ביאור:פרקי אליהו - שתי דרכים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

ששה פרקים בתנ"ך מוקדשים לאליהו הנביא (מל"א יז יח יט כא, מל"ב א ב).

דרך א

יש דעה שלפיה חלק גדול מהפרקים הללו מתאר למעשה ויכוח סמוי בין ה' לבין אליהו על ההנהגה הראויה. דעה זו מסתמכת על כמה מדרשי חז"ל ועל דברי חלק מהמפרשים; ניתן למצוא ניסוח מפורט של דעה זו בספרו של הרב אלחנן סמט "פרקי אליהו" ; גם דוד גלמן מנח"ת העביר שיעור בנושא זה (עדיין לא נמסר לפרסום).

וכך יש להסביר את הפרקים, לפי דעה זו: (שילבתי רעיונות ממקורות שונים):

מלכים א יז א: אליהו מופיע ואומר "חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" -אליהו גוזר בצורת על-דעת עצמו, לא בדבר ה'; הוא מגיע משום מקום , בלי הקדמה , בלי ייחוס , בלי אזהרה - ומיד מעניש ;לשון השבועה "מכריח" את ה ' לקיים את דבריו.
מלכים א יז ג: ה' אומר לאליהו: "לך מזה ופנית לך קדמה, ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן" - מכריח אותו לנדוד ולהסתתר כדי שירגיש שזה לא טוב להתבודד ולהתרחק מעם ישראל; שם הנחל רומז לאליהו שהוא מכרית את בני ישראל בבצורת; ה' מצווה את העורבים לכלכלו - ורומז לאליהו שהוא אכזרי כעורב; בסוף הנחל מתייבש - שוב כדי להמחיש לאליהו עד כמה קשים הבצורת והיובש שהוא גזר על ישראל; כל הדברים האלה הם חלק מהויכוח שבו ה' מנסה להראות לאליהו שמעשיו היו קיצוניים וקנאיים מדי.
מלכים א יז ט: ה' אומר לאליהו: "קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם, הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך" - מכריח אותו ללכת דרך ארוכה, כדי שיסבול מהחום וירגיש את הצורך בגשם; הוא מגיע דווקא לאיזור צידון - עיר מוצאה של איזבל - כדי שיראה שגם בצידון יש נשים טובות, לא כל הצידוניות מושחתות; הוא צריך לבקש ממנה אוכל כמו עני המקבץ נדבות - כדי שירגיש את הבושה שברעב; הוא צריך להתאכסן בביתה של אישה אלמנה - כדי שיראה איזה סבל גורמת הבצורת שגזר עליה, דווקא לשכבות החלשות - לאלמנות וליתומים.
מלכים א יז יד: אבל אליהו לא מבין את הרמז - הוא מבין את הדברים כפשוטם ומבקש מהאישה המסכנה שתתן לו אוכל עוד לפני שהיא מכינה לה ולבנה, וכשהיא אומרת שאין לה מספיק אפילו לעצמה, הוא גוזר נס נוסף: "כי כה אמר ה' אלהי ישראל: כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת[ן] ה' גשם על פני האדמה". מבחינתו, הבצורת יכולה להמשיך, העיקר שלו ולמשפחה שהוא מתארח אצלה יהיה אוכל.

מלכים א יז יח: בנה של האלמנה חולה ומת - ייתכן שהוא ממחלה כלשהי שנגרמת כתוצאה מרעב; גם זה רמז לאליהו, שיראה איזה אסונות קורים בכל הארץ בגלל הבצורת שגזר; ה' שם דברי ביקורת בפי האלמנה: "מה לי ולך איש האלהים? באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני", כדי שאליהו יבין שהוא אשם במוות.
אך אליהו שוב לא מבין את הרמז, ולא מבטל את גזירת הבצורת, אלא רק מבקש מה' שיחייה את בנה של האלמנה; הוא לא מרגיש הזדהות עם כל האנשים הרעבים והסובלים בממלכה, אלא רק עם בנה של האלמנה שכלכלה אותו באופן אישי. עם זאת, חל בו שינוי מסויים - לראשונה נזכר שהוא מתפלל אל ה' ומבקש רחמים על מישהו.

מלכים א יח א: לאחר שחל שינוי קטן באליהו, ה' לא חיכה שאליהו ישנה את דעתו לגמרי, הוא ריחם על עם ישראל והחליט להכריח את אליהו לבטל את הגזירה: "לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר על פני האדמה".
מלכים א יח יב: לפני שאליהו נפגש עם אחאב, הוא פוגש את עובדיה אשר על הבית, ובשיחה ביניהם יש ביקורת סמויה על אליהו: "והיה אני אלך מאתך, ורוח ה' ישאך על אשר לא אדע, ובאתי להגיד לאחאב ולא ימצאך והרגני, ועבדך ירא את ה' מנערי": עובדיה רומז לאליהו, שהתנהגותו המוזרה והבלתי-צפויה עלולה לגרום נזק גם לאנשים יראי ה'. בעוד שהוא, עובדיה, היה מוכן "לשבת בממשלה" עם אחאב על-מנת להציל נביאים - הגישה הקיצונית והקנאית של אליהו גרמה רק נזק.
מלכים א יח לד: אבל אליהו ממשיך בדרכו הקנאית, ובמעמד הר הכרמל שופך מים רבים על הארץ, לעיניהם הצמאות של בני ישראל: "ויאמר 'מלאו ארבעה כדים מים ויצקו על העלה ועל העצים' ויאמר 'שנו' וישנו ויאמר 'שלשו' וישלשו"
מלכים א יח לז: אליהו יוזם, על-דעת עצמו, הקרבת קרבן מחוץ למקדש (בניגוד לתורה); ושוב "מכריח" את ה' לעשות לו נס: "ענני ה' ענני וידעו העם הזה כי אתה ה' האלהים ואתה הסבת את לבם אחרנית" [[ביאור:]]
גם לאחר המעמד, אליהו ממשיך בדרכו הקנאית ומוביל את בני ישראל להרוג את נביאי הבעל בלא משפט.
הקנאות של אליהו גם גורמת סבל לנערו - הוא צריך לרוץ 7 פעמים לראות אם יש גשם; וכשאליהו בורח למדבר - הוא משאיר את נערו בבאר-שבע.
מלכים א יט ז: ה' שולח מלאך שרומז לאליהו ללכת עוד דרך ארוכה - עד הר חורב: "קום אכל כי רב ממך הדרך":ה' גורם לאליהו ללכת עד הר חורב - כדי לרמוז לו שהוא צריך להיות כמשה רבנו, שעלה להר חורב כדי לבקש רחמים על ישראל.

[ע' גם בדיון " מה קרה לאליהו? "] כשאליהו בא להר חורב הוא שוב חוזר על דברי הקנאות שלו: "קנא קינאתי לה' א-להי צבאו-ת..." מטרת המעמד בחורב היתה להוכיח את אליהו וללמד אותו לקח – ללמד אותו שה' לא תומך בקנאות המוגזמת הזאת – "לא ברוח ה'", "לא ברעש ה'", ו"לא באש ה'". בהתחלה אליהו לא הבין את המסר, והוא חזר מילה-במילה על המשפט שאמר בהתחלה "קנא קינאתי לה' א-להי צבאו-ת...", ולכן ה' העניש אותו ואמר לו "לך שוב לדרכך..." – אם אתה כל-כך קנאי אז תמשיך ללכת בדרך שלך עד הסוף, ותמנה שלושה שליחים שיביאו פורענות קשה על עם ישראל. תמשיך ללכת בדרך שלך עד שיישארו בישראל רק 7000 איש.

כשאליהו שמע את זה הוא הזדעזע – הוא הבין שהדרך שלו לא טובה, היא קשה מדי לעם-ישראל. ואז הוא החליט לשנות את דרכו ולא למנות מייד את חזאל ואת יהוא, אלא קודם-כל את אלישע. הוא ידע שאלישע יהיה פחות קנאי ממנו, ולמרות שאלישע ייאלץ לבסוף למנות את חזאל ואת יהוא – הוא יעשה את זה ברחמים (כשאלישע ממנה את חזאל הוא בוכה מרוב צער על מה שיעשה לעמ"י – מלכים ב ח יא).
מלאכי ג כג: אליהו נחשב למבשר הגאולה: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" - ייתכן שזה משום שהשלבים שלפני הגאולה מתאימים לאופיו הקנאי של אליהו - יום ה' נקרא כאן "הגדול והנורא ", כמו גם במקומות אחרים - " חושך ולא אור " (עמוס ה יח), ועוד; וייתכן שדווקא ההיפך הוא הנכון - דווקא משום שאליהו השתנה בסוף דרכו, "חזר בתשובה" ונעשה מתון יותר, הוא הנביא שיבשר את התשובה שתבוא לפני הגאולה - "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"; נביא צריך לשלב בין קנאות לבין מתינות - אליהו הציג רק את הצד הקנאי ולכן יצטרך לחזור בעתיד ולהציג גם את הצד המתון של נבואה (ע' במאמרו של יהודה אייזנברג על מלאכי ג ).

דרך ב

אולם, לי [אראל] קשה מאד לקבל את ההנחה, שכל הסיפורים בפרקים אלה (יז יח יט) הם בסה"כ חלק מויכוח בין ה' לבין אליהו. אילו ה' היה חושב שאליהו טועה, היה יכול לומר לו בפירוש - לא היה צריך להשתמש בכל-כך הרבה רמזים מתוחכמים רק כדי "לחנך" אותו.

בנוסף לכך, הנושא העיקרי של ספר מלכים הוא תולדותיו של עם ישראל, ואין זה סביר שיהיו בו שלושה פרקים שלמים, שהנושא העיקרי שלהם הוא - חינוכו של אדם אחד....

לכן נראה לי שיש לפרש את האירועים בדרך אחרת:

מלכים א יז א: אליהו מופיע ואומר "חי ה' אלהי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" - אליהו פשוט מפרש את דברי התורה (דברים יא) "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים... ולא יהיה מטר...": מאחר שבפרק הקודם מסופר שבנ"י עבדו אלילים, הגיוני שלא יהיה מטר; לכן אין צורך לכתוב שאליהו מדבר בשם ה' - זה מובן מאליו; ויש דוגמאות נוספות לסגנון כתיבה מעין זה . המשפט " כי אם לפי דברי " הוא דברי ה', ואכן בסופו של דבר הגשם בא בדבר ה' - " עד יום תת ה' מטר ", " ואתנה מטר ".
מלכים א יז ג: ה' אומר לאליהו: "לך מזה ופנית לך קדמה, ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן" - אחד העונשים על עבודה זרה הוא שה' " מסתיר את פניו"; הנביא הוא הנציג של ה' בעולם, ולכן כשבני ישראל עובדים עבודה זרה - ה' מסתיר מהם את הנביא. אך גם כשה' מעניש את בני ישראל, הוא מזדהה עם סבלם ("עמו אנכי בצרה"), וגם הנביא, שהוא הנציג של ה' בעולם, צריך להזדהות עם הסבל של ישראל ולהרגיש אותו על בשרו (כך עשו גם נביאים אחרים, למשל הושע, יחזקאל ועוד). בכל מקרה אין מדובר כאן בעונש או בביקורת על דרכו של אליהו.
מלכים א יז ט: ה' אומר לאליהו: "קום לך צרפתה אשר לצידון וישבת שם, הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך": לאחר שנה של בצורת, בני ישראל כנראה מתחילים להתרכך, ולכן גם הסתר-הפנים מתרכך, ואליהו מתחיל להתגלות - בינתיים רק בבית אחד.

מלכים א יז יד: אליהו מבקש מהאלמנה שתתן לו אוכל עוד לפני שהיא מכינה לה ולבנה - כי הזכות היחידה שיש לישראל באותו זמן היא זכות המעשים שבין אדם לחבירו, החסד; כדי שבנ"י יהיו ראויים להתגלות, הם צריכים קודם כל לעשות חסד במסירות נפש, מתוך אמונה שה' ימלא את מחסורם; ואכן כך עושה האלמנה, ולכן היא זוכה לנס: "כי כה אמר ה' אלהי ישראל: כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת[ן] ה' גשם על פני האדמה". אליהו כמובן מדבר בשם ה' - הוא מבין שאם ה' שלח אותו לאכול בביתה של האלמנה, חייב להיות נס שיגרום לכך שיהיה להם אוכל.
מלכים א יז יח: בנה של האלמנה מת - ייתכן שזה עונש על עוון כלשהו (כמו שאומרת האלמנה בעצמה - "באת אלי להזכיר את עוני ולהמית את בני"), וייתכן שלא, אך בכל מקרה אין כאן עונש לאליהו;

אליהו עצמו מבקש רחמים על הילד והילד חוזר לחיים - ייתכן שזו הקדמה לנס שיהיה בהר הכרמל; המסר בשני המקרים הוא שהחיים והמים תלויים ברצון ה'.

מלכים א יח א: לאחר שנה נוספת של בצורת, בשנה השלישית, בני ישראל מתרככים עוד יותר, וה' רואה שכבר הגיע הזמן לבטל את הגזירה ולתת גשם, ולכן הוא אומר לאליהו: "לך הראה אל אחאב, ואתנה מטר על פני האדמה".
מלכים א יח יב: לפני שאליהו נפגש עם אחאב, הוא פוגש את עובדיה אשר על הבית, בשיחה ביניהם יש ביקורת סמויה על עובדיה ועל שאר האנשים יראי ה', שראו באחאב את אדוניהם ("לך אמור לאדוניך הנה אליהו") ו"ישבו בממשלה" עם אחאב, במקום לצאת למלחמה נגדו; והצליחו בסה"כ להציל חלק קטן מנביאי ה'.
מלכים א יח לד: במעמד הר הכרמל אליהו שופך מים רבים על הארץ, לעיניהם הצמאות של בני ישראל: "ויאמר 'מלאו ארבעה כדים מים ויצקו על העלה ועל העצים' ויאמר 'שנו' וישנו ויאמר 'שלשו' וישלשו": הוא מראה להם שהמים תלויים ברצון ה' בלבד, ומי שהולך אחרי ה' בלי פשרות - אינו צריך לדאוג שיישאר בלי מים.
מלכים א יח לז: אליהו יוזם, על-דעת עצמו, הקרבת קרבן מחוץ למקדש - בהתאם לכוונה העמוקה של התורה (ע"ע במות לשם שמיים ); ומתפלל אל ה' שיעשה נס כדי שיעזור לבני ישראל לראות את האמת; ואכן ה' מקבל את בקשתו.
לאחר המעמד, אליהו מוביל את בני ישראל להרוג את נביאי הבעל - כנקמה על הריגת נביאי ה'. לא היה צורך במשפט - היה ברור לכולם שנביאי הבעל השתתפו באופן פעיל בחיסול נביאי ה', ובמלחמה על החיים - לפעמים צריך להרוג גם בלא משפט.
אליהו משתף את נערו במעשיו המופלאים - הנער זכה להיות הראשון שראה את הענן שבישר את הגשם; אך כשאליהו ברח להתבודד בהר חורב - הוא לא רצה לייגע את הנער לבוא איתו אל המדבר, ולכן שיחרר אותו מתפקידו והשאיר אותו במקום הבטוח ביותר - באר שבע - העיר הגדולה הדרומית ביותר ביהודה - מחוץ להשפעתה של איזבל.
מלכים א יט ז: ה' שולח מלאך שרומז לאליהו ללכת עוד דרך ארוכה - עד הר חורב: "קום אכל כי רב ממך הדרך": כדי ללמדנו שאליהו שקול כמעט למשה רבנו, בכך שקירב את ישראל לעבודת ה';
המעמד בהר חורב נועד לזכות את אליהו בהתגלות ברמה קרובה לזו של מעמד הר סיני, לאות הוקרה על מעשיו הגדולים [ע"ע מה מטרת המעמד בחורב? ]. ראיה לכך היא, שבסוף המעמד, ה' דווקא מאשר את הגישה הקנאית של אליהו, ואומר לו "והשארתי בישראל שבעת אלפים, כל הברכיים אשר לא כרעו לבעל, וכל הפה אשר לא נשק לו" [ע"ע נבואת ה -7000].
אליהו כבר מילא את תפקידו, הוא כבר סבל מספיק, וה' החליט "להוציא אותו לפנסיה" ולתת לו לחיות חיים קצת יותר רגועים, ולכן ציווה עליו למנות את אלישע כמחליפו [ על שאר המינויים ע' כאן ]; אין זה עונש לאליהו אלא "תעודת שיחרור" מתפקידו הקשה.

מלאכי ג כג: אליהו נחשב למבשר הגאולה: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא"; גם כאן רואים את ההקבלה בינו לבין משה רבנו - בפסוק הקודם נזכר (מלאכי ג כב): "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על כל ישראל חקים ומשפטים"; משה ואליהו הם שני הנביאים הגדולים ביותר בתולדות ישראל - משה הביא לעם את תורת ה', ואליהו נלחם כל חייו כדי שעם ישראל יקיים אותה, ולכן הוא הראוי ביותר לבשר את הגאולה.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-11-29.

תגובות

מאת: יהושע (joshuaro @ education.gov.il)

'פרקי אליהו' מאת אלחנן סמט- הוצאת מעליות

פרקי אליהו בספר מלכים (מלכ"א י"ז-י"ט ופרק כ"א מלכ"ב א'-ב') מכילים סדרת סיפורים מופלאים שבמרכזם ניצבת דמותו רבת העצמה של אליהו הנביא. הספר 'פרקי אליהו' עוקב אחר הסיפורים הללו בתשומת לב מרובה, תוך נסיון לבאר את הקשיים הפרשניים ולענות על השאלות המתעוררות תוך כדי עיון. במהלך הקריאה הצמודה, מתבררת מגמתו של כל סיפור וסיפור, ומתבררת גם מגמה כללית בפרקי אליהו.

שיטת העיון בפרקי אליהו בספר זה היא פרשנית- ספרותית. לצורך הבהרת כוונת הכתוב נעשה שימוש במגוון רחב של פירושים: במדרשי חז"ל, בפירושי המפרשים הראשונים והאחרונים, ובדבריהם של חוקרים בני דורנו. שיטת הניתוח הספרותי, אשר הוצגה ע"י המחבר בספרו הקודם 'עיונים בפרשות השבוע', ממשיכה גם בספר זה כדרך מרכזית לבירור כוונת הסיפורים הללו.

לששת הסיפורים הכלולים בפרקי אליהו הוקדשו שש סדרות עיונים. כל עיון מוקדש לבירור שאלה מרכזית אחת, או לבירור פסוק או פסקה מתוך הסיפור. מבנה הספר ועיצובו הגרפי נועדו לאפשר קריאה שוטפת ורצופה, אך גם לאפשר למעיין להתמקד בחלק מן הנושאים לפי ראות עיניו. לעיונים אחדים נוספו נספחים שבהם נידונים עניינים שאינם מגופה של הקריאה הצמודה, אך יש בהם כדי להרחיב ולהעמיק את העיון בפרקי אליהו.

מורים לתנ"ך ימצאו בספר זה כלי עזר רב ערך לעבודתם החינוכית.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/nvir/mlkima/elyhu2