ביאור:קרח - המחלוקת גורמת להפסד כל ההשקעה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד כ"ח סיון התשס"ו

קרח- המחלוקת גורמת להפסד כל ההשקעה

להצלחת הצדקת יעל בת לאה חגבי

התורה מקדישה למחלוקת קרח ועדתו פרשה נרחבת, ואף זיכתה את קרח שתכתב פרשה על שמו לדורות. קרח הלוי ממשפחת קהת ומטועני הארון, היה אדם עשיר ופקח אשר קנא לה' בחטא העגל. בפרשת קרח מתגלה קרח כרודף כבוד, וגס רוח. לפיכך נשאלת השאלה, מה גרם לקרח להשתנות מן הקצה אל הקצה? על כך משיבה התורה כי קרח בקש להיות כהן גדול. דהיינו, להתעלות בקדושה. אך טעותו של קרח הייתה בכך שלא ידע לצרף בין המחשבה למעשה. קרח סבר שהמחשבה להשגת הכהונה והתקרבות לקב"ה, מקדשת את האמצעים להשגתה גם בדרך של מעשה מחלוקת שאינה לשם שמים. מטרת התורה בסיפור פרשת קרח לדורות היא, ללמדנו להתרחק ממחלוקת שאין כוונתה לשם שמים. האבחנה מתי המחלוקת היא לשם שמים ומתי לא, נלמדת מקרח. דהיינו, מחלוקת שאינה לשם שמים היא מחלוקת קרח ועדתו, משום שקרח ועדתו לא פנו ישירות למשה ואהרן לצורך בירור המחלוקת, אלא מיד כינסו את עדתם, המרידו את העם על משה, וקינטרו עליו. להבדיל ממחלוקתם של שמאי והלל שהתווכחו בינהם עד להכרעה הילכתית, ונהגו חיבה וריעות זה בזה. וכן תמצא שדרך כל המשניות, הגמרות, הפוסקים הראשונים, והאחרונים היא דרך של מחלוקת, אפילו בעניני איסור והיתר. אך מחלוקת זו היא בגדר של "מחלוקת לשם שמים", משום שלא עומד מאחוריה רצון לקבלת שררה, או נגיעה, או טובת הנאה כלשהיא לאחד מן החולקים. לפיכך מאחר ומחלוקת היא ענין יומיומי בין בני האדם, אשר מטבעם הם שונים האחד מחברו, הן בדמותם והן במדרגתם, באה התורה ללמדינו מה היא הדרך הנכונה אשר בה ניתן לחלוק בדרך לגיטימית איש על רעהו, ומה היא הדרך הרעה של מחלוקת הגורמת להפסד כללי, לכפירה ולעונש בהתאם. כנובע מתוך מחלוקת קרח ועדתו המבוארת להלן ע"פ הנושאים הבאים:

א. זמנה של מחלוקת קרח ועדתו – לפני או אחרי פרשת המרגלים.

ב. התדרדרותה של מחלוקת קרח ועדתו – רדיפת אחר הכבוד שנגררה להכפשה אישית.

ג. חטאם של קרח ועדתו – מחלוקת שגררה לכפירה במשה רע"ה ובתורתו.

ד. עונשה של המחלוקת - אובדן כללי של כל ההשקעה.

ה. מחלוקת לשם שמים – בירור האמת הצרופה בדרך של חיבה וריעות וקבלת ההכרעה.

ו. קביעת דרגות הקדושה – ה' הוא הקובע את מידרוג קדושות האדם, המקום והזמן.

ז. מוסר השכל ממשלו של "החפץ חיים" – בעל המחלוקת מפסיד את כל עמלו.

זמנה של מחלוקת קרח ועדתו:

פרשני המקרא נחלקו בשאלה מתי חלקו קורח ועדתו על משה. לדעת "אבן עזרא": "ויקח קרח זה הדבר היה במדבר סיני, כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלווים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו, וגם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלווים קשרו עליו, בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם, בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף". דהיינו, לדעת ה"אבן עזרא" מחלוקת קרח ועדתו אירעה לפני פרשת המרגלים, וכתיבתה לאחר פרשת המרגלים היא משום ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". לעומת זאת לדעת הרמב"ן "כל התורה כסדר, זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך עניין ולטעם נכון, אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים... וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני ה', ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות, ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם "להמיתנו במדבר", אמרו: הנה הבאת אותנו אל המקום הזה, ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה, אחר גזרת המרגלים מיד" (הרמב"ן, במדבר, ט"ז, א'). נלענ"ד כי גרסת הרמב"ן נתמכת בדברי הגמ': "וינסו אותי זה עשר פעמים...תניא אמר ר' יהודה: עשר נסיונות ניסו אבותינו להקב"ה, שנים בים, ושנים במים, שנים בשלו, אחת בעגל, ואחת במדבר פארן" (ערכין טו.). כלומר, ע"פ דברי ר' יהודה, כשאמר הקב"ה זה עשר פעמים, התכוון שחטא המרגלים במדבר פארן הוא העשירי במספר, כך שאילו אירע חטאם של קורח ועדתו לפני כן, היה צריך ר' יהודה למנותו בתוך עשרת הנסיונות הקודמים. יחד עם זאת אין מחלוקת בין המפרשים, לגבי המסקנות העתידיות הנובעות ממחלוקת קרח ועדתו. דהיינו, מחלוקת קרח ועדתו אינה אירוע חד פעמי שקרה בעבר. אלא תכליתה להשאיר חותם לדורות הבאים, על מנת שישראל יפיקו את הלקח ממחלוקת מסוגה של קרח ועדתו, ולא יוסיפו לנקוט עוד בדרך של "מחלוקת שאינה לשם שמים", לפי שסופה הוא הרסני ובלתי הפיך. וכן נאמר: "השב את מטה אהרן לפני העדות לאות לבני מרי ותכל תלונתם ולא ימותו". (במדבר, י"ז, כ"ה).

היתדרדרותה של מחלוקת קרח ועדתו:

ראשיתה של מחלוקת קרח על משה, החלה מעת שמשה מינה את אליצפן בן עוזיאל לנשיא שבט הלוי. קרח סבר כי משה היה צריך למנותו לנשיא שבט הלוי, הן ע"פ סדר הולדת בני קהת, והן משום שקרח צפה ברוח הקודש שעתידה לעמוד ממנו שושלת גדולה: שמואל הנביא, וכ"ד משמרות העומדות לבני בניו. קרח המתין להזדמנות שבה יכל להתסיס כנגד משה, והזדמנות זו הגיעה לאחר חטא המרגלים, שבו נגזר על כל העם למות במדבר. ע"מ לשוות למחלוקתו האישית אופי עממי הסיט קרח את כל הגורמים שחשו מקופחים ממעשיו של משה בכל הזמנים. דהיינו, את הבכורים שנלקחה קדושתם מהם בחטא העגל והועברה ללויים, ואת הלויים שהוכפפו לאהרן ולבניו לאחר הקמת המשכן, ואת דתן ואבירם משבט ראובן אשר לא קבלו את הבכורה בישראל. טענת החולקים הייתה בעלת מכנה משותף נרחב. שנאמר: "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כולם קדשים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר, ט"ז, ג'). דהיינו, טענת קרח כלפי משה ואהרן הייתה דמוקרטית כביכול, שתוכנה הוא: לא היה לכם לקחת שתי שררות גם כהונה וגם מלכות, ואם כבר לקחתם הרי שכבר שימשתם זמן רב בתפקיד, ועתה ראויים אחרים לשמש בתפקידיכם, כי כל העדה כולם קדושים, וראויים שתהא השררה חוזרת חלילה. תגובתו הראשונה של משה הייתה: "ויפול על פניו", נתרשלו ידיו. משום שמחד גיסא, חשש משה שתגובתה תקיפה מצידו תוכיח לעם שאכן הוא רודף שררה כביכול. ומאידך גיסא, רצה להזהיר את קרח ועדתו מפני התוצאות החמורות של מעשיהם, כפי שקרה בחטא המרגלים לאחר נפילת פניו של משה ואהרן. כפי שנאמר: ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל" (במדבר, י"ד, ה').

טענת קרח ועדתו לפיה: "כי כל העדה כולם קדושים", לוקה בחסרון בסיסי משום שלפי טענה זו, כלל הציבור שווים במדרגת הקדושה, אך במציאות החיים אין הדבר כך. משום שכל אדם הוא בעל אישיות ייחודית, ובעל יכולות מולדות אשר לפיהם הוא עובד את ה' ככל יכולתו. וכן נאמר בגמ': "תניא היה רבי מאיר אומר: בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו בקול, במראה, ובדעת" (סנהדרין, לח.). יש אדם שעיקר עיסוקו בתורה ובגמילות חסדים, ויש אדם שעיקר עיסוקו הוא בשדות ובכרמים וכו'. לפיכך אין קדושת כל בני האדם שווה, אך האחדות שבעם ישראל גורמת לכך ששהאחד משלים את קדושתו של חברו, כיששכר וזבולון. לפיכך טענת השוויון של קורח ועדתו מבליעה בתוכה זלזול בעבודת הכהונה. משום שהמחשבה שעבודת ה' היא עבודה זולה שכל אחד מישראל יכול לעשותה, מבלי שיבחר ע"י הקב"ה לשרתו, בלי הכשרה, ובלי התאמה. כל כן לקתה טענתו של קרח בחוסר תום לב ובהסתה זולה. לפיכך נאשם קרח בחטא של מחלוקת שלא לשם שמים. משום שטענתו: "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'", סותרת את עצמה מינה וביה. שהרי כל חפצו של קרח היה להתנשא ולהיות מעל כל העדה ולשמש ככהן גדול במקום אהרן. לפיכך כאשר ניסה קרח לפסול את משה ואהרן בגאווה במומו הוא פסל. יתרה מזאת אם קרח כופר במשה ובתורתו, מדוע נטפל קרח דווקא לכהונה ולא ליתר המצוות האמורות בתורת משה?

בתגובה לטענות קרח ועדתו הציע משה רע"ה לקרח ועדתו, לסיים את המחלוקת בדרך של בירור אלוהי מוסכם, בדרך של הקרבת קטורת בחוץ כבקרבן הנשיאים. אך קרח ועדתו שלא חלקו לשם שמים, העצימו את המחלוקת ופנו לדרך של ליצנות, ועיוות המציאות לצורך מחלוקתם. ע"מ לשכנע את פשוטי העם לחלוק על משה. כמובא בחמש טענות מדגמיות מתוך טענות קרח ועדתו האמורות להלן: דוגמא ראשונה: קרח ועדתו טענו: "כי כל העדה כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'", הלא מצאנו שמשה ביוזמתו ביקש מה' שיסמיך עוד מנהיגים לעם, וה' נעתר לו והכשיר עוד שבעים זקנים לנבואה ולהנהגה. ולא זו בלבד אלא שמשה אף לא הקפיד על נבואתם של אלדד ומידד שאמרו: "משה מת ויהושע מכניס", אלא אמר: "ומי יתן כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם" (במדבר, י"א, כ"ט). כלומר, אין כל אמת בדברי קרח ועדתו, אלא שכל דבריהם כנגד משה הינם לצורך הסתה וריבוי המחלוקת. דוגמא שניה: מובא במדרש כי כאשר קרח רוצה לשאול את משה, מדוע טלית שכולה תכלת חייבת בציצית, "מיד צוה ועשו מאתיים חמישים טליתות תכלת ונתעטפו בהן" (במדבר רבה יח, ב). וכי זו הדרך לשאול שאלה ההלכתית זו בבית המדרש? אלא מכאן שהצגת השאלה בדרך תיאטראלית הייתה לצורך ליצנות, והבערת אש המחלוקת, ולא לשם שמים. דוגמא שלישית: דתן ואבירם טענו: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר", וכי היציאה מהשעבוד בפרך והגלות במצרים, בניסים ונפלאות הייתה יציאה מארץ זבת חלב ודבש? אלא מכאן שהמחלוקת שיבשה את דעתם של קרח ועדתו. דוגמא רביעית: דתן ואבירם טענו על משה "כי תשתרר עלינו גם השתרר", והלא התורה העידה על משה רע"ה "והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר, י"ב, ג'). לפיכך הטענה כי משה משתרר ומתגאה היא הפוכה מן המציאות. דוגמא חמישית: מובא בגמ': "וישמע משה ויפול על פניו, מה שמועה שמע? אמר רבי שמואל א"ר יונתן: שחשדוהו מאשת איש. שנאמר: 'ויקנאו למשה במחנה', א"ר שמואל בר יצחק: מלמד שכל אחד ואחד קנאאת אשתו ממשה" (סנהדרין קו.). והלא משה רע"ה פרש אפילו מאשתו, אשר עליה נאמר: "כי אשה כשית לקח, שהכל מודים ביפיה... יש לך אשה נאה ביפיה ואינה נאה במעשיה, במעשיה ולא ביפיה, אבל זאת נאה בכל" (רש"י-במדבר, י"ב, א'). וזאת על מנת להקדיש את עצמו לה' למען ישראל. לפיכך הטענה כי משה חומד נשים ח"ו היא ההפך המוחלט מן המציאות. כלומר, מחלוקת קרח ועדתו שביסודה עמדה תאוות הכבוד והשררה, התדרדרה להאשמות אישיות ושקריות כנגד משה ואהרן. לפיכך משמשת מחלוקת זו ותוצאותיה, לסמל של מחלוקת שאינה לשם שמים, המובילה לאובדן.

חטאם של קרח ועדתו:

חטאם העיקרי של קרח ועדתו היה חטא הכפירה בנבואת משה ובתורת ה'. משום שסוד האחדות שבישראל, נובע מכוחו של משה רבנו, ומן התורה. לפיכך כשבא קרח לחלוק על משה באומרו: "הריני חולק עליו ומבטל את דבריו" (רש"י-במדבר, ט"ז, א'). לא פגע קרח בכבודו של משה שהיה ענו מאד, אלא פגע באחדות ישראל ובתורת ה'. על כן השיב להם משה: רב לכם, דבר גדול נטלתם בעצמכם לחלוק על הקב"ה" (רש"י-במדבר, ט"ז, ז'). וכן מובא בירושלמי: "באותה שעה אמר קרח אין תורה מן השמים, ואין משה נביא, ולא אהרן כהן גדול" (סנהדרין י', הלכה א). לפיכך בקש משה מה' שהאדמה תפתח את פיה ותבלע את קרח ועדתו, בכדי להוכיח לעם כי נבואתו אמת ותורתו אמת. שנאמר: "ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי" (במדבר טז, כח). וכך מצאנו שלאחר שנבלעו קרח ועדתו באדמה, הם חוזרים ואומרים "משה ותורתו אמת והן בדאין" (ב"ב, עד.). מכאן שע"פ הודאתם של קורח ועדתו, חטאם היה בכפירה במשה ובתורתו. למרות זאת, "אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו. שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו" (סנהדרין קי.). דהיינו, שעיקר חטאם של קרח ועדתו היה בהחזקתם במחלוקת. כלומר, נראה כביכול כי ישנה סתירה בגמ' בענין עיקר מחלוקת קרח ועדתו. נלענ"ד ליישב את הסתירה בכך שתחילת חטאם של קרח ועדתו היה מתוך קנאה ומחלוקת שלא לשם שמים, ומידות רעות אלה גררו את קרח ועדתו לעבירות החמורות יותר של כפירה במשה רע"ה ובתורתו. דהיינו, בבחינת "עברה גוררת עברה" (אבות, פ"ד, ב'). לפיכך בני קרח מתחרטים על העבירות החמורות של הכפירה במשה ובתורתו, אשר בגינם הם נענשו, בבחינת "קים ליה בדרבה מיניה" (גיטין, נג.).

ודע, שתחילת חטאו של קרח היה בבכך שלא שלט בעיניו, וצרה עינו בבני בניו היוצאים ממנו. כאמור במדרש: "וקרח שפקח היה, מה ראה לשטות הזה? אלא עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה עומדת הימנו, שמואל ששקול כמשה ואהרון...אמר: אפשר הגדולה הזו עתידה לעמוד ממני, ואני אדום? ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה ועומדין" (מד"ר, במדבר, פר' יח). וכך אף עדתו טעו בראית העין. שנאמר: "העיני האנשים ההם תנקר". כלומר, לקרח ועדתו הייתה עין רעה, כתלמידיו של בלעם הרשע. על כן היה עונשם כתלמידיו של בלעם, כאמור במשנה: "עין רעה, ורוח גבוהה, ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם...תלמידיו של בלעם: יורשין גיהנם, ויורדים לבאר שחת. שנאמר: ואתה אלהים תורידם לבאר שחת, אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך" (אבות, פ"ה,י"ט).

עונשה של המחלוקת:

מעונשם של קרח ועדתו אנו למדים כמה קשה עונשה של המחלוקת, כמאמר הרש"י: "בא וראה כמה קשה המחלוקת. שהרי בית דין של מטה אין עונשין אלא עד שיביא שתי שערות, ובית דין של מעלה עד עשרים שנה וכאן אבדו יונקי שדים" (רש"י, במדבר, ט"ז, כ"ז). הטעם לכך שעונשה של המחלוקת שלא לשם שמים חמורה, משום שמטבעה של המחלוקת להגרר, ולגרור מקורבים אל תוכה, ובכך מתעצמת המחלוקת ומגיעה למחוזות בל ישוערו, עד למצב שאפילו כשבעל המחלוקת יודע בעצמו כי טעות בידו, אין לו את היכולת הנפשית לומר: טעיתי והטעיתי. ובכך נחסמת בפניו החזרה בתשובה. לפי שמי שאין לו רצון או יכולת לבקש את סליחת זולתו, גם בשמים נוהגים בו במידה כנגד מידה, ואין מקבלים את תשובתו. יתרה מזאת מחלוקת שאינה לשם שמים נגררת לכפירה במשה רע"ה ובתורה, כפי שאירע לקרח שהיה עשיר, ופקח, וקנא לה' בחטא העגל. ובסופו כפר במשה ובתורתו מסיבת המחלוקת. דהיינו, קרח ועדתו אבדו את חייהם, רכושם וכבודם בגין מחלוקתם על משה. לפיכך "אמר רב: כל המחזיק במחלוקת, עובר בלאו. שנאמר: ולא יהיה כקרח וכעדתו" (סנהדרין קי.). כלומר, אם נקלעת למחלוקת פרוש ממנה מיד ותנצל. וכן מצאנו שלכל אורך מחלוקת קרח ועדתו, אהרן שתק ולא הגיב לטענות קרח ועדתו, ע"מ להמנע מריב אחים. על כן אמר משה לקרח ועדתו "ואהרן מה הוא"? כלומר, חסרה לכם את תכונתו הבסיסית של הכהן הגדול שהיא רדיפת השלום, לפיכך אינכם ראויים למשרתו. וכן נאמר בגמ': "במשה ואהרן כתיב: ונחנו מה. ואמר רבא ואיתימא ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל משה ואהרן, כתיב הכא ונחנו מה, וכתיב התם תולה ארץ על בלימה. אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים, אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה. שנאמר: תולה ארץ על בלימה" (חולין פט.). וכן פירש הרש"י: "דשמע ואדיש, אשריו ששומע חרפתו ושותק" (סנהדרין, ז.). מטעם זה אמר התנא: "ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פ"ה, משנה יז), ולא אמר "זו מחלוקת קרח ומשה". משום שמשה לא החזיק במחלוקת אלא אמר: "לכן אתה וכל עדתך הנעדים על ה' ואהרן מה הוא כי תלינו עליו". כלומר, משה רמז לקרח שבמידה וה' יחליט לתת לקרח את הכהונה במקום אהרן, הרי שאז תחל מחלוקת פנימית בתוך עדת קרח, לפי שעדת קרח תשוב לטעון "כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו", אך במקרה זה תהא הטענה כנגד קרח עצמו, משום שעיקר מחלוקתם היא אינה לשם שמים. לפיכך אמר התנא באבות: "זו מחלוקת קרח ועדתו". דהיינו, מחלוקת הגוררת בעיקבותיה אין ספור מחלוקות.

מחלוקת לשם שמים:

בפרקי אבות נאמר במשנה: "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו" (פ"ה, משנה יז). המשנה מבחינה בין שני סוגי מחלוקת. מחלוקת שהיא בגדר של "מחלוקת לשם שמים", אשר כוונתה היא לשם שמים. דהיינו, כאשר החולקים בינהם מאמינים ומסכימים, שהקב"ה הוא מקור כל הדעות. לפיכך מחלוקת כזו גורמת לכך, שהיא משלימה את הדעות ומסלקת את הספקות. כי במהלכה של המחלוקת כל צד שומע את חברו לשם שמים, לפיכך סופם שישלימו ויסכימו זה עם זה ותתבהר האמת על ידם. וכן נאמר בגמ': "בעלי אספות, אלו תלמידי חכמים שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה, הללו מטמאין והללו מטהרין, הללו אוסרין והללו מתירין, הללו פוסלין והללו מכשירין. שמא יאמר אדם: היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר: כולם נתנו מרעה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב: (שמות כ) וידבר אלהים את כל הדברים האלה" (חגיגה ג:). כלומר, המשנה אינה דורשת שוויון דעות, או סתימת פיות, או דיכוי חופש המחשבה, אלא המשנה מתנה את המחלוקת בכוונה יסודית של אחדות לשם שמים, וחקר האמת הצרופה, וזאת בדרך של חיבה וריעות שבסופה קבלת הכרעה מוסכמת. לפיכך המחלוקת בסייגים הללו "סופה להתקיים". לעומת זאת מציינת המשנה כי מחלוקת "שאינה לשם שמים", אשר כוונתה הבסיסית היא להשיג טובות הנאה חומריות לאחד החולקים. כגון: רצון לקבלת שררה, או נגיעה, או טובת הנאה כלשהיא, מחלוקת בתנאים הללו "אין סופה להתקיים", משום שהחולקים בינהם מפרקים את האחדות, ומקדשים את כל האמצעים להשגת מטרתם.

על מנת להמחיש את ההבדל בין שני סוגי המחלוקות, משתמשת המשנה בשני דוגמאות שקרו בעבר המוכיחות את ההבדלים והתוצאות שנבעו משני סוגי המחלוקת. הדוגמא הראשונה היא מחלוקתם שמאי והלל שסופה להתקיים. כמאמר הגמ': "אמר רבי אבא אמר שמואל: שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל. מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובים היו, ושונין דבריהם" (עירובין, יג:). כלומר, בת קול קבעה כי שתי הדעות נכונות, ולכל צד יש אמת בטענתו, לפי שכל אחד מהם גילה הבנה נוספת מן התורה, אך בסופו של דבר ההלכה מוכרעת ע"פ אחד מהם. וכן ופירש הרש"י: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הם: זימנין דשייך האי טעמא, וזימנין דשייך האי טעמא. שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט" (כתובות דף נז.). בנוסף לכך, למרות המחלוקות בין בית שמאי לבית הלל נהגו החולקים זה בזה בכבוד, בחיבה וריעות, כשהאחדות נמצאת לנגד עינהם. וכן מצאנו בגמ': "תא שמע: אף על פי שנחלקו בית שמאי ובית הלל בצרות, ובאחיות, בגט ישן, ובספק אשת איש, ובמגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק, בכסף ובשווה כסף, בפרוטה ובשווה פרוטה, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל, ולא בית הלל מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: (זכריה, ח', י"ט) האמת והשלום אהבו" (יבמות דף יד:). לפיכך אמר התנא באבות, שמחלוקת שהיא כדרכה של מחלוקת הלל ושמאי "סופה להתקיים". לעומת זאת מחלוקת קרח ועדתו לא הייתה לשם שמים. משום שקרח ועדתו לא פנו ישירות למשה ואהרן לצורך בירור המחלוקת, אלא מיד כינסו את עדתם, פילגו והמרידו את העם על משה, קינטרו והתלוצצו, והכפישו את שמו הטוב של משה רע"ה, עד שהגיעו לכפירה ממש. קרח ועדתו לא השכילו לדעת כי כפירה במנהיגותו של משה רע"ה, נותן התורה, והאדם המקשר בין הקב"ה לישראל, פוגמת הן באחדות העם, והן באמיתות משה רע"ה, והן בתורה שקיומה הוא נצחי. לפיכך אמר התנא באבות, שמחלוקת שהיא כמחלוקת קרח ועדתו "אין סופה להתקיים". לפי שמחלוקת מסוג זה גורמת רק לנזק ולאובדן, ואינה מועילה לאיש.

דרגות הקדושה:

הקב"ה חילק את הקדושה והטומאה לשלושה מרכיבים שהם: אדם, מקום וזמן. שיא הקדושה באדם הוא הכהן הגדול - הקדוש באדם, שיא הקדושה במקום הוא קודש הקודשים - המקום המקודש ביותר, שיא הקדושה בזמנים הוא יום הכיפורים - הזמן המקודש ביותר. וכן להפך שיא הטומאה באדם הוא הרשע - הטמא באדם, שיא הטומאה במקום הוא מקום עבודה זרה - המקום הטמא ביותר, שיא הטומאה בימים הוא יום י"ז בתמוז - הזמן שבו עשו ישראל את העגל ונשתברו הלוחות הראשונים. לפיכך על קביעות אלה של הקב"ה לא ניתן לערער, משום הקב"ה הוא אשר ברא את עולמו במדורג. כשם שלא ניתן לחלוק או לבטל את דרגות הבריאה: דומם, צומח, חי, מדבר. כך לא ניתן לחלוק או לבטל את דרגות הקדושה שקבע בורא העולם. מטרת ריכוז הקדושות של האדם, המקום והזמן, נועדה לאחד את הלבבות למקום מרכזי אחד שממנו נשאבות ומאירות כל הקדושות. לפיכך שיא הקדושה הוא הכהן הגדול (הקדוש באדם) בקודש הקודשים (המקום המקודש ביותר) ביום הכיפורים (הקדוש בזמנים). על כן בקש קרח להתמנות לכהן גדול, ע"מ לזכות להגיע לשיא הקדושה בעזרת מחלוקת, וטענות לדימוקרטיה כביכול. אולם שיא חטאו היה בכך שכפר במשה ובתורת משה, אשר היא הקובעת את מעלות הקדושה אשר ה' קבע בעולמו. לפיכך הפסיד קרח את מעלותיו כלוי מבני קהת טועני הארון, את עושרו הרב, ואף לא עמדה לזכותו קנאתו לה' בחטא העגל, אלא נענש במיתה משונה. וכל זה בגין מחלוקת שאינה לשם שמים, הגורמת לכפירה. לפיכך "רבי אלעזר הקפר אומר: הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות, פ"ד, כ"א). משום שהדרך להשגת מטרות נלוזות אלה עוברת דרך מחלוקת שאינה לשם שמים.

מוסר השכל ממשל "החפץ חיים":

ה"חפץ חיים" מספר על מעשה ביהודי שהיה מתפרנס מן הצדקה, והיו הוא ואשתו ועולליו רעבים ללחם. פעם אחת אמר לאשתו: אולי אם אשנה מקום ואלך לעיר הגדולה ישתנה גם מזלי לטובה. שאלה אותו אשתו ומה יהיה עלי ועל עוללינו? ממה נתפרנס בתקופת העדרותך? פרש ידיו כלפי מעלה, ואמר לה: ממה שאנו מתפרנסים עד היום: מן הצדקה, ואם לא תהא ברירה בידך קחי הלוואות, וכשאגיע אפרע לכולם בע"ה. נתנה האשה לבעלה את ברכת הדרך וציפתה לחסדי שמים. הלך האיש לעיר הגדולה, פנה לשוק והציע את עצמו כסבל למשאות כבדים, בתמורה לפרוטות. וככה עבד יומם ולילה בהעמסת שקי תבואה על גבו, הרמת רהיטים, נשיאת מריצות כבדות וכו'. בתמורה קבל בשכרו פרוטות מנחושת, ואגר אותם בנאמנות. כאשר בכל תקופת עבודתו, חסך את צרכי גופו, ע"י שהתכרבל בשקים לשינה ברחוב, וניזון משיירי מזון המושלכים בשוק לעת ערב. במשך הזמן שעבד בפרך תפחו חסכונותיו, עד שנגדש שקו בפרוטות של נחושת. הלך האיש והמיר את הפרוטות של הנחושת למטבעות של כסף, וכשתפחה השקית של מטבעות הכסף, המיר את מטבעות הכסף למטבעות של זהב. לאחר חודשים ארוכים של עבודה מפרכת כשכוחו תש, ושק הזהובים תפח, החליט לשוב לביתו ולמשפחתו. נשא את שק הזהובים על גבו וצעד בשמחה לעבר ביתו. חלומותיו, תקוותיו ומחשבותיו על שמחת אשתו וילדיו בראותם את שק הזהובים, הקלו את צעדיו, ונעשו רגליו קלות ומשאו הוקל מפסיעה לפסיעה. עד שהגיע לביתו כשכולו קורן מאושר. רצו לעברו אשתו וילדיו בשמחה. אמר להם: מעתה הגיע הקץ לעונינו ולמחסורינו. משום שהשק אשר על גבי מלא זהובים, בהם ניתן להחזיר את כל חובותינו, ואף לפתוח עסק עצמאי קטן בעיירתינו, בכדי לחיות בכבוד. הוריד האיש את השק מעל גבו, וכשבא להראות לבני משפחתו את הזהובים הצרורים בשק שנשא על גבו. נדהם לראות כי השק היה ריק. משום שבשק היה חור וכל הזהובים נפלו דרך החור, לאורך כל הדרך הארוכה שעשה ע"מ להגיע לביתו. טפח האיש על פניו והצטער על כל הטרחה שטרח אשר בסופה לא נותר לו ממנה כלום.

הנמשל הוא לכל אדם מישראל האוגר מצוות בעוה"ז, ע"מ להגיע למנוחה ולנחלה בעוה"ב. אך אם האדם הוא בעל מחלוקת צרורו נקוב. וכשיגיע לעוה"ב לא יוותר בצרורו כלום. לפיכך נאמר בסוף המשניות "לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" (עוקצים, פ"ג, משנה י"ב).

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי התורה מעודדת מחלוקת שהיא לשם שמים לצורך בירור האמת, ובלבד שהמחלוקת תיעשה בדרך של חיבה, ריעות וקבלת ההכרעה ע"י שני הצדדים למחלוקת. לעומת זאת התורה שוללת מחלוקת שאינה לשם שמים, אשר היא לצורך קבלת שררה, או טובת הנאה אישית כלשהיא. משום שדרך זו נושאת בכנפיה האשמות אישיות, הכפשות, שקרים, וסופה להגיע לכפירה בעיקר. לפיכך עונשה של מחלוקת שכזו היא: אובדן כללי, והפסד כל ההשקעה. לשם כך נברא "פי הארץ" (אבות, ה', ו') בערב שבת בין השמשות, כדי לבלוע אל תוכה את קרח ועדתו "חיים שאלה ותכס עליהם הארץ" (במדבר, ט"ז, ל"ג'). דהיינו, על מנת לשמש דוגמא חיה לבעלי המחלוקת שלא לשם שמים. וכן מובא בגמ': "תלתין יומי מהדר להו גהינום להכא כבשר בקלחת, ואמרי הכי: משה ותורתו אמת והן בדאין" (ב"ב, עד.).

ודע, שמחלוקת קרח ועדתו לא נעלמה מישראל במשך הדורות, אלא הוסיפה והתעצמה וקנתה לה מקום בכל בכל תחומי החברה בישראל. כגון: חוסר האחדות בתחום הפוליטי, ובמיוחד בין המפלגות ה"דתיות" כביכול. יתר על כן חיילי מחלוקת קרח ועדתו מתרבים, ע"י גלי עליה גדולים, הבאים ממרחקים רוחניים הזרים ליהדות, בעלי חינוך אתיאיסטי.

יה"ר שיזכנו ה' לאחדות בישראל, ולהתרחקות מן המחלוקת. ואם נקלע למחלוקת יה"ר שתהא זו מחלוקת מתוך חיבה וריעות וקבלת הכרעה ע"פ דרך התורה, כתפילתו של ר' אלעזר: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו, שתשכן בפורינו אהבה ואחוה, ושלום וריעות, ותרבה גבולנו בתלמידים, ותצליח סופנו אחרית ותקוה, ותשים חלקנו בגן עדן, ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך, ונשכים ונמצא יחול לבבנו ליראה את שמך, ותבא לפניך קורת נפשנו לטובה" (ברכות, טז:). ויתקיים בנו מקרא שכתוב: כה אמר ה' שבתי אל ציון ושכנתי בתוך ירושלם, ונקראה ירושלם עיר האמת והר ה' צבאות הר הקודש (זכריה, ח', ג'), והאמת והשלום אהבו (זכריה, ח', י"ט').

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל בר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-28.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_18