ביאור:פרשת בהעלותך - מקשה אחת ודקונסטרוקציה, חופש הביטוי ולשון הרע

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


לפרשת בהעלותך

"וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה הוא כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה" (במדבר, ח', 4).

מפרש רש"י - "מקשה. לשון דא לדא נקשן, עשת של ככר זהב היתה, ומקיש בקורנס וחותך בכשיל לפשט איבריה כתקונן, ולא נעשית איברים איברים על ידי חבור". ואנו נאמר, כי מקשה היא גם מלשון חיבור, וכן אנו מוצאים 'מקשת אבטיחים', למשל.

ועוד מפרש רש"י - "כן עשה את המנורה. מי שעשאה. ומדרש אגדה על ידי הקב"ה נעשית מאליה". גם על השלהבת הוא אומר שהייתה "עולה מאליה".

לצורך העניין, הפעם נחרוג מעט מהתייחסות לכתוב כשלעצמו מבחינת עצמו ונפנה להתייחסות נרחבת יותר אליו כמסמן דבר מה. המנורה, אם כך, היתה עשויה מקשה אחת. זאת בניגוד למה שבנוי חלקים-חלקים. ומה התועלת והיתרון בבניה מסוג זה? אנו נענה על שאלה זו - שוב במסגרת זו - מנקודת ראותה של ההגות המודרנית: כוונתי להגותו של הפילוסוף זא'ק דרידה סביב המושג 'דקוסטרוקציה', שזה על-פי הפשט המילולי פירוק של הטקסט למילים. אך המושג הוא מסובך הרבה יותר ונכתבו ספרים שלמים עליו. ובכל אופן נרחיב מעט - זו גישה פוסט-סטרוקטורליסית, כשהסטרוקטורליזם בחן את המרקמים השונים של הטסקט, אך כמכלול שלם, ואילו כאן יש קריאה זהירה שלב אחרי שלב, תוך קבלת התרשמות, וזוהי גישה פוסט-מודרנית, אשר פועלת נגד העמדת השפה-מחשבה כבעלת זכות-יתר. זהו ניתוח המפרק את הטקסט ומציג את ההבדל שבין הטקסט ובין עצמו. זו קריאה ביקורתית היוצאת נגד הטענה לשליטה חד-משמעית של צורת סימון אחת על-פני אחרת. כנגד הגישה הזו תבוא הגישה האומרת, כי את הטקסט יש לקרוא כמכלול אחד שלם וכי השלם הוא יותר מסך-כל מרכיביו. אם הגישה הראשונה היא חילונית יותר, הרי שזו היא דתית יותר והוא שאמר מדרש האגדה, שנעשתה המנורה על-ידי הקב"ה עצמו. הגישה הראשונה תשלול זאת כמיתוס מודרניסטי חסר כיסוי ואנכרוניסטי. אבל העימות בין שתי גישות אלה עדיין תקף. והוא תקף גם לגבי מה שאני כותב כאן באופן כללי, כלומר - זהו ניתוח פרמנטרי של התנ"ך ואין לו מרכז אחד ברור מכונן (-זאת ניסיתי לעשות במקום אחר), כשיש לך המעלות שלו, אך גם החסרונות, ואין לשכוח עובדה זו בשום פנים. הגישה העדיפה יותר והשלמה יותר, על פי דעתי, היא על כל פנים זו שיש לה מרכז אחד ורעיון אחד כללי בסיסי. וזה מה שנאמר על המנורה - מקשה אחת, שאי-אפשר להפריד אותה לחלקיה, כשם שהתורה היא בעצם מקשה אחת וכשם שכל דבר אלוהי הוא כזה. דוגמא נוספת לאי-היתכנות שבגריעה מהמקור האלוהי ניתנת לנו בהמשך הפרשה, כאשר מואצלת הרוח ממשה לשבעים הזקנים, אך אין זה אומר שהיא פוחתת ממנו עצמו, אלא זה כמו להעביר אש מאש.

ומענין לענין, כתבתי את זה פעם בפירוט ועתה רק אזכיר את זה בכלליות - בפרשה מסורטטים לנו הגבולות של חופש הביטוי: מצד אחד, משה אומר - "מי יתן כל עם ה' נביאים", כך שבהתערות הרוח יש חופש מלא, ומצד שני, מרים נענשת - מיד אחר-כך זה מופיע - על שדברה לשון הרע נגד משה, כך שבמקרים כאלה אין כל זכות ביטוי - וניתן ללמוד מזה גם לחברה המודרנית שלנו.

מקורות

עריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2009-06-05.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0408_1