ביאור:פרשת במדבר - מפקד, והזר הקרב יומת

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

פרשת במדבר:

"שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות כל זכר לגלגלתם" (במדבר, א', 2).

כידוע, המניין אסור על ישראל, אך אין הדבר כן כאשר הדבר מצווה מאת ה', ולמטרה זו גם הונהגה מצוות מחצית השקל, ולא זו בלבד אלא שהמנין אף חביב על ה', כמו שמציין רש"י - "מתוך חבתן לפניו מונה אותם כל שעה. כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע (מנין) הנותרים, וכשבא להשרות שכינתו עליהם מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם".

את הניצנים לאיסור זה למנות את ישראל אנו יכולים למצוא כבר אצל האבות, במה שנאמר לאברהם - "ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים אם תוכל לספר אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך" (בראשית, טו', 5). יש לציין כי לשורש ספ"ר משמעויות מספר, כמו - סיפור, ואכן המונה כמו גם מספר סיפור, שיש לו התחלה וסוף. כן מצאתי שמקשרים אותו ללבנת הספיר, ובאופנים יותר רחבים אפשר לחברו אף ללעז - ספיריטואליזם. על כל פנים נאמר לאברהם, כי את זרעו לא יהיה ניתן לספור וזה מתחבר לאיסור במניין ישראל.

פעם נוספת אנו קוראים על דוד שהוסת למנות את ישראל - "ויסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה" (שמואל ב', כד', 1). יש לציין, כי בגרסה של הסיפור בדברי הימים כתוב, כי השטן הוא זה שהסית את דוד. בהמשך, יואב הוא זה שמנסה להעמיד את דוד על טעותו - "ויאמר יואב אל המלך ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ועיני אדני המלך ראות ואדני המלך למה חפץ בדבר הזה" (פסוק ג). יש מקום לשער שיואב מדבר מן הבחינה הבטחונית, אך בדברו הוא קולע אף לבחינה ההלכתית. ולבסוף דוד מודה על טעותו - "ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי ועתה ה' העבר נא את עון עבדך כי נסכלתי מאד" (פסוק י). ומעניין הביטוי שדוד בוחר לאמרו, כי אותו הדבר נאמר לשאול - "ויאמר שמואל אל שאול נסכלת לא שמרת את מצות ה' אלהיך" (שמואל א', יג', 13), רק ההבדל הוא שכאן דוד בעצמו מכה על חטאו וכאן שמואל הוא זה שנצרך להודיע על כך לשאול, כשעל כך בא הכתוב - "מודה ועוזב ירוחם" (משלי, כח', 13). ועל כך, על משמעות הביטוי הזה, גם אומרים חכמים, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות.

ענין אחר: שלוש וארבע פעמים חוזר הביטוי - "והזר הקרב יומת" (במדבר, א', 51; ג', 10; ג', 38; וגם יח', 7), זאת משום שזה העיקר בפרקים המיוחדים ללוויים ומשרתם הייחודית. הרחבה של מעמד הלוויים, משפחותיהם ופעולתם במקדש אפשר למצוא בספר דברי הימים שמרבה לעסוק בכך. אנו רק נציין את הפסוק האחרון בפרשה - "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר, ד', 20) ונאמר, כי יכול להיות שהוא רומז לסיפורו של קורח, שכידוע האדמה בלעה אותם חיים מכיוון שלא הסתפקו במעמד הלוייה אשר להם.

מקורות

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-05-23.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0401_2