ביאור:עץ חיים/שער ו/פרק ב

ד' הבלים

אותם הד' אלפין שבאים מחוטם לפה נכנסים בפה ונעשים ד' הבלים וכל הבל נעשה לבחינתו אם או"פ אם או"מ או לשתי בחי' הכלים ומתמתקים על ידי טחינת השיניים לזה רומז ד' פעמים הב"ל גימט' קמ"ח. נראה שמכאן נלקחה הכוונה בסידור הרש"ש כמו שכתבנו בסוף הפרק הקודם שהאלפין מוכפלים, שהרי היו ב' הבלים בלבד אלא שהוכפלו.

חיצוניות הכלי זכה מפנימיותו ועל ידי האורות הם משתווים באיכותם

ומה שאמרנו שמנקב חוטם ימין הנכנס בפה נעשה חיצוניות הכלי, ומנקב חוטם שמאל נעשה פנימיות הכלי שכן כמו שאור מקיף גדול מאור פנימי כך גם חיצוניות הכלי גדולה מפנימיות הכלי. שכך יצר המאציל את חיצוניות הכלי זכה יותר על מנת שאו"מ שאינו נכנס בו אלא מאיר בו מבחוץ תוכל הארה ממנו להיכנס בחיצוניות הכלי ולהאיר בו. שאילולי היה זך לא הייתה נכנסת בו הארת המקיף והיה נשאר חשוך. וכיון שאו"פ עצמותו מאירה בו מבפנים לכן אף שפנימיות הכלי עבה יותר מצליח האו"פ המועט להאיר עד חציו של הכלי. ובזה נמצא כל הכלי מואר חציו באו"פ וחציו באו"מ.

נמצא שלסיבת היות כל הכלי מואר עשה המאציל את חיצוניות הכלי זכה יותר. סיבה נוספת שחיצוניות הכלי זכה יותר, לפי שאו"מ הוא בחי' אבא ואו"פ הוא בחי' אמא וחשקם להיות מחוברים ולכן או"מ מאיר לאו"פ ועובר בחיצוניות הכלי לפי שהוא זך, ואו"פ מאיר לאו"מ ועובר את פנימיות הכלי אף שהוא עבה לפי שמאיר בו ממש ובזה נפגשים שני האורות במרכז הכלי.

ובכך שחיצוניות הכלי זכה מפנימיות הכלי יש יתרון שחיצוניות הכלי משתווה באיכותה עם פנימיות הכלי שאף שפנימיות הכלי גרוע יותר מחיצוניות הכלי כיון שאו"פ מאיר בתוכו ממש הרי שהוא מזדכך בזה ואילו חיצוניות הכלי כיון שאור המקיף נכנס בו אך לא בכל כוחו לכן נוצר בין חיצוניות הכלי לפנימיותו שוויון איכותי.

מ"ב נרנח"י [מ"ב כאן נלקחה מספר אדם ישר ואינה שייכת לעולם העקודים אלא לדרושי האצילות]

כשפרצוף הוא שלם יש בו חמש בחינות כתר חכמה בינה ו"ק ומלכות וכשעולם הוא שלם יש בו פרצופי א"א או"א וזו"ן. א"א בחי' יחידה אבא חיה אמא בינה ז"א רוח ומלכות נפש. ומה שכתב כאן שאין לך שום בחי' פרצוף שבעולם שאין לו... והם כפולים חמש בחי' פנימיות וחמש בחי' מקיפים צ"ע שכן בכל העולמות עד עולם העקודים חמש בחי' הנרנח"י הם כפולים גם כאורות פנימיים וגם כאורות מקיפים כפי שיכתוב בהמשך הפרק. ואילו מעולם העקודים ולמטה יש שלוש אורות פנימיים ושתי אורות מקיפים היינו שאורות נר"ן שוכנים בכלים ואילו אורות חיה יחידה מקיפים להם.

ובכל אור ואור בין מקיף בין פנימי יש שתי בחי' בחי' פנים ובחי' אחור (היינו שיש פרצופים שנמשכים מאחוריים דפרצופים העליונים הרי שהם יעמדו באחור כגון אחוריים דז"א עם אחוריים דנוק'. ואח"כ כשנמשכים להם אורות מפנים דפרצופים העליונים הרי שייווצרו גם פרצופים העומדים בפנים כך שייווצרו בכל פרצוף הן פרצוף אח' והן פרצוף פנים).

וכשם שיש בחי' אורות מקיפים ופנימיים ששייכים לפרצופי האחור כך יש בחי' אורות מקיפים ופנימיים ששייכים לפרצופי הפנים, וזה הן בכללות העולמות שיש א"ק ואבי"ע בפנים ויש א"ק ואבי"ע באח' וכן בכל עולם ועולם בפני עצמו וכן בפרטות פרצופיהן יש בכל אחד פנים ואחור.

פירוש: כי הנה היחידה

בכל עולם יש לנו חמישה פרצופים א"א או"א וזו"ן שהם א"א (ועתיק) – יחידה. אבא (שהם או"א) חיה, אמא (שהיא ישסו"ת) – נשמה, ז"א רוח ונוק' נפש. וכן כל פרצוף מתחלק לחמש שהם כתר חו"ב תו"מ. אלא שיחידה (כתר) היא בחי' נעלמת שהיא בחי' הממצעת בין מאציל לנאצל כפי שכתב בשמ"ב פ"א והיא שורש לנבראים שהם חו"ב תו"ם, ולכן לא מקבלת מקום בבחי' הטנת"א והעסמ"ב ולכן בפרצוף או בעולם נדבר בד' בחי' וכמו שכתבנו בתחילת שער טנת"א כל בחי' ציור קומת אדם בעולם כוללת ד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כנגד או"א וזו"ן ואילו בחי' הכתר אינה עולה בשם. כנגד בחי' אלה יש את בחינות הטנת"א שהם טעמים כנגד ע"ב נקודות כנגד ס"ג תגין כנגד מ"ה ואותיות כנגד ב"ן.

כך צריך להיות הסדר הראוי שע"ב הוא אבא אך כאן נוקט כפי שנקט בפרק א' משער טנת"א שבתחילת התפשטות אור הא"ס בכתר הוא טעמים, וכוונתו לא"א ונוק' לפי שבחי' עתיק היא הבחינה התחתונה של הפרצוף העליון נמצא שא"א הוא הבחי' הראשונה בפרצוף והוא בחי' ע"ב, טעמים בכתר. ובחי' ס"ג היא נקודות בחכמה שהם או"א. התגין מ"ה בבינה שהם ישסו"ת (שהם בחי' האבות של זו"ן שא"ב וא"ם גימט' מ"ה) והאותיות ב"ן בזו"ן. ובכל אחד מהם יש בפרטות שוב ד' בחינות עסמ"ב אלה.

אמנם דע כי כל זה בהשלמתן

המבנה בשלמות יהיה כאשר שם מ"ה יתחבר עם שם ב"ן בשלמות היינו ע"ב דמ"ה עם ע"ב דב"ן וכן סמ"ב דמ"ה עם סמ"ב דב"ן. אך לעת עתה המבנה אינו שלם שכן ע"ב דמ"ה מתחבר עם ה"ר דכתר דב"ן ועם ג"ר דחכמה דב"ן וד"ר דבינה דב"ן וז' כתרים דז"ת דב"ן. ואילו ס"ג דמ"ה מתחבר עם ה"ת דכתר דב"ן. ומ"ה דמ"ה מתחבר עם מה שנשאר מס"ג דב"ן (ז"ת דחכמה דב"ן) ומ"ה דב"ן (ו"ת דבינה דב"ן) וב"ן דמ"ה מתחבר עם ב"ן דב"ן ללא הכתרים שלו שלקחם ע"ב דמ"ה [ראה בשער אנ"ך פ"ה דף צ"ב ע"ב וכן בפ"י משער המוחין דף ק"א]. אמנם לעתיד לבוא כאשר יושלמו השית אלפי שני (או קודם לכן) ישתוו כל בחי' המ"ה עם בחי' הב"ן.

ככל שהעולמות עליונים יותר כך הם יותר שלמים לכן בעולמות העליונים שמחוטם ומעלה יש בהם מלבד ה' אורות פנימיים יש גם ה' אורות מקיפים אך מאורות הפה ולמטה כלומר מעולם העקודים ולמטה יש רק שני מקיפי חיה ויחידה, ולפי שאורות המקיפים בטשו באורות הפנימיים לכן גם מכאן ולמטה יימצאו כלים מה שאין כן בעולמות שמעל עולם העקודים שאין מפגש בין המקיפים לפנימיים וככל שעולים בעולמות כך יש מרחק גדול יותר בין אורות המקיפים לאורות הפנימיים. וככל שיורדים בעולמות כך הם יהיו פחות שלמים כמבואר בשער מ"ו פ"ד הבדלים בעולמות אבי"ע.

מוחין דחיה

מוחין דחכמה הם מוחין דחיה כשמגיעים מוחין אלה יש יכולת לפרצופים להפוך את פניהם אחד כלפי השני ויכולים להזדווג לפי שבמוחין אלה יש אור חזק המרחיק החיצונים. מה שאין כן לפני שהגיעו מוחין דחיה, שצריכים הפרצופים להישמר.

שכן פרצופי זו"ן נגדלים בשלבים בשלב הראשון מקבלים מוחין דנפש וזה בעת העיבור, ונשמרים פרצופי זו"ן ע"י האם שכן הם בעיבור ואפילו שם הם נמצאים אח' באח'. מוחין דרוח מקבלים ביניקה, וגם אז האם רובצת על האפרוחים לשמרם. מוחין דנשמה מקבלים בגדלות ראשון. בכל הזמן הזה פרצופי זו"ן נמצאים אח' באח' כדי להישמר מהחיצונים שאף שהארת מוחין דנשמה הם הוויות דגדלות ויש בכוחם לדחות את הקלי' מהפנים, עדיין אין בכוחם להרחיקם מהאחור. וכשהפרצופים עומדים אח' באח' מקבלת נוק' את השפע שלה דרך נקב החזה דז"א מאחוריו. ואל תתמה שצרכים הפרצופים להישמר והם באצילות, שכל מדרגה יש לה קלי' כפי ערכה. אך כאשר מקבלים מוחין דחיה שאורותיה מאירים מאוד גם בבחי' התחתונות דנר"ן ונותנים כוח בפרצוף הנשמה להרחיק לדחות החיצונים (שמ"ש ע"ח ב' דף כ"ו אות ג') עד שלא יכולים הקלי' לינק כלל הרי שהפרצופים שאינם חוששים עוד מהקלי' יכולים להחזיר פניהם האחד כלפי השני ולהזדווג.

וכיוצא בזה באדם התחתון כשנולד יש בו נפש לבד וקרוב אצל החטא שיצר הרע נכנס בו מלידתו ודבוק בקלי', בסוד 'ונפש כי תחטא', ואילו יצר טוב רק בהגיעו למצוות. [ואל תתמה מה שנאמר הבל פיהם של תשב"ר, שאף שיש בו יצה"ר עדיין אינו יצר של עריות ואינו עובר בלא תתורו ודברים שכן עושה כגון ביצר אכילה או בהיזק הרי שכיון שאינו מצווה עדיין לא נחשב כחטא].

וכשגדל יותר מקבל רוח בסוד הפס' "לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי" ואינו חוטא כל כך וכשמקבל נשמה הוא רחוק מן החטא אך עדיין צריך להישמר מדברים שמנסה היצר להכשילו בעקיפין כגון שמראה לו פנים של היתר כשם שבעליונים עדיין יש אחיזה באח'. ובהיותו בסוד נשמה לנשמה שמקורה באצילות אז אינו חוטא כלל ועיקר שהוא מושל ביצר רע שבו וכשמקבל יחידה הרי שאין אחיזה ליצה"ר כלל כמו שדוד אומר "וליבי חלל בקרבי" היינו שיצר רע שבו הופך לטוב וכשמקבל מקיף חיה ומקיף יחידה אז הם שלמים לגמרי ויתכן שזה הנאמר 'ראיתי בני עליה והם מועטים' וכדברי הקדמת הזוהר "מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא".

מקשה השמ"ש כאן על מה שאומר בסוף הפרק שכשיש מוחין דבינה כבר הם פנים בפנים הפך מה שכתב בתחילה תירץ שני תירוצים תרוץ ראשון שמה שנאמר לעיל שאין מזדווגים הפרצופים כשיש להם מוחין דנשמה בלבד מיירי במוחי נשמה שמצד אמא, אבל כשמקבלים מוחין גם מצד נשמה דבינה וגם מצד נשמה דאבא (נשמה דנשמה וחיה דנשמה), אזי יכולים לחזור פנים בפנים ולהזדווג.

התירוץ השני שמה שדיבר למעלה הוא בכללות פרצופי זו"ן הגדולים שאין זיווגם אלא בשבת לאחר שמקבלים מוחין מפרצופי או"א שהם חיה דכללות. ומה שדיבר כאן שמזדווגים עם מוחין דנשמה מדבר על הזיווגים דיעו"ר שזיווגם בחול שאף שבערך זו"ן הכללי המוחין דישסו"ת נחשבים נשמה הנה בערך יעו"ר הם חיה (אמנם תירוץ זה צ"ע עם מה שכתב בהקדמת רחובות הנהר דף ט' ע"א שכל הפרצופים בעת שזו"ן עולים עולים אף הם את אותה מדרגה שזו"ן עלו ולא יותר).