ביאור:פילגש בגבעה - בראי הפסיכולוגיה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

שופטים יט:

כב הֵמָּה, מֵיטִיבִים אֶת-לִבָּם, וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת, מִתְדַּפְּקִים עַל-הַדָּלֶת; וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. כג וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא; אַחֲרֵי אֲשֶׁר-בָּא הָאִישׁ הַזֶּה, אֶל-בֵּיתִי--אַל-תַּעֲשׂוּ, אֶת-הַנְּבָלָה הַזֹּאת. כד הִנֵּה בִתִּי הַבְּתוּלָה וּפִילַגְשֵׁהוּ, אוֹצִיאָה-נָּא אוֹתָם וְעַנּוּ אוֹתָם, וַעֲשׂוּ לָהֶם, הַטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם; וְלָאִישׁ הַזֶּה לֹא תַעֲשׂוּ, דְּבַר הַנְּבָלָה הַזֹּאת. כה וְלֹא-אָבוּ הָאֲנָשִׁים, לִשְׁמֹעַ לוֹ, וַיַּחֲזֵק הָאִישׁ בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיֹּצֵא אֲלֵיהֶם הַחוּץ; וַיֵּדְעוּ אוֹתָהּ וַיִּתְעַלְּלוּ-בָהּ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וַיְשַׁלְּחוּהָ, בעלות (כַּעֲלוֹת) הַשָּׁחַר. כו וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, לִפְנוֹת הַבֹּקֶר; וַתִּפֹּל פֶּתַח בֵּית-הָאִישׁ, אֲשֶׁר-אֲדוֹנֶיהָ שָּׁם--עַד-הָאוֹר. כז וַיָּקָם אֲדֹנֶיהָ בַּבֹּקֶר, וַיִּפְתַּח דַּלְתוֹת הַבַּיִת, וַיֵּצֵא, לָלֶכֶת לְדַרְכּוֹ; וְהִנֵּה הָאִשָּׁה פִילַגְשׁוֹ, נֹפֶלֶת פֶּתַח הַבַּיִת, וְיָדֶיהָ, עַל-הַסַּף. כח וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ קוּמִי וְנֵלֵכָה, וְאֵין עֹנֶה; וַיִּקָּחֶהָ, עַל-הַחֲמוֹר, וַיָּקָם הָאִישׁ, וַיֵּלֶךְ לִמְקֹמוֹ. כט וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת וַיַּחֲזֵק בְּפִילַגְשׁוֹ, וַיְנַתְּחֶהָ לַעֲצָמֶיהָ, לִשְׁנֵים עָשָׂר נְתָחִים; וַיְשַׁלְּחֶהָ, בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל. ל וְהָיָה כָל-הָרֹאֶה, וְאָמַר לֹא-נִהְיְתָה וְלֹא-נִרְאֲתָה כָּזֹאת, לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה; שִׂימוּ-לָכֶם עָלֶיהָ, עֻצוּ וְדַבֵּרוּ.

זהו סיפור "פילגש בגיבעה" הידוע. נראה שעיקר ההזדעזעות הייתה על כך שאת מעשה הנבלה הזה עשו הרבים כשאין מי שמוחה בידם.

לי זה מזכיר מאוד סיפור ידוע אחר – מן הפסיכולוגיה – שקרה שנים רבות אחרי ומתואר בספר "פסיכולוגיה חברתית" של האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג', עמ' 187-188.

המדובר ברצח של קייטי ג'ונוביס בשנת 1964 בניו-יורק, כאשר - "רק כעבור 35 דקות מאז שנשמעה הצעקה הראשונה, התקשר סוף סוף מישהו למשטרה" . וכן – "38 אנשים לפחות צפו ברצח בעת התרחשותו" . הרצח הזה יצר הזדעזעות רבתי בארה"ב ובין היתר עורר מחקר פסיכולוגי.

התובנה הפסיכולוגית העיקרית שנלמדה מכאן – ומניסויים שבאו בעקבות המקרה – היא זו של ביזור האחריות: מתברר שאנשים לוקחים אחריות על מחדלים כאשר הם לבדם עדים להם, אך אם הם בחברת אנשים אחרים הם נוטים לפרוק מעל עצמם את האחריות, "שאחרים יעשו", או "נראה איך הם יגיבו".

כמובן שאין המקרים זהים: בסיפור המקראי הייתה מעורבות בפועל במעשה וכאן רק עדות. ובכל אופן אני רואה איזושהי זיקה ביניהם ולו בשל המכנה המשותף של פשע רבים הגורם להזדעזעות.


תגובותעריכה

הסיפור מזעזע. אני לא ממש הבנתי עד הסוף מדוע האיש בחר לבתר אותה.

-- יהודית צור, 2012-11-19 17:27:11

יש אומרים, שהאיש - בעלה של הפילגש - היה הפושע העיקרי. הוא רצה לנקום בה על שעזבה אותו, ומצא דרך מקורית להיפטר ממנה.

-- Erel Segal Halevi, 2012-11-20 08:08:29

מקורותעריכה

על-פי מאמר של חגי הופר שפורסם לראשונה בhagaihof @ gmail.com וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2012-11-19.


דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/messages/prqim_t0719_0