ביאור:רות-סיכומים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

סיכומים על מגילת רות

אמה של מלכות

כאשר הלכו בני ישראל במדבר, וסבבו את ארץ אדום, והגיעו לגבול מואב, ציווה ה' את משה: "אל תצר את מואב, ואל תתגר בם מלחמה". ונשאלת השאלה: מדוע הוצרך ה' להזהירו על כך, וכי חשוד הוא משה לצאת למלחמה ללא ציווי מפורש מאת ה'? - אלא, נשא משה קל וחומר: ומה מדיין שלא באו אלא לעזור את מואב - אמרה תורה: "צרור את המדיינים והכיתם אותם", מואבים עצמם - לא כל שכן ! - אמר לו הקב"ה, "לא כפי שעלתה על דעתך עלתה על דעתי; שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן, רות המואביה, ונעמה העמונית". שכן כבר אז היתה מיועדת רות להיות המקור לשושלת בית דוד.

כאשר ירד אלימלך ומשפחתו למואב מפני הרעב, נשאו שני בניו לאחר מותו את שתי בנותיו של עגלון מלך מואב. חלילה לנו לומר, ששני בניו של גדול הדור נשאו נשים נכריות; הם גיירו אותן, אבל לא היה זה גיור מושלם, שכן לא נתגיירו אלא כדי להנשא להם, וגם לא היה שם בית דין הראוי לעסוק בגיור. מכל מקום, לאחר כעשר שנים מתו גם מחלון וכליון, ונעמי קמה לעזוב את הנכר, שם שבעה מרורים. ערפה ורות מאד נקשרו אליה, אל חמותם לשעבר, ובקשו ללוותה אל ארצה, ארץ יהודה.

נעמי הפצירה בהן לשוב לבית אמותיהן, ולאחר ויכוח ארוך השתכנעה ערפה, ובדמעות נשקה לחמותה ופנתה ללכת. רות, לעומת זאת, לא השתכנעה, ונשארה עם נעמי.

הן הגיעו לבית לחם בעונת הקציר, ושדותיה של נעמי עמדו ריקות ובורות, כי לא היה מי שיטפל בהן. אז קמה רות כאשת חיל, בלי להמתין שנעמי תבקש ממנה, והלכה ללקט מתנות עניים בשדות, מן השעורים הנושרים בעת הקציר.

בעוד ששאר העניים המלקטים לא הקפידו ונטלו מה שנשר על ידם, דקדקה רות שלא ליטול אלא מאחרי הקוצרים ולא מבין העומרים, ולא נטלה שלשה שבלים או יותר שנשרו כאחד, מפני שהללו אינם נחשבים "לקט" על פי התורה, ונטלה רק שיבולת בודדת או שתיים. גם הקפידה ביותר על צניעותה, ולא חשפה את שולי שמלתה כשאר הנערות; ובעוד ששאר הנערות העניות התכופפו ללקט את השבלים השוכבות על הארץ, היתה היא מלקטת את השבלים העומדות כשהיא עומדת, ואז התיישבה כדי לאסוף את השבלים השוכבות. בעז, בעל השדה, כל כך התפעל מהנהגתה הישרה, עד ששאל את נערו: "למי הנערה הזאת?"

הנער, בתשובתו, אמר בין היתר, "ותבוא ותעמוד מאז הבקר ועד עתה, זה שבתה הבית מעט". כלומר: היא מאד חרוצה, ולא הפסיקה ממלאכת הליקוט שלה אלא לשוב הביתה לפוש מעט ולחזור תיכף, ולא השתהתה לשוחח ולשחק עם הנערים כשאר הנערות. ובעז, בדבריו אליה, מסכם בעצם את הגדלות של מעשיה בבואה לכאן, וזה לשונו: "הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך אחרי מות אישך, ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום. ישלם ה' פועלך, ותהי משכורתך שלמה מעם ה' א-לקי ישראל, אשר באת לחסות תחת כנפיו". עד כאן לשונו.

רות מצטיירת לפנינו כאשת חיל חרוצה, פעלתנית, שאינה חסרה מרץ ויזמה, ויודעת לדאוג לעצמה ולחמותה. מפליא, אם כן, שבנוגע לשידוך היא אינה עושה דבר, אף על פי שהיתה יפה מאד ובנקל יכלה למצוא לה איש כלבבה. לא רק בזמן קציר השעורים, שאז היא עסוקה כל היום בליקוט ואולי אין לה זמן לדברים אחרים, אלא אפילו אחרי כלות קציר השעורים וקציר החיטים, היא יושבת עם חמותה.

אולי לא נופתע כל-כך, אם נשים לב שמשך הזמן הזה הוא בדיוק שלשה חדשים, שהוא משך הזמן שאשה חייבת להמתין בין נישואין ראשונים לשניים, משום הבחנה. עם כל זאת יש לראות בכך משום התגלמות נוספת של צניעותה המופלגת של רות. אין פלא, אם כן, מדוע בחר בועז, הוא השופט אבצן מבית לחם, דווקא בה כדי להמשיך את שושלת בית פרץ, ואפילו הזקנים ברכוה שתזכה להיות כרחל וכלאה, אמותינו הצדקניות. על פי חז"ל, זכתה רות באריכות ימים מופלגת, וראתה בנים ובני בנים, שהרביעי שבהם היה דוד מלך ישראל. וכשמלך שלמה בנו אחריו, וישב על כסא מלכותו, נאמר בנביא (מלכים א' פרק ב' פסוק י"ט): "וישב על כסאו, וישם כסא לאם המלך", ואם כי פשוטו על בת-שבע נאמר, אבל חז"ל דרשוהו על רות, "אמה של מלכות".

בועז

בועז היה אדם נכבד ממשפחת פרץ בן יהודה, ובנו של שלמון אחיו של אלימלך. על פי חז"ל שימש גם בתפקיד שופט, וכינויו בספר שופטים "אבצן מבית לחם". זה מתאים למתואר במגילה, שהוא עולה לשער ויושב שם בראש, מצווה על פלוני לשבת פה - והוא יושב, לוקח עשרה אנשים מזקני העיר הנכבדים ואומר להם "שבו פה" - והם יושבים, ואין פוצה פה ומצפצף. הוא גם חידש את ההלכה, כלומר: הזכיר הלכה ישנה שנשתכחה מישראל (כמו שמצאנו שנשתכחו שלושת אלפים הלכות מיהושע בימי אבלו של משה), ודרש את הפסוק: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה'" - "עמוני" ולא עמונית, "מואבי" - ולא מואבית, ולפיכך מותר היה לו לשאת את רות. הגואל, שהיה דודו של בועז ואחיהם של שלמה ואלימלך, לא הסכים עם דרשה זו, ולפיכך סרב לקחתה, אולם חכמי הדור הסכימו עם בועז.

לבועז מקום מרכזי ביותר בסיפורה של מגילת רות; מהרגע שבו "ארע המקרה" ורות הגיעה לשדהו של בועז, שם הוא מבחין בה ובהתנהגותה המיוחדת ומקדיש לה תשומת לב מיוחדת, אף מצווה על נעריו הקוצרים "לשכוח בכוונה" מן השבלים עבורה, ואומר לה: "וכה תדבקין עם נערותי, וצמית - והלכת אל הכלים, ושתית מאשר ישאבון הנערים". נדיבותו של בועז בולטת גם כאשר היא באה אליו למטרה אחרת לגמרי: "ותאמר, שש השעורים האלה נתן לי, כי אמר אלי, 'אל תבואי ריקם אל חמותך'". הוא מתגלה כאיש נמרץ וזריז, ואפילו נעמי יודעת "כי לא ישקוט האיש, כי אם כילה הדבר היום". ואף על פי שלא היה מחויב להמתין ולשאול את הגואל - כי כפי שיתבאר בפרק על יבום, לא היה כאן דין גאולה ויבום מעיקר הדין - והיה יכול לקדשה בביאה בו במקום, עשה לפנים משורת הדין ולא נכנע לפיתוי היצר. אכן, ראוי היה בועז למלכות לא פחות מרות, מכל הבחינות.

וכל המאורע הזה עם בועז והגואל היה בהשגחה פרטית, שכן בועז כבר היה זקן בן שמונים שכבר התאלמן מאשתו הראשונה, אלא שה' השאירו בחיים למען יוכל להעמיד את מלכות בית דוד, ומייד לאחר ליל הנישואין, שבו נתן ה' לרות הריון, מת בועז. וכל זאת מכיוון שאף על פי שמצד האם היה דוד מזרע גיורת, אבל מצד האב חייב המלך להיות "מקרב אחיך" - ממובחר שבאחיך, ורצה ה' שיהיה משושלת זו, ושייוולד מבועז הצדיק.

רות בוחרת להידבק בעם ישראל

כאשר אמרה נעמי לשתי כלותיה לשוב על עקבותיהן ולהיפרד ממנה, אמרו לה שתיהן (גם ערפה): "לא, כי אתך נשוב לעמך". אך לאחר שהסבירה להן רות את הקשיים וחוסר התוחלת שבמצבן אם תתלווינה אליה לארץ יהודה, נסוגה ערפה מהחלטתה הקודמת, ובדמעות ונשיקות נפרדה מעל חמותה ומעל עם ישראל, לנצח.

רות, לעומת זאת, אכן נשארה עם נעמי והמשיכה ללכת עמה. נעמי טרם ויתרה, כי חשבה שבאמת יהיה לה יותר טוב בארצה בין בני עמה ואמונתה, עימהם יש לה שפה ותרבות משותפים. אך רות היתה נחושה בדעתה להתגייר, כי הכירה בשקר שבעבודת האלילים של בני עמה, ובאמיתת וצדקת הדרך של הדת היהודית.

רות בקשה מנעמי לבל תפציר בה עוד לעזוב אותה, ושרצונה להצטרף לעם ישראל הוא החלטי וסופי. נעמי נהגה על פי הדין, המחייב אותנו להודיע לכל המבקש להתגייר את הצפוי לו אם יתגייר, הן השכר הטוב הצפון לצדיקים השומרים את התורה, וכן העונש, ומקצת מצוות. אמרה לה נעמי לרות: "אסור לנו לצאת בשבת מחוץ לתחום". אמרה לה רות: "אל אשר תלכי -ִ אלך". אמרה לה: "אסור לנו להתייחד נקבה עם זכר שאינו בעלה". השיבה רות: "באשר תליני - אלין". עוד אמרה לה: "עם ישראל מובדל משאר אומות", והיינו שאסור לנו להתחתן בם או לשתות את יינם וכיוצא בזה. אמרה לה: "עמך עמי". אמרה נעמי: "אסור לנו לעבוד עבודה זרה, ואפילו בשיתוף", בעוד שלגויים זה מותר. ענתה היא: "אלוהייך אלוהי". לבסוף הזהירה אותה אודות פרטי העונשין וארבע מיתות בית דין, ושאין הנהרגים על חטא חמור נקברים עם הנהרגים על חטא קל, ורות השיבה לה: "באשר תמותי אמות, ושם אקבר".

כאן הפסיקה נעמי לדבר בעניין הזה, כי השתכנעה בטהרת כוונותיה של רות, ואמרו חז"ל: "אין מרבין עליו" - על מי שמבקש להתגייר, באיומי איסורים ועונשים - "ואין מדקדקים עמו", בפרטי המצוות יותר מדי. מכאן ואילך - "ותלכנה שתיהם", השוה אותה הכתוב לנעמי; שכן משעה שנתנה דעתה להתגייר – אף על פי שעדיין לא נתגיירה, שהרי לא היה שם בית דין - חשובה היא כמוה.

הלכות יבום - ונשואי בועז ורות

כתוב בתורה: "כי ישבו אחים יחדיו, ומת אחד מהם ובן אין לו, לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר; יבמה יבוא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה". הרי, שאין מצוות יבום נוהגת אלא באחים, ודווקא באחים מן האב. מחלון, בעלה של רות, מת בלא בנים, אבל גם כליון אחיו מת, ולא היו להם אחים נוספים; ואם כן, היתה רות מותרת לינשא לכל אשר תחפוץ, ולא היתה זקוקה ליבום.

בנוסף לכך, לפי פשוטו של מקרא - לא גיירו מחלון וכליון את נשותיהם, ורות נשארה מואביה עד לגיורה אח"כ. ואם כן לא תפסו נישואיה למחלון, ולא היתה חייבת ביבום.

ראיה לכך, שלא היתה לרות שום מצוה או חיוב להתיבם, יש למצוא בדברי בועז, שאמר לה: "היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר". הרי שיכלה להנשא לכל בחור שחפצה בו.

אבל, מסבירים המפרשים, רות נהגה כאן לפנים משורת הדין; שכן, והדבר הזה כתוב בזוהר ויש לזה ראיה מעניין תמר ויהודה וגם מהעניין של בועז ורות כאן, יש לנשמת הבעל המת תועלת גדולה כאשר אחיו או אדם אחר מקרוביו נושא את אלמנתו, שכן בזה הוא מקים שם לקרוב המת, והבן הנולד - כאילו מתייחס למת, וכך אינו נענש על שלא הניח בן בעוה"ז (עיין ב"ב קטז ע"א: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, כל שאינו מניח בן ליורשו – הקדוש ברוך הוא מתמלא עליו עברה. כתיב הכא: "והעברתם את נחלתו לבתו", וכתיב התם: "יום עברה היום ההוא").

ואף על פי שעיקר התועלת היא כאשר המייבם הוא אחיו ובשרו של המת, ולכן לא התירה התורה אלא לאח לייבם ולא לאב או לבן, מכל מקום קצת תועלת יש גם בשאר קרובים; ולפיכך ייבם יהודה את כלתו, אף שגם השבטים בני יעקב קיימו התורה עד שלא ניתנה, וכלתו אסורה לאחר מתן תורה, מכל מקום כיון שידע את התועלת שביבום לא חש לכך; וגם לאחר מתן תורה השתדלו הקרובים שלא היו אסורים על אשת המת, לשאת אותה, ובכך לגמול חסד עם נשמת המת.

ותועלת זו גדלה ככל שהקורבה גדולה יותר, ולפיכך העדיף בועז שהגואל ישא את רות, לפי שהוא היה דודו של מחלון וקרוב יותר מבועז, שהיה רק בן-דודו; אף שמן הדין לא הוצרכו לכל זה, אבל הדבר הזה היה נהוג אצלם. ומכל מקום לא יכל בועז לתבוע מן הגואל דבר שאינו מן הדין, ולפיכך בא אליו בעקיפין על עסקי גאולת הקרקע, ואגב שהזכיר הקרקע הוסיף "ומאת רות המואביה אשת המת קנית", כלומר: חלקת השדה אשר לאלימלך, נטלה נעמי רק את חציה בכתובתה, והחצי השני ירש מחלון ונטלתו רות בכתובתה היא; וקיימא לן דאין גואל לחצאין, ורות אינה מסכימה למכור אלא למי שישאנה. ובזה היה עיקר הדיון על גאולת הקרקע, ורק בעקיפין נרמז גם עניין התועלת לנפש המת באומרו "להקים שם המת על נחלתו" וכנ"ל.

תושלב"ע