ביאור:צרעת, שיער, ציפורים, רכילות, המשיח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



לפרשות תזריע-מצורע

"והתגלח" (ויקרא, יג', 33, ג' רבתי).

"והיה ביום השביעי יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבת עיניו ואת כל שערו יגלח... וטהר" (שם, יד', 9).

פרשת תזריע-מצורע עוסקת ברובה בדיני הצרעת - וזה הולך בהדרגה - מצרעת הבית לצרעת הבגד ועד צרעת הגוף. על מנת להיטהר על המצורע לגלח את ראשו. זאת בניגוד לנזיר, שהוא דווקא מגדל את ראשו פרא. אבל הנזיר גם מביא קרבן חטאת על נזירותו לבסוף. כן זכור לנו שמשון, שכוחו בא לו משערותיו. בשערות, אם כך, טמון כוח, אף כי הם עשויים להיות מקור של טומאה. ואולי הדברים קרובים זה לזה, כך שכמו שהשערות עשויים להיות כלי קולט לקדושה, כך הם עשויים להיות גם כלי קולט לטומאה. ושהרי הקדוש והטמא על אף היותם הפכים אינם רחוקים כל-כך זה מזה, כמסגרת אחדות הניגודים וכמו החיצוי הלשוני שבין קדש לקדוש, למשל.

דבר אחר, מספר מצורעים נוסף אנו פוגשים בתנ"ך - בשתי ההפטרות של פרשות השבוע מסופר על צרעתו של נעמן וריפויו על-ידי אלישע ועל ארבעת המצורעים המבשרים, בנוסף לזה זכורים לנו עוזיהו המלך, שנכנס להקריב במקדש - בניגוד לחיצוי בין מוסד המלוכה והכהונה, שדיברנו עליו - וזרחה הצרעת במצחו, עד יום מותו, וכן איוב, שהוכה בשחין בכל גופו כשנוסה על-ידי השטן. שתי דוגמאות אחרונות אלה מראות לנו, כי הצרעת לא מגיעה רק על חטא לשון הרע, כמו שהיה בסיפור על מרים, שדיברה אודות האישה הכושית שלקח משה וננגעה בצרעת שבעת ימים, אלא גם על חטאים אחרים. ובכל אופן, הצרעת באה גם על חטא לשון הרע. ואולי - נסתכן ונומר - על כן מוקרבת הציפור בתהליך טיהור, שכן ציפורים פטפטניות הן. ואגב, גם בברית הבתרים אברהם לוקח ציפור, אלא שאותה הוא לא בותר, על כל הסמליות שבמעשה זה, כמפורש שם. וכיום - אפשר לפרש כך - חטא לשון הרע הוא של נשיא אירן אחמדיניג'ד, שמלעיז על ישראל בכל הזדמנות, ועונשו - הוא כמצורע המורחק בתוך חבר העמים. אכן, בימים ההם ובזמן הזה.

לימינו, אנו מכירים את השימוש הרווח והמושאל במילה ובמושג 'מצורע'. וגם בימינו יש - או צריכים להיות - מעין כהנים, שתפקידם הוא לטהר את המצורעים, כדי שיוכלו להשתלב שוב בתוך החברה. מעניין, כי הכהן הגדול ביותר לתפקיד זה הוא מצורע בעצמו. אני מדבר על המשיח, שאותו מכנים - 'חיורה דבי אבא' (אני מקווה שאני מדייק בניסוח), כלומר - המצורע של בית אבא. אולי כמו באגדות, המשוגע של הכפר הוא זה שיודע ואומר את האמת. ובכל אופן, יותר ברצינות, המשיח מתואר כמי שיושב על המצורעים. יש בכך גורם פסיכולוגי, או אפילו קוסמי, רב מעלה - הגורם המטהר הוא זה שטמא בעצמו. זה מזכיר את היטמאות הכהן המטהר בטקס פרה אדומה. יש כאן היזדהות טוטאלית עם התפקיד. וכמו שכתוב - "אכן, חוליינו הוא נשא" (ישעיה, נג').

מעניין לעניין - בהפטרה נאמר - "ויאמרו איש אל רעהו לא כן אנחנו עושים היום הזה יום בשורה הוא ואנחנו מחשים" (מלכים ב', ז') וניתן ללמוד מכאן שיעור גדול נגד האנוכיות של מציאת המטמונים בשדה ובעד הבישור לכלל על מפלת הצבא האויב.

מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-04-26.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0313_0