פתיחת התפריט הראשי

ביאור:פסיכולוגיה של עבודה זרה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



פסיכולוגיה של עבדה זרה

במדבר פרק כב

(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר:

בלק יצא מנקודת הנחה שישנם אנשים אשר ביכולתם להשפיע על גורל אחרים בצורה על טבעית כלשהי.

(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם:

בלעם לא מאשר הנחה זו, אך גם לא מפריך, הוא מאפשר להם להישאר בטעותם למעשה.

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא:

(יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה' לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם:

בלעם לא מוסר להם "לא תאר...כי ברוך הוא"- היינו אין כל טעם בהליכתו כלל, כי בלק לא רוצה בעצם ביקורו, אלא תוצאה מסוימת ממנו, שהיא בלתי אפשרית. היינו, שוב, מאפשר להם לטעות ולחשוב שהוא (בלעם) מסוגל להפעיל השפע לפי ההזמנה אם יכול\ירצה לבא.

(יד) וַיָּקוּמוּ שָׂרֵי מוֹאָב וַיָּבֹאוּ אֶל בָּלָק וַיֹּאמְרוּ מֵאֵן בִּלְעָם הֲלֹךְ עִמָּנוּ:

וזה אשר הם הבינו ואשר מסרו "מאן"- מסרב, כנראה לא רוצה.

(יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' אֱלֹקי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה:

(יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף יְקֹוָק דַּבֵּר עִמִּי:

בהתאם למסר אחרון בלק מגיע למסקנה שגיוס בלעם לעזרה זה רק עניין כבוד וכסף, בלעם, כנראה ידע, שזה לא בדיוק כך, אך לא רוצה לאמור בבירור "לי אין שום כוח להשפיע, אני סך הכול, אולי, יכול להעביר מסר מאת ה', ומסר הזה הוא שלילי מבחינתכם”. איך שהוא מנסח דבריו ניתן להבין: “אין לי השפעה ישירה, בסופו של דבר אני עושה את אשר צוותי, לא מוסר, אלא עושה, אך אני יכול לנסות במשא ומתן לקבל ציווי רצוי.”

(כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה:

"אם לקרא לך באו", הלא ה' יודע לשם מה באו, אין זה כי אם ניסיון. "אתה יודע שאינך יכול לקלל, אתה יודע לשם מה נקראת, כעת, לבחירתך, לך אתם, אם יש לזה טעם.”

(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב:

הוא נחפז להשתמש בפתח שנפתח לו, אף שידע שלא יכול להבטיח דבר, בתקווה לתמרן את ה' איכשהו לתוצאה הרצויה.

(כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹקים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה' בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:

רק אם "קום לך אתם" היה בתור ניסיון ניתן להבין חרון אף זה: "שקול- אם באו לקראו בלבד, ויהי תוצאה אשר יהי, או שהם רוצים בתוצאה מסוימת, שאינה אפשרית".

(לז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם הֲלֹא שָׁלֹחַ שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ לִקְרֹא לָךְ לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ אֵלָי הַאֻמְנָם לֹא אוּכַל כַּבְּדֶךָ:

מבחינתו של בלק, בלעם הוא מומחה לתמרן את ה' לכיוון רצוי לפי הזמנה, וכל העניין הוא של מחיר נכון.

(לח) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הִנֵּה בָאתִי אֵלֶיךָ עַתָּה הֲיָכוֹל אוּכַל דַּבֵּר מְאוּמָה הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׂים אֱלֹקים בְּפִי אֹתוֹ אֲדַבֵּר:

כעת, אחר פגישה עם מלאך, בלעם ידע שאין לו יכולת לבצע את ה"הזמנה", וכבר מכין לעצמו "אליבי"- “אשר ישים אלקים בפי אתו אדבר", אך הוא עדין מקווה לתמרן איכשהו את הבורא לתוצאה רצויה לו, מאין שהוא עדיין מקווה? כי הוא לא עונה אל השאלה "למה לא הלכת?”- “לא הלכתי כי אין טעם שאבוא, כי אי אפשר לקלל את העם הזה כי ברוך הוא.” משמעות תשובתו היא: “גם כעת, כשבאתי, איני יכול להבטיח דבר."

במדבר פרק כג

(ג) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לְבָלָק הִתְיַצֵּב עַל עֹלָתֶךָ וְאֵלְכָה אוּלַי יִקָּרֵה ה' לִקְרָאתִי וּדְבַר מַה יַּרְאֵנִי וְהִגַּדְתִּי לָךְ וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי:

"אולי יקרה"- מסביר רס"ג, לא כמשה ש"פנים אל פנים אדבר בו”, אלא מקרי.

(ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵ-ל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה':

רק פלא הוא כיצד יש אנשים, מאמיני תורה, לכאורה, שמייחסים לברכה או לקללה לכשלעצמה השפעה כלשהי אחרי דברים מפורשים אלה.

(יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו בָּלָק <לך> לְכָה נָּא אִתִּי אֶל מָקוֹם אַחֵר אֲשֶׁר תִּרְאֶנּוּ מִשָּׁם אֶפֶס קָצֵהוּ תִרְאֶה וְכֻלּוֹ לֹא תִרְאֶה וְקָבְנוֹ לִי מִשָּׁם:

בלק, לשיטתו, איתן באמונתו שניתן לתמרן את הבורא ולדלוף ממינו תוצאה רצוי על ידי תמרון זה או אחר.

(יט) לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב וּבֶן אָדָם וְיִתְנֶחָם הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה:

אין רצון הבורא תלוי לא במקום ולא בזמן ולא בצורת ההגשה (אלא אם כן הוא זה שציווה על צורת ההגשה זו משיקוליו הם) ולא במתווך (אלא אם כן הוא זה, אשר רצה, שבמקרה זה, עניין זה, יבא, משיקוליו הם, בתיווך זה. כמו בראשית פ' כ (ז) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: הרי שה' כבר הבטיח "וחיה" ותפילת אברהם היא לא כדי שהחלטה על חנינה יתקבל אלא תנאי לחלתה משיקוליו הם. וגם: איוב פ' מב (ח) וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב: גם כאן ברור שעולות ותפילת איוב לא תנאי לקבלת החלטה על חנינה, אלא תנאי לחלות החלטה הקיימת כבר)

(כז) וַיֹּאמֶר בָּלָק אֶל בִּלְעָם לְכָה נָּא אֶקָּחֲךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר אוּלַי יִישַׁר בְּעֵינֵי הָאֱלֹקים וְקַבֹּתוֹ לִי מִשָּׁם:

שוב, בלק לשיטתו, היתכן שתמרון זה ישנה דעת עליון?

(א) וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טוֹב בְּעֵינֵי יְדֹוָד לְבָרֵךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָלַךְ כְּפַעַם בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו:

כאן רואים שבלעם עדין לא עזב את תקוותו לתמרן ריבון העולמים.

(יב) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל בָּלָק הֲלֹא גַּם אֶל מַלְאָכֶיךָ אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ אֵלַי דִּבַּרְתִּי לֵאמֹר:

(יג) אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה' לַעֲשׂוֹת טוֹבָה אוֹ רָעָה(קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה) מִלִּבִּי(-) אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֹתוֹ אֲדַבֵּר:(-)

בלעם לא מדייק בציטוט זה: “לא אוכל לעבר את פי ה' לעשות קטנה או גדולה"- במקום "טובה או רעה”, וכל הקטע הבא "מלבי אשר ידבר ה' אתו אדבר" נעדר, חדש הוא ולא נאמר קודם. בנוסח מקורי ניתן היה להבין כך: לא שבלעם לא מסוגל כלל לעשות את אשר לא רצה ה', כפי שזה ברור עתה, אלא מאוד, מאוד היה רוצה להימנע מכך. מכאן מסקנה של בלק - אם כן צריך לעלות מחיר, במחיר נכון הוא יהיה מוכן לעבור פי ה'.

סיפור זה מאפשר להתחקות אחר הלך מחשבת עבדה זרה. ביסודה אין זה ריבוי אלוהים דווקא, זה תוצאה אופיינית לה, אך לא הכרחית, בלעם כנראה מאמין באחדות. יסוד הכרחי לע"ז הוא ככל הנראה, מחשבה שעל ידי תמרון זה אחר, הצגת דברים בצורה מסוימת (גימטריה, לדוגמה, או צירופי פסוקים) או המצאת מתווך נכון ניתן לתמרן את הבורה לתוצאה רצויה לאדם לפי הזמנה.

תורה כמובן אוסרת בבירור רק את התוצאות המעשיות ולא יסוד פסיכולוגי של עברה, כי מי בוחן כליות ולב?

מקורותעריכה

על-פי מאמר של דוד אקסלרוד שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2006-07-28.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/kma_qjrim2_dibur_0