ביאור:קאמי, סארטר והתנ"ך: עול החיים הסיזיפי

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


קאמי, סארטר והתנ"ך: עול החיים הסיזיפי

אלבר קאמי (1913-1960) דן באבסורד הקיום מול תודעת המוות בכמה מספריו, אשר בין הידועים שבהם הוא הספר "המיתוס של סיזיפוס; מסה על האבסורד" (תרגם צבי ארד, עם עובד, 1978).

מתוך ויקיפדיה:

ב"מיתוס של סיזיפוס" תוהה קאמי מה המשמעות לחיים בעולם מודרני של אבסורד, שבו אין ערכים מוחלטים. שאלתו היא מה הטעם לבכר קיום כזה על פני התאבדות. לפיו, האדם חש שחייו אבסורדים לנוכח המוות האורב לו בוודאות בסוף הדרך, וכן בשל חוסר המובנות וההיגיון שבעולם, העומד בבוטות מול רצונו האינסופי של האדם להבין את פשר העולם ומשמעות קיומו. אף על פי כן, האדם האבסורדי יידחה את ההתאבדות ויחיה חיי מרד, המוצאים את ביטוים בכך שהוא חי את האבסורד ולא נכנע לו. החיים האבסורדיים נמדדים על פי כמותם, ולא איכותם, שכן אין אמת מידה גבוהה שעל פיה אפשר לדרג חיים "טובים" או "לא טובים". קאמי הקביל את חייו של האדם המודרני לגורלו של סיזיפוס, הגיבור מהמיתולוגיה היוונית שנגזר עליו לגלגל אבן לראש הר גבוה, ולכשיגיע לכיפה, האבן תתגלגל חזרה לתחתית ההר, וסיזיפוס יאלץ לדחוף אותה חזרה למעלה, וחוזר חלילה, לנצח. לכן הוא כותב: "די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח". סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר.

כרגיל, ענייני אקזיסטנציאליזם אנו מוצאים בקהלת וכן דברים מקבילים לעבודת-השווא הסיזיפית שבכאן:

קהלת א:

1 דברי קהלת בן-דוד מלך בירושלם. 2 הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. 3 מה-יתרון לאדם בכל-עמלו שיעמל תחת השמש. 4 דור הלך ודור בא והארץ לעולם עמדת. 5 וזרח השמש ובא השמש ואל-מקומו שואף זורח הוא שם. 6 הולך אל-דרום וסובב אל-צפון סובב סבב הולך הרוח ועל-סביבתיו שב הרוח. 7 כל-הנחלים הלכים אל-הים והים איננו מלא אל-מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת. 8 כל-הדברים יגעים לא-יוכל איש לדבר לא-תשבע עין לראות ולא-תמלא אזן משמע.

קהלת ב:

22 כי מה-הוה לאדם בכל-עמלו וברעיון לבו שהוא עמל תחת השמש. 23 כי כל-ימיו מכאבים וכעס ענינו גם-בלילה לא-שכב לבו גם-זה הבל הוא.

קהלת ג:

9 מה-יתרון העושה באשר הוא עמל.

קהלת ה:

15 וגם-זה רעה חולה כל-עמת שבא כן ילך ומה-יתרון לו שיעמל לרוח.

קהלת ו:

7 כל-עמל האדם לפיהו וגם-הנפש לא תמלא.

קהלת ח:

17 וראיתי את-כל-מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את-המעשה אשר נעשה תחת-השמש בשל אשר יעמל האדם לבקש ולא ימצא וגם אם-יאמר החכם לדעת לא יוכל למצא.

ולבסוף, אולי רמז ישיר לסיזיפוס – קהלת י:

9 מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם.

אך גם במקומות אחרים בתנ"ך ניתן למצוא את הנושא:

איכה ג:

"27 טוב לגבר כי-ישא על בנעוריו. 28 ישב בדד וידם כי נטל עליו. 29 יתן בעפר פיהו אולי יש תקוה. 30 יתן למכהו לחי ישבע בחרפה".

ובאופן כללי יותר, ידוע המושג של "עול קיום מצוות" או "עול מלכות שמיים".

ועל כך נאמר בברית החדשה:

לוקס 11 46וַיֹּאמֶר אוֹי לָכֶם חַכְמֵי הַתּוֹרָה גַּם אַתֶּם כִּי עֹמְסִים אַתֶּם עַל־בְּנֵי הָאָדָם מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים מִסְּבֹל וְאַתֶּם בְּעַצְמְכֶם אֵינְכֶם נֹגְעִים בַּמַּשָּׂאוֹת גַּם־בְּאַחַת מֵאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם׃

ובמתי 11 28פְּנוּ אֵלַי כָּל־הָעֲמֵלִים וְהַטְּעוּנִים וַאֲנִי אָנִיחַ לָכֶם׃ 29 קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם אֶת־עֻלִי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי כִּי־עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ אָנֹכִי וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשֹׁתֵיכֶם׃ 30 כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָּׂאִי׃

ואילו אצל ז'אן פול סארטר (1905-1980) המשא הוא משא החירות של האדם והדמות שהוא מזדהה איתה הוא פרומתיאוס:

מתוך ספריית מט"ח:

כפילוסוף, סרטר הוא "אכסיסטנציאליסטי" מובהק; מפרשים נוטים לראות בהגל (Hegel) ובקירקגור (Kierkegaard) את אבותיו הרוחניים. יחד עם זאת יש מקום לטעון כי הוא קרוב ברוחו אל פיכטה (Fichte) יותר מאשר אל שני האחרים, כשהוא מטפל בבעית החירות בדרכים המזכירות מאד את אלה שבהן הלך פיכטה עצמו כאשר שיחרר מכל הגבלה את עמדתו של קנט בדבר כבודה היחיד במינו של העשייה החופשית. לגבי סרטר, שהוא אתיאיסט, האדם הוא המעניק לעולם כל מה שנראה כמשמעות או סדר. במקומות מסויימים ביצירתו נראה כי מלהיבה אותו דמות של אדם הדומה לפרומתיאוס (Prometheus), בתוך עולם שבו זיאוס איננו בנמצא כדי לכבול אותו לסלע. משימתו של הפילוסוף (הקרובה בנידון זה מאד לזו של הסופר) היא - לסייע בידי האדם להשתחרר באמצעות המחשבה מתוצאותיהם המבלבלות ומסיחות-הדעת של אשליות מעין אלה. בהקשר זה ניתן להבחין בקרבה מסויימת בין סרטר לבין הפסיכו-אנליסה. ברם, יש מקומות אחרים ביצירתו שבהם נדמה כי סרטר רואה את החירות הזאת כמשא אימתני המונח על כתפי האדם, והאדם עצמו איננו יכול למצוא שום גורם חיצוני אשר יקל עליו את עולו של משא זה.

http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=3334&kwd=49

ואגב, מיתוס נוסף הקשור לכאן הוא מיתוס טנטלוס ובו עושה שימוש שלמה גיורא שוהם בספרו "הליכי טנטלוס – פרקים בתורת האישיות" (גומא ספרי מדע ומחקר \ צ`ריקובר, 1977). על טנטלוס נגזר שלא יוכל להגיע לעולם לאוכל ולמים שלידו וכך הוא גם האדם. בעוד פרויד דיבר על המשיכה למוות, הטנטוס, שוהם מוסיף את הכיוון הנגדי, המשיכה לחזרה לרחם - איוב כט ב: "מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני" - אך שאיפה זו נמנעת מן האדם.

מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2011-09-27.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t3101_10