ביאור:קדושים - האצלת הקדושה גורמת להרחבת הפשטות

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בס"ד ח' אייר התשס"ו

קדושים – האצלת הקדושה גורמת להרחבת הפשטות

מבוא:

בשנה מעוברת נקראת פרשת קדושים בנפרד מפרשת אחרי מות, בשבת שלאחר חג הפסח. פרשת קדושים פותחת בציווי כללי לכלל עדת ישראל: "קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא, י"ט, ב'), ובסיומה נאמר: "והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה' ואבדל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא, כ, כ"ו), התורה אינה מפרשת את הציווי "קדושים תהיו" משום שענין "הקדושה" הוא בבחינת חוקת האל אשר לא ניתן להבינה עד תום. אולם ניתן להבין כי התורה מתייחסת לערך "הקדושה" כאל ערך עליון המואצל לזמן, לאדם, לחפץ ולמקום ע"י ה' אשר הוא מקור כל הקדושות, ואף כינויו הוא: "קדוש ישראל" (ישעיה, מ"ח, י"ז), ו"הקדוש ברוך הוא" (אבות, ג', א'). לפיכך נחלקו חז"ל בענין יישומו וכוונתו של המוסג "קדושים תהיו", אך אין מחלוקת בדבר האצלת הקדושה לישראל דרך קיום מצוות התורה, אשר באמצעותן אף חיי השגרה, הזמנים, והמקומות מתקדשים. על כן הציווי "קדושים תהיו" לא נועד להפריש או לצמצם את חיי האדם, אלא להרחיבם עד האינסוף, משום שכאשר לכל פעולה פשוטה של האדם ישנה משמעות אלהית, אזי חייו מתרחבים ומשפיעים ברוחניותם גם על כלל ישראל, שנאמר: "ושמרתם את חקתי ועשיתם אתם אני ה' מקדשכם" (ויקרא, כ', ח'). לפיכך ניתן לומר כי פרשת קדושים הנקראת בין חג פסח לחג השבועות בימי ספירת העומר, נועדה גם ללמד את ישראל כי קיומם של המצוות היא הדרך להתקדשותם בטרם יום קבלת התורה. בנוסף לכך גם קריאת מצות "ואהבת לרעך כמוך" בימי ספירת העומר, והלקח ממותם של תלמידי ר"ע בימי ספירת העומר עד חג מתן תורה, מלמדים את כלל ישראל לדורותיו כי התנאי לקבלת התורה הוא "אהבת ישראל". כלומר, התקדשותם של ישראל בעת קבלת התורה בסיני, היה בבחינת אירוע המסמל לכלל דורות ישראל את חשיבות הקדושה, אשר האצלתה לישראל גורמת להבדלתם מן העמים ולהרחבת חייהם הרוחניים, ומצות ואהבת לרעך כמוך מאחדת ומייחדת את כלל עם ישראל כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. קדושים תהיו – כל אדם מישראל יכול להגיע לדרגת קדושה ע"י קיום מצוות התורה.

ב. קדושת ישראל - במעמד סיני ה' קידש את ישראל והבדילם מן העמים בקדושתו.

ג. קדושת הזמן - קדושה אלהית לזמנים, וקדושה אנושית למועדים מתוקף קדושתם של ישראל.

ד. קדושת האדם – שני סוגי קדושה: קדושה עצמית, וקדושה הלכתית.

ה. קדושת המקום - קדושת הארץ מקרינה קדושה על יושביה.

ו. ואהבת לרעך כמוך - מצות ההתחשבות בזולת עוקרת את השנאה וגורמת לאהבת הזולת.

ז. אהבת ישראל - כאהבת האדם את כל אברי גופו משום שעם ישראל הוא כגוף אחד שלם המורכב מאברים.

קדושים תהיו:

פרשת קדושים הנקראת בימי ספירת העומר בין חג פסח לחג השבועות, כוללת חמישים ואחת מצוות (לפי מנין המצוות של הרמב"ם, י"ג מצוות עשה ול"ח מצוות לא תעשה) המפורטות בששים וארבעה פסוקים שבה. לנוכח חשיבותה הרבה נאמרה פרשת קדושים בפני כלל עם ישראל, כמובא במדרש: "תני ר' חייא: פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה, ר' לוי אמר: מפני שעשרת הדברות כלולין בתוכה" (מד"ר, ויקרא, פרשה כד). בתחילת הפרשה נדרשו כלל עדת ישראל להיות "קדושים", דהיינו, אין התורה דורשת מן האדם לבצע דבר שאינו אפשרי, אלא התורה מלמדת שבאמצעות קיום המצוות המקיפות את כל שטחי החיים ניתן להגיע לקדושה הנדרשת מכל אדם. כלומר, המצוות הם הכלי שהתורה נתנה בידי האדם ע"מ להתעלות במדרגות הקדושה, לפיכך כל אדם מישראל אשר יש לו נגיעה למצוות האמורות בפרשת קדושים, יכול להגיע לדרגת קדושה בקיימו אותם. מטעם זה נאמרו בהמשך הפרשה מצוות במגוון נושאים, כגון: מצוות שבין האדם למקום, מצוות שבין אדם לחברו, מצוות של צדק חברתי, מצוות התלויות בארץ, מצוות של מורא המקדש והקרבנות, איסורי חוקות הגויים, ואיסורי גילוי עריות. כלומר, מריבוי המצוות הכתובות בהמשך הפרשה אשר הן כוללות את כל תחומי החיים הרגילים, ניתן להסיק במובן הפשוט כי קיום המצוות הוא הדרך להתקדשות, דהיינו, הקדושה אינה מתקיימת רק במקדש או בטכסי הטהרה והכפרה שבין האדם למקום, אלא הקדושה מתבטאת גם בקיום המצוות שבין האדם להוריו, שבין האדם לחברו, שבין האדם לסביבתו, וכו'. לפיכך קיום מצוות התורה מתוך מחויבות עמוקה של האדם להשתפר מבחינה מוסרית, גורמת לכך שכלל ישראל יכולים להגיע לדרגת "קדושים תהיו".

בדרך זו ניתן להבין את פירושו של הרש"י: "קדושים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה", דהיינו, הרש"י לא בא למעט את ענין הקדושה, אלא הרש"י מכוון לומר: שראשית תהליך ההתקדשות הוא ההמנעות וההתרחקות מן המעשים השליליים הכתובים בתורה, ע"מ לסלול את הדרך להתעלות בקדושה באמצעות העשייה החיובית של קיום מצוות העשה שבתורה. לפיכך ניתן לומר כי ציווי התורה "קדושים תהיו" הוא גם הבטחה האומרת שבאמצעות קיום מצוות התורה הקדושה "קדושים תהיו". וכן פירש הרמב"ן: "וגוי קדוש', לדבקה באל הקדוש, כמו שאמר: 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' (ויקרא י"ט, ב'), והנה הבטיחם בעולם הזה ובעולם הבא" (שמות, י"ט, ו). לפיכך "תני ר' חייא: פרשה זו נאמרה בהקהל" (מד"ר, ויקרא, פרשה כד), משום שהאדם יכול להגיע לשיא הקדושה רק בהקהלת עצמו עם ציבור מבקשי ה', כי הקב"ה קידש את כלל ישראל, וקדושת עם ישראל מורכבת מצרוף קדושתם של כל פרט מישראל. וכן מובא בזוהר (שמות, קכא.): "ואנשי קדש תהיון לי וגו', רבי יהודה פתח (איוב, כ"ח): 'והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה', זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא בעי ליקרא לון יתיר על כל שאר בני עלמא, בקדמיתא אמר לון (שמות, י"ט): 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים', לא אעדי רחימותא סגיאה מנהון עד דקרא לון: 'וגוי קדוש' דאיהי יתיר, לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון (דברים, י"ד): 'כי עם קדוש אתה', לא אעדי רחימותא מנהון עד דקרא לון (שמות, כ"ב): 'ואנשי קדש' תהיון לי דאיהו יתיר מכלא". דהיינו, קודש הוא שיא מדרגת הקדושה של כלל עם ישראל, שנאמר: "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אכליו יאשמו רעה תבא אליהם נאם ה'" (ירמיה, ב', ג').

קדושת ישראל:

במעמד סיני ה' קידש את ישראל והבדילם מן העמים בקדושתו, כמובא במדרש: "קדשם הקדוש ברוך הוא, ואמר להם לישראל: 'ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש' (שמות, י"ט, ו'), למה? כי קדוש אני ה'. אף אתם תהיו קדושים כשם שקדשתי אתכם לשמי, שנאמר: 'דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו" (תנחומא, קדושים, סימן ב). כלומר, ע"מ להיות קדושים נדרשים כלל ישראל לאמץ לעצמם את מידות המוסר אלהיות שהם הליכה בדרכי ה', אשר עיקריה מובאים בגמ': "אבא שאול אומר: 'ואנוהו', הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום" (שבת, קלג:). וכן פסק הרמב"ם ( הלכות דעות, פ"א, ה-ו) להלכה: "ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים, שנאמר: 'והלכת בדרכיו'. כך למדו בפירוש מצוה זו: מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא נקרא קדוש אף אתה היה קדוש, ועל דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותן הכנויין: ארך אפים ורב חסד, צדיק וישר, תמים, גבור וחזק וכיוצא בהן, להודיע שהן דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהן ולהדמות אליו כפי כחו". כלומר, לדעת הרמב"ם ההגעה למעלת "קדושים תהיו" היא קיום "מצוות עשה (רמו), לילך בדרכי השם יתברך בכל היכולת, שנאמר: 'והלכת בדרכיו" (דברים כא, ט.). לפיכך השתדלות חיובית מקסימלית ושאיפה נמרצת להידמות למוסריות העליונה של האל באמצעות קיום מצוותיו הכתובות בתורה, גורמת לכך שכלל ישראל יהיו קדושים. כלומר, הנאמר "קדושים תהיו" אינו בגדר מצות עשה עצמאית, אלא פירושו הוא: היו מזומנים למצוותי, כפי שנאמר: "וקדשתם היום ומחר" (שמות, י"ט, י'), ופירש הרש"י: "וזימנתם שיכינו עצמם היום ומחר".

לעומת זאת "א"ר יהודה בן פזי: מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים? אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה. ואתיא כהדא דר' יהודה בן פזי דאמר: כל מי שהוא גודר עצמו מן הערוה נקרא קדוש" (מד"ר, ויקרא, פרשה כד). לפיכך ההמנעות והפרישה מן העריות, גורמת לכך שכלל ישראל יהיו קדושים, משום שמצות הפרישות מן העריות הינה דרישה קשה ביותר מן האדם, כי "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו" (קידושין ל:). וכן כתב הרמב"ן: "הנה העריות מכלל החוקים, דברים שהם גזירת מלך, והגזרה הוא הדבר העולה על דעת המלך שהוא החכם בהנהגת מלכותו, והוא היודע הצורך והתועלת במצוה ההיא שיצוה בה, ולא יגיד אותו לעם זולתי לחכמי יועציו" (הרמב"ן-ויקרא, י"ח, ו'). על כן עמידתו של האדם מישראל באתגרי חוקות התורה, מרוממת את נשמתו לגבהים רוחניים נשגבים של הקדושה. וכן מובא במשנה: "רבי פנחס בן יאיר אומר: זריזות מביאה לידי נקיות, ונקיות מביאה לידי טהרה, וטהרה מביאה לידי פרישות, ופרישות מביאה לידי קדושה, וקדושה מביאה לידי ענוה" (סוטה, פ"ט, משנה ט"ו). כלומר, פרישות בעלת אופי חיובי גורמת לקדושת האדם ולהתדבקותו בה', באמצעות הפרדת עצמו מן החומריות המפתה בהתאם לנאמר בציווי האלהי. כלומר, "קדושים תהיו" פירושו: היו מקודשים לי במובן של קידוש אשה, כפי שפירש הרש"י: "למען טמא את מקדשי', את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי" (רש"י-ויקרא, כ', ג').

ודע, שהדרישה מכלל ישראל להיות "קדושים" נובעת מן העובדה שה' בחר בישראל, ונתן להם חלק אלוה ממעל שהיא תכונה פנימית של קדושה, וכל אשר עליהם לעשות הוא לגלותה ולהאדירה באמצעות מצוות התורה, כמובא בזוהר: "ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא: קודשא בריך הוא, אורייתא, וישראל" (זוה"ק, ויקרא, עג.). לפיכך נדרשת מכל אדם להגיע לדרגת הקדושה המקסימלית אשר ניתנה לנשמתו, דהיינו, כל אחד לפי כוחו. כמובא במדרש: "חזר ר' לוי ופירשה, אמר להם: 'השמע עם קול אלהים', כיצד? אילו היה כתוב קול ה' בכחו לא היה העולם יכול לעמוד, אלא 'קול ה' בכח', בכח של כל אחד ואחד, הבחורים לפי כחן, והזקנים לפי כחן, והקטנים לפי כחן. אמר הקב"ה לישראל: לא בשביל ששמעתם קולות הרבה תהיו סבורין שמא אלוהות הרבה יש בשמים, אלא תהיו יודעים שאני הוא ה' אלהיך, שנאמר (דברים, ה', ו'): 'אנכי ה' אלהיך" (מד"ר, שמות, פרשה כט).

דוגמא למחוייבות יתר של אדם המצוי בדרגת קדושה עליונה מובאת בגמ' (ב"מ, פג.): "רבה בר בר חנן תברו ליה הנהו שקולאי (רש"י-נושאי משאות) חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו (לקח את מעיליהם כמשכון לדמי החבית אשר שברו, משום שהם כשומרי שכר החייבים לשלם ע"פ הדין). אתו אמרו לרב (תבעוהו לדין תורה אצל רב), אמר ליה: הב להו גלימייהו! אמר ליה: דינא הכי?! אמר ליה: אין, 'למען תלך בדרך טובים' (רש"י- לפנים משורת הדין), יהיב להו גלימייהו. אמרו ליה: עניי אנן וטרחינן כולה יומא וכפינן ולית לן מידי (עניים אנו ועבדנו כל היום ואנו רעבים ואין לנוי כסף). אמר ליה: זיל הב אגרייהו (לך שלם להם שכר עבודתם). אמר ליה: דינא הכי?! אמר ליה: אין, 'וארחות צדיקים תשמר". כלומר, רב פסק כי צדיק כרבה בר בר חנן צריך לנהוג עם הבריות לפנים משורת הדין, דהיינו, לא זו בלבד שלא יקח מן הסבלים את דמי החבית המגיעים לו בדין, אלא אף ישלם להם שכר עבודה.

קדושת הזמן:

ראשית הקדושות היא קדושת הזמן מוזכרת ראשונה בתורה, שנאמר: "ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אתו" (בראשית, ב', ג'). כלומר, חלוקת השנה לשבועות בני שבעה ימים נובעת מן הציווי האלהי על קדושת השבת, בניגוד ליתר חלוקות הזמן הנובעת מן התופעות האסטרונומיות, כגון: היממה היא זמן סיבוב כדור הארץ סביב השמש, החודש הוא הזמן המקורב של הקפת הירח את כדור הארץ, והשנה היא הזמן המקורב של הקפת כדור הארץ את השמש. לפיכך הציווי האלהי בבראשית מעיד על חשיבות קדושת הזמן בחייו של עם ישראל, משום שקדושת הזמן נועדה להעניק רוחניות לזמנים רגילים.

קדושת הזמן מורכבת משני סוגים: סוג אחד הוא: קדושה אלהית לזמנים כגון: שבת, וכו', והסוג השני הוא: קדושה אנושית למועדים מתוקף קדושתם של ישראל אשר ה' הקנה להם כח קדושה, שבאמצעותו הם מקדשים את המועדים ומשפיעים מקדושתם על הימים, דהיינו, ה' האציל לישראל סמכות ליצור קדושה ע"פ שיקול דעתם של בית דין. לפיכך האדם מקדש את הזמנים מכוחו של הציווי האלהי אשר ציוה על ישראל לקדשם בשתי קדושות: האחת קדושת השבת שנקבעה ע"י הקב"ה, והשניה קדושת הזמנים שנקבעים ע"י ישראל בזכות המעלה המיוחדת שניתנה לעם ישראל לקדש את הזמנים אשר ה' בחר בהם, והאציל עליהם להם תכונה פנימית של קדושה, על כן ישראל מצווים לגלות ולהאדיר את קדושת הזמנים.

קדושת הזמן של השבתות והמועדים מתבטאת בכך שהתורה אסרה בהם מלאכה, ובכך הפכו זמנים אלה לקדושים. כפי שנאמר בפרשת קדושים: "את שבתתי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'" (ויקרא, י"ט, ל'), ופירש הרש"י: "אין בנין בית המקדש דוחה שבת". כלומר, הקדושה היא: השבתת האדם מיצירותיו החומריות המתקנות את העולם הגשמי, בכדי לפנותו לעסוק בתיקונו הרוחני ולקדשו. לפיכך שביתת המלאכה היא חובה הילכתית המוטלת על האדם ולא על הטבע או הכלים.

הבדלי הקדושות בין השבת למועד מתבטאים גם בהלכה למעשה, לדוגמא: בשבת חל איסור כללי על כל מלאכה, כפי שפסק הרמב"ם (שבת, פכ"א, א): "נאמר בתורה: 'תשבות' אפילו מדברים שאינן מלאכה חייב לשבות מהן", ואילו ביום טוב הותרה מלאכה לאוכל נפש, כאמור בגמ': "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד" (שבת, ס:). וכן מצאנו שבעתיד לבוא "כל המועדים עתידין ליבטל" (ילק"ש, משלי, ט', תתקמד), משום שעיקרם הוא זכר לניסים שקרו בעבר וציפיה לניסים של הגאולה העתידית.

קדושת האדם:

קדושת האדם והחפץ המתבטאת בהענקת רוחניות לחפצים גשמיים, מורכבת משני סוגים: סוג ראשון הוא: קדושה עצמית, כגון: קדושת הכהן, הבכור, ישראל, וכו', אשר קדושתם נובעת מן העובדה שה' האציל להם קדושה עצמית ובכך הפכו האנשים והחפצים האלה לקדושים. הסוג השני הוא: קדושה הלכתית, כגון: ספר התורה, התפילין, וכו', אשר הם מתקדשים על ידי הלכות המגבילות וקובעות את השימוש בהם, ואת דרגת קדושתם, דהיינו, האל קדש את האדם, והאדם מקדש את החפצים מכוחו של הציווי האלהי אשר ציוה על ישראל לקדשם. וכן מובא במדרש: "ר' אבין אמר אוחרי: משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך, מה עשה המלך? נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו. כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות, מה הקב"ה עושה? נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הדא הוא דכתיב: 'דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים" (מד"ר, ויקרא, פרשה כד). כלומר, הקדושה העצמית והקדושה ההלכתית נובעים מהאצלת הקדושה העליונה על ישראל. וכן נאמר: "לא יחליפנו ולא ימיר אתו טוב ברע או רע בטוב" (ויקרא, כ"ז, י'), דהיינו, התורה אוסרת על אדם שהקדיש בהמה גרועה ורוצה להחליפה בבהמה טובה יותר לכבוד בית המקדש, משום שהדיבור של האדם קידש את הבהמה הגרועה לשם שמים.

לפיכך בכל יום חייב האדם להתקדש ולקדש את כלל ישראל עמו, כאמור בנוסח הברכות: "אשר קדשנו במצוותיו", דהיינו, הקדושה נובעת מקיום המצוות. וכן כתב הרמב"ם (הקדמה לספר המצוות, שורש רביעי): "והתקדשתם והייתם קדושים" הם צוויים לקיים כל התורה, כאילו יאמר: היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך בו, והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו". וכן מובא בגמ': "אמר אביי: כל המקיים דברי חכמים נקרא קדוש...אמר רבא: קדש עצמך במותר לך" (יבמות, כ.), דהיינו, הקדושה יכולה להיות מושגת על ידי כל אדם מישראל, באמצעות קיום מצוות התורה. הרמב"ן מוסיף על כך, כי לא די בשמירה קפדנית על איסורי התורה, אלא לצורך הקדושה נדרש האדם להשמר אף מן הדברים המותרים לו, בכדי שלא "יהיה נבל ברשות התורה" (הרמב"ן-ויקרא, י"ט, א), כאמור: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים, ו', י"ח), דהיינו, כמשל לאשה שסיימה להכשיר את הבשר ולאחר מכן נפל הבשר לביוב, אספה האשה את הבשר מן הביוב והלכה לשאול את הרב האם הבשר כשר? אמר לה הרב: הבשר כשר אבל מסריח. לפיכך פירש הרמב"ן: "וגוי קדוש', לדבקה באל הקדוש, כמו שאמר: 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה'" (ויקרא י"ט, ב'), וכן מצאנו שהדבקות מעלה לקדושת כהן אפילו את עבדו הכנעני, שנאמר: "וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו" (ויקרא, כ"ב, י-י"א). כלומר, מאחר והתרומה היא קודש אסור לישראל לאוכלה, ורק לכהן ולמשפחתו ולעבדו הכנעני של הכהן מותר לאוכלה, דהיינו, עבדו הכנעני של הכהן מתקדש בשל היותו דבוק בקדושת הכהן.

לפיכך מפרטת פרשת קדושים מגוון מצוות אשר הקשר בינהם הוא: עבודת ה' מתוך התבטלות בפני הקב"ה, והתגברות על היצרים הבהמיים הטבועים בנפש האדם. כלומר, התורה מלמדת כי קדושת האדם נוצרת באמצעות קיום מכלול המצוות המפורטות בפרשת קדושים, כגון: איסור גילוי עריות, איסור עבודת אלילים, איסור שבועת שקר, איסורי כלאיים ושעטנז, מצוות כיבוד אב ואם, הציווי "ואהבת לרעך כמוך", איסורי גניבה, שקר ורכילות, מצוות תוכחה, איסור נקימה ונטירה, ציווי "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן", איסור הלנת שכר, איסור נתינת מכשול לפני עיוור, איסור על לקיחת שוחד, מצוות אהבת הגר, ציווי שלא לרמות במידות ומשקלות, שמירת השבת, איסור לנהוג כחוקות הגויים, השחתת הזקן, כתובת קעקע, פנייה לאוב ולידעוני, איסור על עבודת המולך, וכו'. לפיכך מציין הזוה"ק לגבי פרשת קדושים: "תאני רבי אבא: פרשתא דא כללא דאורייתא היא, וחותמא דקושטא דגושפנקא היא, בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא, בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין, דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן" (זוה"ק, ויקרא פא:).

קדושת המקום:

ה' האציל למקומות הקדושים תכונה פנימית של קדושה, וישראל מצווים לגלותה ולהאדירה. קדושת המקום המתבטאת בהענקת רוחניות למקומות גשמיים אשר אין להם קדושה מצד עצמם, כגון: בית המקדש, בית הכנסת, וכו', אשר קדושתם נובעת מן העובדה שהתורה הגבילה את השימוש וההתנהגות בהם לכהנים ולמתפללים, וכו', ובכך הפכו מקומות אלה להיות קדושים ולא למקומות רגילים. כלומר, האדם מקדש את המקומות מכוחו של הציווי האלהי אשר ציוה על ישראל לקדשם. וכן נאמר בפשת קדושים: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט. וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלהיכם" (ויקרא, י"ט, ט'-י'), דהיינו, קדושת הארץ מתבטאת ע"י המצוות התלויות בארץ, כגון: מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה), איסור ערלה, וכו', כמובא משנה: "עשר קדשות הן: ארץ ישראל מקדשת מכל הארצות. ומה היא קדשתה? שמביאים ממנה העמר, והבכורים, ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות" (כלים, פ"א, משנה ו). וכן מובא בגמ': "אמר רבי אלעזר: כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון" (כתובות, קיא.), דהיינו, הדר בא"י לשם קיום מצות ישוב הארץ הקדושה, קדושת א"י מגינה עליו שלא יחטא. וכן "ת"ר: לעולם ידור אדם בא"י אפילו בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל. שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: 'לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים', וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה? אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים" (כתובות, קי:), דהיינו, קדושת הארץ מקרינה קדושה על יושביה.

ואהבת לרעך כמוך:

בפרשת קדושים נאמרה המצוה הכללית של "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא, י"ט, י"ח), תרגום יונתן פירש: "ותרחמי לחברך, דמן אנת סני לך לא תעביד ליה אנא ה'", דהיינו, ואהבת לחברך, ומה ששנוי עליך אל תעשה לחברך אני ה'. כלומר, התרגום פירש בדרך השלילה את המצוה האמורה בתורה בצורה חיובית, וכן אמר הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" (שבת, לא.), וכן מובא במדרש: "בן עזאי אומר: זה ספר תולדות אדם זה כלל גדול בתורה, ר"ע אומר: 'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה, שלא תאמר הואיל ונתבזיתי יתבזה חבירי עמי, הואיל ונתקללתי יתקלל חבירי עמי" (מד"ר, בראשית, פרשה כד), וכן לימד ר"ע: "וחי עמך', חייך קודמים לחיי חברך" (ב"מ, סא.). כלומר, מאחר וקיים קושי מעשי לקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך" כפשוטה, קבעו חז"ל לקיים בפועל את מצוה עשה זו כמצות לא תעשה, ואילו ברוחניות נקבעה מצוה זו להעשות בדרך מחשבה חיובית. וכן כתב הרמב"ן (ויקרא, י"ט, י"ח): "טעם 'ואהבת לרעך כמוך', הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו... אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב...אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו". מטעם זה אמר ר"ע שמצות 'ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה, משום שמצוה זו מצויה ביסודן של מצוות רבות כגון: לא תגנוב, לא תסיג גבול רעיך, וכו', דהיינו, תוכן מצות ואהבת לרעך כמוך הוא: מצות ההתחשבות בזולת אשר באמצעותה נשללת מדת האנוכיות הטבועה בנפש האדם ונעקרת השנאה, ועל ידי כך גורמת מצות ואהבת לרעך לאהבת הזולת.

אהבת ישראל:

מצות ואהבת לרעך כמוך מלמדת את חשיבותו של המוסג "אהבת ישראל", שפירושו הוא: שעם הוא כגוף אחד שלם המורכב מאברים, על כן אהבת כל אדם מישראל היא כאהבת האדם את כל אחד מאברי גופו. משום כך אמר ר"ע: "ואהבת לרעך כמוך' זה כלל גדול בתורה", דהיינו, הכלל הגדול הוא אהבת עצמך בבחינת "חייך קודמים לחיי חברך" (ב"מ, סא.), ומכאן אתה למד את הכלל הקטן לאהוב את זולתך כאהבת כל חלק מגופך. לפיכך "תני ר' חייא: פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה" (מד"ר, ויקרא, פרשה כד), משום שהמקיים את המצוה הקשה והכוללנית של "ואהבת לרעך כמוך" בשלמות, הרי כמקיים את התורה כולה, דהיינו, המקיים את המצוות שבין האדם לחברו הן במחשבה והן במעשה, מקיים גם המצוות שבין האדם למקום, כי אהבתו את הבריות היא תולדה של אהבתו את מצוות ה' יתברך אשר הוא אביהם של כלל ישראל, שנאמר: "בנים אתם לה' אלהיכם" (דברים, י"ד, א'). לפיכך פסק הרמב"ם (דעות, פ"ו, ג,ה): "מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו, והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא"....ו"כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר: 'לא תשנא את אחיך בלבבך". כלומר, מצות ואהבת לרעך כמוך, היא למעשה מצות "אהבת ישראל".

ודע, שהלל בחר ללמד את הגר דוקא את מצות "ואהבת לרעך כמוך" אשר שורשה הוא "אהבת ישראל", משום שאהבת הזר אינה קיימת באומות העולם, לפיכך אמר הלל לגר: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה" (שבת, לא.), דהיינו, הלל אמר לגר לקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך" בדרך השלילה, בכדי שע"י כך יגיע הגר למדרגת "אהבת ישראל". לעומת זאת בא ר"ע וחידש כי לעם ישראל נאמרה המצוה באופן חיובי, כמובא בגמ': "ואהבת לרעך כמוך', רבי עקיבה אומר: זהו כלל גדול בתורה" (ירושלמי, סנהדרין, ל:, פ"ט, ד), נראה כי חידושו של ר"ע נבע מן העובדה שתלמידיו מתו "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה", כמובא בגמ': "שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה...כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות, כב:). כלומר, ר"ע קבע כי אין להסתפק בקיום המצוות באופן אישי ולהיות צדיק כתלמידי ר"ע, אלא יש לקיים גם את מצות אהבת ישראל אשר היא קיום מצות "ואהבת לרעך כמוך" בשלמות, לפיכך ציין ר"ע כי דוקא מצוה זו היא "כלל גדול בתורה". וכן מצאנו שעם ישראל קבל את התורה רק בזמן שהיו "כאיש אחד בלב אחד" (רש"י, שמות, י"ט, ב'), וכן מובא במדרש: "אמר חורי: גדול השלום שבכל המסעות כתיב (במדבר, ל"ג): 'ויסעו ויחנו', נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת. הדא דכתיב (שמות, י"ט): 'ויחן שם ישראל', ויחנו שם בני ישראל אין כתיב כאן, אלא 'ויחן שם ישראל', אמר הקדוש ברוך הוא: הרי שעה שאני נותן תורה" (מד"ר, ויקרא, פרשה ט). כלומר, בזכות השלום והאחדות נעשו ישראל ראויים לקבלת התורה.

לפיכך ניתן לומר כי קריאת מצות "ואהבת לרעך כמוך" בימי ספירת העומר, והלקח ממותם של תלמידי ר"ע בימי ספירת העומר עד חג מתן תורה, מלמדים את כלל ישראל לדורותיו כי התנאי לקבלת התורה הוא קיום מצות "אהבת ישראל", ומכאן נובע הצורך להתחזק באהבת ישראל במיוחד בימי ספירת העומר.

ודע, שמצות "ואהבת לרעך כמוך" מיחדת ומאחדת את ישראל מיתר אומות העולם, וכן היה מעשה במלך גוי שבקש מן הרב הוכחה מוחשית לכך שקיים הבדל בין ישראל לגויים, אמר לו הרב הכן סעודה כשרה בשני חדרים סמוכים, והזמן לחדר אחד עשרה יהודים ולחדר שני עשרה גויים, וצוה עליהם לאכול רק עם סכינים ומזלגות שאני אתן להם. ערך המלך סעודת מלכים כשרה למהדרין והזמין לשני חדרים נפרדים עשרה גויים ועשרה יהודים, וצוה עליהם לאכול רק עם סכינים ומזלגות אשר יסופקו ע"י הרב. נכנס הרב והניח לפני המוזמנים בשתי השולחנות אשר בחדרים הנפרדים סכינים ומזלגות באורך מטר וחצי. הגויים הביטו על האוכל ולא יכלו לאכל ממנו עם הסכינים והמזלגות היו ארוכים מדי, ואילו היהודים שבחדר השני כל אחד נטל אוכל במזלג והאכיל את חברו המרוחק ממנו מטר וחצי עד שגמרו לאכל את כל הסעודה. אמר הרב למלך נוכחת לראות את ההבדל? אצל הגויים לא עלתה במחשבה לסייע לזולת לכן נשארו כולם רעבים, לעומת זאת אצל היהודים המצווים על מצות "ואהבת לרעך כמוך", היה זה אך טבעי לעזור לזולת ובכך אכלו כולם ושבעו.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן האמור לעיל כי ה' האציל מקדושתו לישראל בניו ע"י קיימם את מצוות התורה, אשר באמצעותן אף חיי השגרה, הזמנים, והמקומות מתקדשים. לפיכך הציווי "קדושים תהיו" לא נועד להפריש או לצמצם את חיי האדם, אלא להרחיבם עד האינסוף, משום שכאשר לכל פעולה פשוטה של האדם ישנה משמעות אלהית, אזי חייו מתרחבים ומשפיעים ברוחניותם גם על כלל ישראל, שנאמר: "כה אמר ה' גאלך קדוש ישראל אני ה' אלהיך מלמדך להועיל מדריכך בדרך תלך" (ישעיה, מ"ח, י"ז). לפיכך ניתן לומר כי פרשת קדושים הנקראת בין חג פסח לחג השבועות בימי ספירת העומר, נועדה גם ללמד את ישראל כי קיומם של המצוות היא הדרך להתקדשותם בטרם יום קבלת התורה, משום שהתורה היא הגורם להבדלתם לטובה מיתר עמי הארץ, שנאמר: "כי עם קדוש אתה לה' אלהיך בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (דברים, ז, ו', י"ד, ב'). לפיכך גם קריאת מצות "ואהבת לרעך כמוך" בימי ספירת העומר, והלקח ממותם של תלמידי ר"ע בימי ספירת העומר עד חג מתן תורה, מלמדים את כלל ישראל לדורותיו כי התנאי לקבלת התורה הוא "אהבת ישראל", ומכאן נובע הצורך להתחזק בקיום מצוות התורה ובאהבת ישראל במיוחד בימי ספירת העומר.

יה"ר שיתקיים בנו במהרה האמור בזוהר "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא' (ישעיה, ב' - י"א, י"ז), הוא בלחודוי, כמה דכתיב (דברים, ל"ב, י"ב): 'ואין עמו אל נכר', בגין דישתצי חילא מסאבא מעלמא ולא ישתאר לעילא ותתא אלא קודשא בריך הוא בלחודוי וישראל לפולחניה עם קדיש, ויתקרי קדיש דכתיב (ישעיה, ד', ג'): 'והיה הנשאר בציון והנותר בירושלם קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים בירושלם" (זוה"ק, בראשית, קסד.).

העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-07-06.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_mxjva_46