפי הנביאים, כמו שכתוב ביחזקאל לג א-ט).

ייתכן שבשלב זה לעמ"י נמאס להקשיב לתוכחות של הנביא, והם אומרים לו שיפסיק להתנבא כי הוא מעצבן אותם, כמו שכתוב (עמוס ב יב): " "ועל הנביאים ציויתם לאמור 'לא תינבאו!" " "'" " ". על כך עונה להם הנביא:

"אריה שאג - מי לא יירא; ד' ה' דיבר - מי לא יינבא?!"

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בפירושים וסימנים 4 וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2000-04-01.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvia/tryasr/am-03