ביאור:פורים וחנוכה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

שני מועדים נקבעו לאחר מתן תורה לישראל. אחד נקבע בסוף תקופת המקרא והמאורע הונצח במגילת אסתר, שהיא חלק מהתנ"ך והשני כ-200 שנה לאחר מכן. אולם, מה רב השוני במצוות ובסמלים לשני מועדים אלה. לפורים נקבעו ארבע מצוות: א) קריאת המגילה ב) משלוח מנות איש לרעהו ג) סעודת פורים. ד) קריאה בתורה. לא נקבעה אמירת הלל על נס גדול זה. על חנוכה שאלו חכמי התלמוד, מדוע אומרים הלל בחנוכה, הרי אין זה מועד ומותר לעשות בימים אלה מלאכה? הם השיבו: "משום ניסא" שאירע בימים ההם (ערכין י,א).

האם בפורים לא אירע נס גדול? כבר בימי חכמי התלמוד שאלו זאת והשיבו שבפורים לא אומרים הלל כי: "קרייתא (של המגילה) זו הלילא" (מגילה יד,א). מדוע קריאת קהלת ושיר השירים בשבתות סוכות ופסח ורות בחג השבועות אינה פוטרת מאמירת הלל? בהרבה בתי כנסת קוראים גם את "המגילות" האלה מתוך כתיבה על קלף ובברכה ואיש לא חשב שזה בא במקום הלל. את המגילה יש לקרוא בציבור, ועיקר המצווה הוא לשמוע את קריאת המגילה דווקא בציבור, שיש בזה משום פירסום גדול יותר של הנס.

בניגוד לפורים נקבעו שלוש מצוות לחנוכה: א) שכל איש ידליק נרות ע"י פתח ביתו מבחוץ(1). ב) אמירת הלל שלם. ג) קריאה בתורה.

מתקנת הדלקת נרות חנוכה משתמע, שמי שאין לו בית, אינו חייב בהדלקת נרות חנוכה (שבת כג א; ראה תוספות סוכה מו א ד"ה "הרואה"). מי שאין לו בית חוייב רק לראות נרות חנוכה דולקים שאחרים הדליקו ואף תיקנו לו ברכה מיוחדת לכך. מה הקשר של היותו אדם בעל דירה לחובת הדלקת נרות חנוכה? לא זו בלבד שחובת הדלקה היא על היחיד, אלא שאם זה נעשה בציבור לא יוצאים ידי חובה. הראשונים אף אסרו לברך על הדלקת נרות בבתי כנסת או במקומות ציבור.

לחנוכה לא נקבעה "סעודת מצווה". "המהר"ם מרוטנבורג" (רבו של הרא"ש) ציין זאת בפירוש, שבניגוד לפורים לא נקבעו משתה ושמחה לימי חנוכה. בעל הטורים מצטט את דבריו וסובר כמוהו (או"ח סי' תר"ע). גם "המרדכי" בדעה זו (דבריו מצוטטים ב"בית יוסף" שם וכך פסק להלכה בשו"ע). "הרמ"א" רק העיר, שיש אומרים שיש בזה קצת מצווה. אולם, עובדה היא, שלא נקבעה סעודת מצווה לימי חנוכה.

מעניינים גם הסמלים החיצוניים שהעם קבע למועדים אלה. לפורים "רעשן" ולחנוכה "סביבון".

הרב "מרדכי אלון" הסביר יפה את הסימליות בשני סמלים אלה. לסביבון הידית לסובבו היא למעלה ואילו אצל הרעשן הידית לסובבו כדי שירעיש היא למטה. בימי חנוכה עיקר "הסיבוב" לטובה בא מלמעלה ואילו בימי פורים עיקר הפעולה לקדם את הנס בא מלמטה.

השוני בין פורים לחנוכה הוא באסון שעלול היה להגרם. המן רצה להשמיד פיזית את העם היהודי, ככתוב: "... לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד..." (אסתר ז ד). לא כן היה המצב לפני ימי חנוכה. היוונים לא תיכננו להרוג את היהודים או לשעבדם שיעבוד קשה. הם רצו בעיקר ליוון אותם. הם רצו בכוח ובאכזריות לאלץ את היהודים לעזוב את אמונתם ותרבותם ולאמץ את ההלניזם, כלומר תרבות יוון, שבעיניהם זו היתה שיא החכמה. בתפילת "על הניסים" אנו אומרים זאת: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". לא היה כל סיכוי, שעם קטן כזה יוכל להתגבר אז על האימפריה היוונית, ששלטה על ארצות גדולות ועמים רבים.

ההתקוממות של מתתיהו ובניו היתה ספונטנית בשל כאב לאומי ואישי כאחד. בין יתר דפוסי תרבות יוון היה הנוהג, שכל כלה בתולה תיבעל להגמון תחילה. הם לא היו היחידים שנהגו כך. גם אצל עמים רבים זה היה הנוהג.

אגב, נוהג זה הנקרא "חוק הלילה הראשון" נמשך מאות שנים. בכורדיסטאן נמשך "חוק" זה עד לפני כ-200 שנה ובוטל בשל מעשה שהיה. כלה-בתולה שנלקחה אל השליט המקומי, הצליחה לרצחו. היתר החלו לחשוש וקבעו שאפשר ל"פדות" את החוק בכופר. במאה ה-19 עדיין היה על כל הכלות לשלם כופר (ראה "ישראל יוסף בן יוסף בנימין" : "מסעי ישראל", ליק 1859, עמ' 39, שעד אז נאלצו עדיין לשלם את הכופר; ראה: ד"ר "א. בראואר" : "יהודי כורדיסטאן", ירושלם תש"ח עמ' 100; ב"האדם וטבעו" עמ' 258-259 דנתי בסוגיה זו).

הפעלת "חוק הלילה הראשון" בארץ ישראל, זו עובדה היסטורית. בשל כך הותקנה ובוטלה התקנה ש"בתולה נשאת ליום הרביעי" (כתובות פ"א,מ"א). כדי להערים על שליטי יוון ולהציל בזה לפחות חלק מן הכלות ביטלו את התקנה של "יום רביעי" (ראה כתובות ב-ג). בירושלמי אף מסופר שאז תיקנו שהחתן יתייחד עם הכלה לפני כניסתה לחופה (ירושלמי כתובות פ"א, ה"ה).

אנו רגילים להבין את התקנה, ש"בתולה נשאת ליום הרביעי", שאם תהיה לחתן טענת חוסר בתולין יוכל למחרת לפנות לבי"ד, שקיים את ישיבותיו בימי חמישי בשבוע, כפי שמוסבר בבבלי. אולם, ההסבר לא מובן. בזמנם חיתנו את הבנות בגיל 12-10, כולם הקפידו מאוד על צניעות, כיצד עלה על הדעת לתקן תקנה כזו?

מתברר, שמה שחסר בבבלי נאמר בירושלמי. הירושלמי, שהיה קרוב יותר למה שאירע בארץ מאשר הבבלי, הסביר פרט נוסף ועיקרי לסיבת התקנה. היו כלות שניצלו את "החוק" והתמסרו מרצון. כנראה שהמשפחות שהעדיפו לאמץ את תרבות יוון, לרבות המתירנות, אימצו גם נוהג זה ושלחו מרצון את בנותיהן הכלות למלא את יצרי השליטים. לכן התקינו, שאם החתן ירגיש שהכלה עשתה זאת מרצון ולא שנאנסה, יוכל "הבעל" הטרי להביאה למחרת לביה"ד. המסופר בספר החשמונאים מאמת את דברי הירושלמי.

ויכתוב המלך אנטיוכוס אל כל מדינות מלכותו לאמור: אך תורה אחת וחוקה אחת לכל יושבי ארצנו ויעזבו כל עמי הארץ את חוקותיהם ויעשו כאשר צווה אותם המלך. ויאותו גם רבים מבני ישראל, ויזבחו לאלילים ויחללו את השבת (חשמונאים ב).

כאשר ראו שהתקנה גרמה גם לכך, שנציגי השילטון ידעו על כל כלה הנכנסת לחופה, הוחלט לבטל את התקנה, כדי למנוע מידע מנציגי השילטון ולהציל את מה שניתן. כמו כן התירו לחתן להתייחד עם הכלה לפני החופה, וביום חופתה היא כבר לא היתה בתולה. בזה מנעו את מסירתה לנציגי השילטון. הירושלמי מספר שם, שכלה אחת, בת של אחד מחכמי התלמוד, נכנסה לחופה שכרסה היתה כבר בין שיניה.

מן הראוי להעיר, שהאירוסין בזמנם, אינם דומים למושג "אירוסין" היום. מדובר בקידושין ממש והחתן והכלה נחשבו כבעל ואשה. חסרו להם רק שבע הברכות שביום החופה.

כדי לכפות על העם היהודי להתנתק מתרבותו ולהשתלב בתרבות יוון, הם גזרו בנוסף ל"חוק הלילה הראשון", על המילה, קריאה בתורה, עבודה בבית המקדש, שבת ועוד. ר' "אברהם ברלינר" פירסם לפני כ-130 שנה "מדרש חנוכה" מתוך כתב יד בו מסופר, שהם אסרו על יהודים לעשות בריח או מסגר לפתח. בזה ביקשו לפגוע בצניעות בנות ישראל. "חוק הלילה הראשון" נמשך בארץ 3 שנים ו-8 חדשים. מעשה שהיה כך היה. בתו של מתתיהו התארסה והושיבו אותה באפיריון כדי להביאה לסעודה. בבואה קרעה את בגדיה וגילתה חלק מגופה. אחיה התביישו וכמעט ביקשו להרגה, היא הרימה את קולה ואמרה: "ומה שעמדתי לפני צדיקים עירומה בלי שום עבירה, הרי אתם מקנאים בי, ואין אתם מקנאים למסרני בידי ערל להתעלל בי?...". הם החליטו לקחתה אל השליט, כאילו למסרה, אך הרגו אותו וכך התחיל המרד(2), שזכה לניצחון על טבעי מובהק.

הנס של פורים אירע כדי להציל את העם מהשמדה פיסית, לכן נקבעו סמלים פיסיים, כגון סעודה ומשלוח מנות לזכר הנס. הנס של פורים התבטא גם ב"הסתרת פנים". אנשים מחוסרי אמונה יכלו לטעון, שצירוף מקרים גרם לשינוי בעמדת אחשוורוש, לכן חייבו לקרוא את המגילה, כדי שנרגיש את היד המכוונת להתפתחות המאורעות ולצירוף המקרים. לא היה בכוחו של אף אחד או אפילו משפחה להתגבר על שונאי היהודים במלכות אחשוורוש, גם לאחר שהשליט שינה את דעתו כלפי המן. הציבור היהודי כציבור לחם בצורריו והכניעם. לכן חייבו לקרוא את המגילה "בציבור" , כי יש בזה משום פירסום הנס ברבים "ושנעשה על ידי רבים."

בחנוכה השתחררנו אמנם מכל גזירות יוון להשכיח את התורה ולהתנתק ממצוותיה, אולם, "הפיצוץ" נגרם בשל שמירה על כבוד בת ישראל, עליה נאמר "כל כבוּדה בת מלך פנימה" (תהלים מה יד). המבצע בוצע ע"י יחידים. הנס היה בנושא רוחני מובהק בלבד. אין במקורות זכר על שיעבוד קשה בנושאים גשמיים, אלא שהשיעבוד היה קשה ואכזרי רק בכל מה שהיה קשור בתרבות ישראל(3) .

מציאת פך השמן הטהור, שדלק פי שמונה מטבעו הרגיל, היה השיא בהתעלות הרוחנית, לאחר הדיכוי הרוחני הקשה. על הנר המערבי אמרו חז"ל, שהוא עדות לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל (שבת כב ב). נר זה דלק מאש המערכה, שהיא שמימית ושונה מהאש המוכרת לנו (ראה "פיענוח אגדות" עמ' 252-257, שם הסברתי את הנושא באריכות). לכן לא נקבע שום סמל פיזי, כמו סעודה וכדומה כזכר לנס חנוכה, משום שהנס היה בעיקרו בנושאים רוחניים.

חכמי הדור שקבעו את מצוות הדלקת נרות חנוכה, קבעו, שיש להדליקם על יד "פתח הבית מבחוץ", כדי להראות לכל, שיהודי יכול וגם סוגר את דלתו, כדי לשמור על צנעת הפרט. כך מובן, שמי שאין לו בית, אינו חייב בהדלקת נרות. מצוות הדלקת נרות מורכבת משני מוטיבים:

"א)" עצם ההדלקה נקבעה כזכר לנס השמן.

"ב)" מקום ההדלקה נקבע כזכר להשתחררות מגזירת איסור על יהודים לסגור את דלתותיהם.

אמונה ומצוות מחייבות כל יחיד ויחיד. אין זה עניין של הכלל, אלא של הפרט. כל יחיד אחראי למעשיו. רק במסגרת "ערבות הדדית" של בני ישראל, אחראי כל אחד גם לזולת, אך חובת המצוות היא אינדיבידואלית. אולם, מאחר ואיש מהגויים אינו יודע כלל על גזירת אי-סגירת דלתות ישראל, המוטיב המקורי לקביעת מקום הנרות איבד מערכו, לכן התירו לשנות מהתקנה הראשונה על מקום הדלקת הנרות(4) ובשל כך גם לא הקפידו עוד על הזמן של הדלקת הנרות, שהיה מיועד, להולכי השוק שחזרו מעבודתם.

ר' "יוסף קארו" התלבט עדיין ("בית יוסף" סי' תרע"ב) אם מותר לברך על הדלקה שהיא לאחר זמן "שתכלה רגל מהשוק".

"המהרש"ל" סבור שרק עד חצות יש לברך. אולם, רוב האחרונים סבורים, שיש לברך במשך כל הלילה (ראה "מגן אברהם" שם סק"ו).

אמנם ישנן כמה מצוות שהן ציבוריות, אולם הבולטת שבהן, שלא ניתן לחייבה ולא ניתנת לביצוע על ידי יחיד, היא מלחמת מצווה. רק הציבור יכול לקיימה. נס פורים בא לידי גילוי גם ע"י המלחמה של היהודים נגד צורריהם, לכן הזכֶר לנס חייב להיות בציבור. הסמלים להזכרת הנס נקבעו להדגיש את הקשר ההדדי, כמו "משלוח מנות איש לרעהו". מאור נרות חנוכה אסור להנות, כי הנס היה בהדלקת המנורה במשך 8 ימים בעוד שכמות השמן הספיקה לדלוק יום אחד בלבד, וזו היתה עדות שהשכינה שורה בישראל.

כפי שחכמי ישראל אמרו על הנר המערבי, "שהיא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל". "מה עדותה? שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מתחיל ובה היה מסיים". כלומר, נר זה דלק יותר זמן מיתר הנרות, למרות שכמות השמן היתה זהה (ראה שבת כב,ב ורש"י שם).

כסמל להדלקה ניסית בחנוכה, אסרו להנות מאור נרות חנוכה, כי אסור להנות מדברי קדושה (ב"פיענוח אגדות" בפרק "נס חנוכה" הסברתי גם את "נס השמן"). לא כן בנוגע לפורים. סעודת פורים נקבעה כדי להנות ממנה ואף נקבעה "מצווה" להרבות בשתיה.

חנוכה מסמלת את הרוחניות של האומה ופורים מסמל את החיים הגשמיים, ומובן שללא חיים גשמיים אין מקום לרוחניות. "לא המתים יהללו יה" אלא אנשים חיים הם היכולים להלל את ה' ולקדש שמו ברבים. המושג "אלוקים חיים" (דברים ה,כג ובספרי נבואה שונים) מתייחס גם על יחסו ל"חיים". כאשר יעקב היסס לרדת למצריים(5) אמר לו הקב"ה: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה" (בר' מו,ד).

הקב"ה ידע שיעקב לא יחזור ארצה בעודו בחיים לכן לא אמר לו, שגם יעלה עמו, אלא שיגרום שיעלה, כלומר יעלו את גופתו. הקב"ה משתף את כבודו עם החיים ולא עם המתים. בנוגע לנשמות זהו מישור שונה לחלוטין. הנשמות בנפרד מגופן אינן נחשבות כמתות. לכן פורים המסמל את החיים עצמם, לא יתבטל גם כאשר מועדים אחרים יבוטלו(6) .

קריאת המגילה אינה תחליף להלל. אי אמירת הלל בפורים נובעת מסיבה אחרת, כפי שנאמר בפסיקתא רבתי (פ"ב), הלל אומרים "על "מפלתה של" "מלכות"" .

בחנוכה למרות שהמלחמה התחילה כמלחמת דת, היא הצליחה לשחרר את העם מעול היוונים. החשמונאים זכו להשיג שילטון עצמאי בארץ ישראל. לא כן היה המצב בפורים. העם השתחרר רק ממזימת המן שביקש להשמידו, אבל גם לאחר מפלת המן, העם היהודי לא זכה לעצמאות, כי "מלכות אחשוורוש היתה קיימת" (שם).

"רש"י" העדיף את הרעיון של הפסיקתא מהרעיון שקריאת המגילה היא תחליף להלל. הגמרא דנה על מה אומרים הלל וקובעת: "ולכשנגאלין אומרים אותו (הלל) "על גאולתן" " (פסחים קיז,א). אומר על זה "רש"י" "כגון "חנוכה" ". כלומר, אמירת הלל בחנוכה אינה בשל נס השמן, על נס זה מדליקים את הנרות, אלא על "הגאולה" שהשתחררו מעול היוונים. לעומת זאת בפורים גם לאחר המן לא השתחררו מעולו של אחשוורוש.

גם "הרמב"ם" בהסבירו את נס חנוכה מסיים:

עד שריחם עליהם אלוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום והושיעו ישראל מידם והעמידו מלך מן הכהנים וחזרה מלכות ישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן (הל' חנוכה פ"א,ה"א).

הוא הדגיש את חשיבות השילטון העצמאי לו זכו בנס חנוכה. בנס פורים היתה חסרה ההשתחררות מעול שילטון זר, לכן לא נקבעה אמירת הלל בפורים. השוני בין חנוכה ופורים הוא גם בזה, שנס פורים אירע בחו"ל ואילו נס חנוכה אירע בארץ ישראל. בחו"ל אין סיכוי לזכות בעצמאות.

היו אמנם קוריוזים כאלה, שיהודים לחמו וזכו לעצמאות, אולם זה לא החזיק מעמד זמן רב. היו אלה אפיזודות חולפות.

גם שירה לא אומרים על נס שבחו"ל, כי "משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה" (מגילה יד,א). גם שירה, כמו הלל, אומרים על נס.

על הפסוק בשירת הים "ויאמרו לאמור" (שמות טו,א) אומר המדרש:

מה אמרו? נהיה אומרים לבנינו ובנינו לבניהן, שיהיו אומרים לפניך כשירה הזאת בעת שתעשה להם נסים" (שמות רבה כג,יב).

אולם, כאמור, רק על נס שבארץ ישראל אומרים שירה ולא על נס שבחו"ל. כיוצא בזה באמירת הלל, שרק על נס שבארץ ישראל אומרים אותו ולא על נס שאירע בחו"ל. לכן לא קבעו אמירת הלל בפורים.

הערות שוליים

(1) ר' "צדקיהו הרופא" (נפטר ב-1244) אומר בסיפרו "שבלי הלקט", סי' קפ"ה, שמורו ר' "יהודה" נמנע מלהדליק נרות חנוכה בבית הכנסת, כי לדעתו "אסור" לברך על הדלקה זו.

הספר "שבלי הלקט" הוא המקור לכל מנהגי ישראל בכלל ומנהגי העדה האשכנזית בפרט. מתוך דבריו משתמע, שכבר בימיו היו כאלה שהדליקו גם בבית הכנסת. ייתכן שעשו זאת בלא ברכה. במשך הזמן התחילו גם לברך על הדלקה זו וגדולי ישראל הסבירו שנוהגים כך משום ש"הנס היה בבית המקדש בית עולמים, ועושים זכר לנס שמדליקים בבית מקדש מעט לפרסם הנס" (ר' "אברהם בר נתן" "הירחי" , חי בסוף האלף החמישי לבריאה/1200: ספר "המנהיג", קושטה רע"ט/1609 הלכ' חנוכה סי' קמ"ח). "מדליקים כדי להוציא מי שאינו בקי וזריז במצווה, וגם כי הוא הידור ופירסום הנס זכר למקדש" (ר' "אהרן ב"ר יעקב הכהן," ממגורשי צרפת בשנת 1306 בסיפרו: "ארחות חיים", מונטלבן רל"ו/1576, הלכ' חנוכה סי' י"ז). אמנם הכל נכון, אולם אלה שהתקינו את החובה להדליק ולברך ידעו זאת ולמרות זאת קבעו, שרק ע"י פתח הבית בחוץ יש להדליק ולברך. ר' "יצחק בר ששת" (הריב"ש 1326-1408) דן בזה ואומר: "הטעם מפני שאין יכולים לקיים המצווה כהלכתה בהדלקה על פתח הבית מבחוץ, ואין פירסום הנס כי אם לבני ביתו בלבד, לכן התקינו להדליק בביהכנ"ס לפרסם הנס לרבים" (שו"ת הריב"ש סי' קי"א). בעקבותיו נפסק בשו"ע (או"ח תרע"א,ז') , שיש לברך. השאלה היא, מי התקין זאת? הרי אלה שהתקינו כך קבעו שיש להדליק על יד הבית הפרטי דווקא ולא במקום ציבורי, בשונה ממקרא מגילה.

ר' "צבי אשכנזי" (1660-1718) דן בזה בסיפרו שו"ת "חכם צבי" (סי' פ"ח) ואחריו דן בזה ר' "יחיאל מיכל אפשטיין" (נפטר 1898) בסיפרו "ערוך השולחן" (סי' תרע"א). ההסבר העיקרי להיתר זה, הוא בשל האורחים המגיעים לעיירות ומקום מפגשם הוא בבתי כנסת, לפעמים אף לנו שם על הספסלים. אולם, כידוע אין לחדש ברכה לאחר חתימת התלמוד. על שאלת חובת הברכות השיבו הגאונים ולאחריהם הראשונים, ש"אין לקבוע ברכה, אלא מה שקבעו הם". "ולא מצינו שמברכים שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמרא, ואחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה" (תשובות הגאונים "גאוניקה", ח"ב, עמ' 50 בשם רב "האי גאון" ; "ארחות חיים", ח"א, תפילת ערבית בשם רש"י; ספר "המנהיג" הל' סוכה סי' ס"א בשם רב "סעדיה גאון" . רק בלי שם ומלכות אפשר לברך ברכה חדשה; "הרא"ש" קידושין פ"א, סי' מ"א). מיהו זה אשר חידש את הברכה בהדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת? כיום הרי אין אורחים בבתי כנסת, כפי שזה היה לפני מלחמת העולם הראשונה ובמובן מסויים גם עד למלחמת העולם השניה. בכל זאת ממשיכים להדליק נרות חנוכה בברכה בבתי כנסת ובמקומות ציבור אחרים.

על הדלקת נרות חנוכה במקומות ציבור דנו האחרונים. בשו"ת "מנחת יצחק" (ח"ו, סי' ס"ה) נאמר שאין לברך על ההדלקה במקום ציבורי. אולם, על "כיכר העיר" לדעתו המצב שונה, כלומר, יש מקום להתיר לברך. כמו כן אומר הרב "אליעזר יהודה ולדינברג" בסיפרו "ציץ אליעזר" (חט"ו, סי' ל) שאין לברך במקומות ציבוריים. הבן של הרב "עובדיה יוסף" כותב בשם אביו, שאם מתפללים שם מעריב יש להתיר לברך ("תורת המועדים" חנוכה סי' ז', סעיף ט"ז). עכ"פ רואים אנו שחל שינוי גדול בקיום מצוות הדלקת נרות חנוכה במרוצת הדורות, כדי לשלבה ולהתאימה למציאות המשתנה.

(2) פורסם בזמנו בשבועון "המגיד", שנת תרל"א, גליון נ; פורסם גם ב"אוצר טוב", ח"א; ראה גם "בית המדרש" לילניק, חדר א, עמ' 132; ראה "פרי אשר" עמ' ק"א, שהעיר על הקשר בין האיסור לסדר בריח או מסגר לדלת לחובת הדלקת נרות ע"י פתח הבית מבחוץ; ראה גם "פיענוח אגדות" בפרק "נס חנוכה" עמ' 258-260 הסבר על אותו נושא.

(3) רק "הרמב"ם" הזכיר בעקיפין שהיה גם שיעבוד כלכלי. "בבית שני כשמלכי יוון גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות. ופשטו ידם "בממונם" ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות וצר להם לישראל מאוד..." (הל' חנוכה פ"א,ה"א). גם מדבריו ברור, שעיקר השיעבוד היה רוחני ולא שיעבוד של עבדות. זו הסיבה שהרבה יהודים השלימו עם הכובש, כי לא היו צריכים לוותר על נוחיות החיים, אלא על דתם. תרבות יוון אז נחשבה לשיא החכמה האנושית, לכן רבים התפתו והתייוונו. אפילו בין הכהנים נמצאו כאלה, שחשבו שאולי הצדק עמם (ראה בת בילגה הכהן, סוף סוכה).

(4) בירושלים נהגו המהדרים להדליק נרות חנוכה בחוץ. "ר"ע הדאיה" דן בשאלה, מאחר ובזמננו שאין שטן ואין פגע למנוע הדלקת נרות חנוכה ע"י הדלת בחוץ, האם חזר הדין המחייב להדליק כך את הנרות? לדעתו, אכן כך הוא (שו"ת "ישכיל עבדי", ח"ז, בסוף סי' מ"ב). בתגובה על תשובה זו כתב לו מישהו, "ששמע בשם הרב "מבריסק" ז"ל שבזמן הזה המדליק בפנים הרי הוא מברך ברכה לבטלה". הכותב הוסיף, ששמע שאמרו כך גם בשם "החזון אי"ש" . הרב הדאיה השיב, שמאחר ובחו"ל עלולים הגויים לכבות את הנרות וגם בארץ עלולה ח"ו לחזור תקופה קשה, היות ואנו מוקפים באויבים רבים, אין הוא רואה שלא מקיימים את המצווה כשמדליקים בפנים והברכה אינה לבטלה. הוא עצמו הרגיש שנימוקו חלש (שם בסי' מ"ו). הרב "חיים דוד הלוי" דן אף הוא באותו נושא ודוחה את הטענה, ולדעתו אפשר בהחלט להדליק את הנרות בפנים (במאמרו: "האם חזר החיוב בזמננו להדליק נר חנוכה בחוץ?" ("הליכות" גליון 108-109, כסלו תשמ"ו).

כאמור, לפי דברינו יש לומר, שמצוות הדלקת נרות חנוכה מורכבת ממוטיב עיקרי ומוטיב משני. עיקר המצווה היא ההדלקה זכר לנס פך השמן ואילו מקום ההדלקה נקבע משום "פירסומי ניסא" להזכיר את גזירת אי-סגירת דלתות בתי ישראל. חז"ל קבעו מפורשות ש"הדלקה עושה מצווה ואין הנחה עושה מצווה" (שבת כג,א). א"כ "פירסומי ניסא", שבא לידי ביטוי במקום הנחת החנוכיה, שכל עובר אורח רואה את הנרות דולקים, אינה עיקר ולכן אפשר להבין את אפשרות ההיתר להדלקת נרות בתוך הבית.

(5) לא מובן מדוע צריך היה הקב"ה לומר לו, שלא יפחד לרדת מצרימה, הרי הוא הלך לשם. מדוע הוא לא הזכיר גם "אלוקי אברהם"? יש סבורים, שפחדו לרדת מצרימה נבע מכך, שלא רצה למרוד בדרכי אביו. יצחק לא יצא מעולם לחו"ל. כאשר יצחק ביקש לצאת למצריים, אמר לו הקב"ה: "אל תרד מצרימה, שכן בארץ אשר אֹמר אליך" (בר' כו,ב). לכן הוא הזכיר רק "אלוקי יצחק", כדי לפייסו, שהוא הולך בדרך אחרת מאביו ויורד מצרימה. יש סבורים שזה מחובת כיבוד האב הקודמת לכיבוד אבי האב. בסיפרי "יציאת מצריים ומתן תורה" הסברתי שיעקב הלך בכוונה להגיע רק לגושן, שמבחינת גבולות ההבטחה, נכללת גושן בשטח ארץ ישראל. אמר לו הקב"ה, שאין לו מה לחשוש גם מלרדת מצרימה ממש, ואין הכרח להתעכב בגושן דווקא.

(6) "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (ט,כח). "מלמד שמגילת אסתר לעולם לא תתבטל" (ירושלמי מגילה פ"א,ה"ה; שם פ"ב, סוף ה"ד). "כל המועדים יהיו בטלים וימי הפורים לא יהיו נבטלים לעולם..." (מדרש שוחר טוב משלי ט). הרמב"ם הזכיר זאת והסביר, שאין הכוונה לחגי ישראל שיתבטלו, אלא לזיכרון הצרות מכל המועדים שלא יזכרו עוד, אך לא בנוגע לפורים (סוף הל' מגילה).

מקורות

על-פי מאמר של הרב קורמן שפורסם לראשונה בתכלת אברהם וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-03-18.