ביאור:פסח שני - אין דבר העומד בפני הרצון

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

במדבר, ט': "6 ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא-יכלו לעשת-הפסח ביום ההוא ויקרבו לפני משה ולפני אהרן ביום ההוא. 7 ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב את-קרבן יהוה במעדו בתוך בני ישראל. 8 ויאמר אלהם משה עמדו ואשמעה מה-יצוה יהוה לכם. 9 וידבר יהוה אל-משה לאמר. 10 דבר אל-בני ישראל לאמר איש איש כי-יהיה-טמא לנפש או בדרך רחקה לכם או לדרתיכם ועשה פסח ליהוה. 11 בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערבים יעשו אתו על-מצות ומררים יאכלהו".

זה עתה חזרתי משיעור על פרשת השבוע מאת הרב איתן אמיתי ואני רוצה לשתף בדברים שהועלו בו.

אחד הדברים בהרצאה היה הרעיון האומר, כי עניין פסח שני המופיע בפרשתנו "בהעלותך" מראה שאין דבר העומד בפני הרצון; טמאי המת שלא יכלו לעשות את הפסח הראשון, או אם מכל סיבה אחרת, התעקשו לקיימו ולאחר שמשה פנה אל ה' בדבר הזה התאפשר להם לחוג פסח שני חודש אחר-כך. ללמדך, כי אל תאמר שפספסת את הרכבת, כי אחריה יש רכבת חדשה.

כאן שאלתי – ודאי שרצון הוא דבר חשוב, אך האם אמנם תמיד עולה בידו כל דבר? שכן מצאנו במשה שרצה מאוד להיכנס לארץ והתפלל על כך, אלא שהדבר נמנע ממנו בתוקף גזירת עליון.

ענה הרב – דווקא עניין משה הזה מלמד ההפך, שכן אלוהים אומר לו - דברים ג כו: "ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה' אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", כלומר שאם היה מוסיף לדבר היה אלוהים נענה לו ואת זה הוא רצה למנוע.

ואני אמרתי – ומה עם אברהם, שביקש על חמישים וארבעים וכן הלאה ונעצר בעשרה, הנה גם הוא ידע שיש גבול לכל בקשה.

ענה הרב – אברהם זכר את תשעת האנשים בימי נח שלמענם לא ביטל אלוהים את המבול, אך הוא לא ידע כי אם הוא היה מתפלל לה' בדבר הזה – מה שנוח לא עשהו – כי אז תפילתו הייתה מתקבלת גם בתשעה. ועוד, הוסיף, הנה על כן יש שלושה דרגות של צדיקים: נח, שהיה צדיק בפני עצמו אך לא ביקש על דורו וכן כתוב עליו "בדורותיו"; אברהם, שביקש על סדום, אבל לא הלך עם בקשתו עד הסוף; ומשה, שלאחר חטא העגל אמר - שמות לב לב: "ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".

ואני אמרתי – ומה עם ירמיהו באיכה, שאומר - איכה ג ח: "גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי".

ענה הרב – זה כמו שנאמר בפרעה, שה' הכביד את לבו, אך אם היה עושה תשובה ודאי אלוהים היה שומע לו ומונע את מפלתו.

ועוד – ירמיהו בכה על החורבן הקרב ולא היה יכול למנוע אותו, וזאת כי חטאי ישראל גרמו והם לא שבו בתשובה. וכן מצאנו בחזקיה, שלאחר שנגזר דינו למיתה מידי מעלה שונה גזר הדין ונוספו לו 15 שנה לחיים. כלומר – ומכיוון שכאן הדבר נמצא בידי מעלה פתגם אחר הוא המתאים - אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. לא אבדה התקווה. רק הטועים אומרים - יחזקאל לז יא: "ויאמר אלי בן אדם העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אמרים יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו", או אם רשעים הם - איוב יא כ: "ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם ותקותם מפח נפש".


מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2010-05-29.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0409_1