ביאור:עץ חיים/שער ה/פרק א
המ"ת (מהדורא תניינא) כאן מבארת את עניין הטנת"א כהמשך לביאור שער אח"פ על מנת למקם לנו את שורשי אורות אח"פ בפנימיות הא"ק ואפשר לראות במ"ת זאת המשך שער אח"פ ובשער ההקדמות אכן הביא את המבואר כאן כהמשך אחד לענייני האח"פ.
כל בחי' ציור קומת אדם בעולם כוללת ד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כנגד או"א וזו"ן ואילו בחי' הכתר אינה עולה בשם. כנגד בחי' אלה יש את בחי' הטנת"א טעמים כנגד ע"ב נקודות כנגד ס"ג תגין כנגד מ"ה ואותיות כנגד ב"ן.
שהעולם נברא בשיעור קומה שהוא שיעור קומת אדם שלם שיש בו מ"ה נהורין שהם כ"ב אותיות וי' נקודות שיחד הם ל"ב נתיבות וי"ג טעמים שהם כלל מעשה בראשית. בכל אחת מהאותיות יש סוג שונה של מידע, כגון האות א', שתי הנקודות שמשני צידי הו' מורים על חסד ודין מים ואש, אבל הם טפלים לקו האמצעי המצרפם שהוא בחי' יסוד האויר שהוא ממוצע ומורה על רחמים. האותיות הם בסיס הציור של כל חלק בבריאה כמובא בס"י פ"ב מ"ב "כ"ב אותיות יסוד חקקן חצבן צרפן שקלן והמירן וצר בהם את כל היצור ואת כל העתיד לצור". שעל ידי הרכבת מספר אותיות יוצרים תיבה שמאגדת מספר פעולות עד שנעשה דבר שלם. ועל ידי צירוף מספר תיבות נהייה מאמר שבעשרה מאמרות נברא העולם. שכל מאמר הוא צירוף מיוחד ע"י ג' שורשי היסודות אש רוח מים ששורשם אותיות אמש שהם חב"ד שהמים הם חכמה, האש בינה והאויר הוא הדעת ושורשו בכתר. שהם השלושה ספרים המוזכרים בס"י פ"א מ"א שבהם נברא העולם ספר ספר וסיפור שבהם ניתן לתאר את ל"ב נתיבות הבריאה.
ספר הוא התוכן הטקסט שלושת ממדי המקום שהוא תיאור ל"ב הנתיבות. ספר לשון ספירה הוא מימד הזמן הקובע את הרצף שבין ל"ב הנתיבות. וסיפור הוא המימד הרוחני המייצג את היחסים והתקשורת בין הל"ב נתיבות שזה רמה של מודעות. שלושה אלה נקראים עולם שנה נפש. וביחס לאותיות ניתן להתייחס אליהן בשלושה דרכים ראשית הצורה הפיסית שלהם כפי שהן נכתבות בספר אח"כ הערך המספרי שלהן גימטרייה שזהו ספר, והשלישי הוא הצליל של צירוף האותיות ואפן הביטוי שזה הסיפור שמבטא את התודעה.
מסביר הפתחי שערים (נתיב אורות דעקודים פ"ב) עניין הנקודות על האותיות שעל ידיהם האותיות מתנענעות וכן הטעמים כמובא בתיקוני זוהר הקדמה דף ד ע"א "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע והמשכילים אלין אתוון יזהירו אלין נקודין דנהרין בהון כזהר אלין טעמי". שכמו שבאדם יש גוף ונפש אבל אין בו עדיין מדרגת אדם עד שיש בו גם רוח שבו קבועים המידות להנהיג את הגוף. ונשמה היא המדרגה הרוחנית המתלבשת ברוח כדי לסייעו בעבודת ה'. כן הוא בפרצופים העליונים שמדרגת הגוף והנפש הם מדרגת האותיות והתגין, שהאותיות הם הכלים והתגין קשורים באותיות שהם המדרגה האחרונה שברצון המוציא כוחות מאורות אלה אל הפועל לפי עניינם. והרוח שבהם הוא הרצון המשנה סדרי כוחות המאורות לפי ערך עבודת התחתונים. והנשמה הוא הרצון העליון המסבב שיבוא כל דבר אל תכליתו כמו הנשמה שבאדם המסייעת אותו אל עבודת ה'.
לכן המשכילים הם האותיות כ"ב אותיות שהם סדרי הפעולות שנעשה בחכמה העליונה והם כלל הנבראים שנעשו בסוד רל"א שערים. יזהירו הם הנקודות המאירות בכלים כעניין הרוח באדם שבו הבחירה והעבודה לעשות רצון יוצרו. והם בחי' עסמ"ב כמניין 'יהי אור' שהוא הרוח שבכלים שהם י' הויות מנוקדות שהם י' מאמרות כדרך שהנקודות מנהיגים את האותיות להוציאן מהכוח אל הפועל. כזוהר הרקיע הוא בחי' הנשמה המקיפה מלמעלה יותר שהם הטעמים שבהם משתנה ביאור התיבות עפ"י שכל.
בשורשי הים לרב הלל דף י' מסביר עניין הטנת"א על דרך כ"ל צמ"א שהכלים הם האותיות והתגין הם החיות שבכלים שהם המוחין דעסמ"ב הבאים מלובשים תוך צלמים ולבושים ושלוש בחי' אלה היינו מוחין צלמים ולבושים הם הנקראים צלמי המוחין והם התגין שעל האותיות. הנקודות הם הנרנח"י שהם ההויות המנוקדות והטעמים הוא אור הטעמים שכשאור א"ס מתחיל להתגלות בכתר הוא נקרא אור הטעמים ולכן טעמים בכתר. וכשיורד יותר למטה ומתלבש בחכמה אז נקרא אור הנקודות שנקודות בחכמה ואף ששתי בחי' אלה שורשם הוא למעלה מאצילות יש להם גילוי גם באצילות.
נמצא שבתחילת התפשטות אור הא"ס בכתר הוא טעמים ובהמשך התלבשותו בחכמה הוא נקודות. והתגין והאותיות הם כוללים מוחין צלמים לבושים כלים בחי' הבינה והזו"ן. כך שיש לנו חוסר התאמה שכן עפ"י חלוקת העסמ"ב ע"ב בחכמה ס"ג בבינה ומו"ב בזו"ן.
ציור קומת א"ק דיושר
הנה ציור קומת א"ק דיושר כולל ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, היינו פרצופי או"א וזו"ן ומה שמעל ע"ב אין לנו השגה בו, וגם מה שאנו מכנים כאן פרצופים או כלים אינו כן אלא לשבר את האוזן שיובנו הדברים, שכן עניין הפרצופים מתחיל רק בעולם האצילות. כל אחד מהעסמ"ב כלול אף הוא מעסמ"ב. מציאות הע"ב שהוא בסוד הטעמים שבו, הוא מקרקפתו ועד רגלי הא"ק וזה הע"ב הוא בחי' אבא דא"ק (וא"א אף הוא רמוז בו בקוצו של י' ולכן שם ע"ב יכול לשמש גם לא"א מלבד אבא) שכן לפניו יש בחי' א"א ועתיק דא"ק שהם בחי' עולמות. והע"ב עצמו כלול מטנת"א דהיינו ע"ב שלו הוא מקרקפתא ועד בחי' עיניים שבו וס"ג שבו מעיניים עד הטיבור ומו"ב מתחת לטיבורו. לכן מה שגלוי מן הע"ב הוא מקרקפתא ועד העין והוא סוד טעמים שבו. ואף הוא כלול מעסמ"ב (היינו עסמ"ב דע"ב דע"ב) שהוא בחי' הקרקפתא והשערות, אלא שאין לנו רשות לדבר בו. ושאר בחינות סמ"ב שבו מכוסות ע"י טנת"א דס"ג.
ומציאות הס"ג שבא"ק בסוד הנקודות הוא מהעיניים ולמטה עד רגליו שכל העסמ"ב דס"ג מלבישים לסמ"ב דע"ב. והע"ב דס"ג הוא מקו העיניים ולמטה עד הטבור של הא"ק והוא גלוי שאין מי שמלבישו. ומתחת לטבור בחי' הסמ"ב דס"ג עד רגליו. עליהם מלבישים המו"ב דא"ק מטבור ועד רגליו על בחי' הסמ"ב דס"ג. [חסדי דוד אות ט']
אורות פנימיים ואורות היוצאים מחוץ לא"ק
עיקר האורות בא"ק הם אורות פנימיים ויש גם אורות שיוצאים מחוצה לו מכל סביבות הא"ק דרך נקבי העור ועוד יותר דרך שערות הראש שבהם אין דיבור וגם דרך שערות הזקן שהם צינורות דקים וחלולים, וכן דרך נקבי העיניים ואח"פ, טבור ויסוד ודרך אצבעות הרגליים. אורות אלה היוצאים מהא"ק הם קטנים במעלה מהאורות הפנימיים של הא"ק לפי שמתרחקים משורשם ומוגבלים הם דרך הנקבים שדרכם ייצאו. ואף שהם קטנים מהאורות הפנימיים של הא"ק עדיין מדרגתם גדולה מהכלים שבתוך הא"ק לפי שהם אורות ואלה כלים, שזה מקביל לנשמה וזה מקביל לכלי (רק בעולם האצילות אנו נמצא שכלי האצילות הם גדולים מהאורות של בי"ע אף שהם כלים, לפי שכלי האצילות הם שורשים לאורות דבי"ע).
והנה מפנימיות הא"ק יצאו אורות לחוץ (דווקא בחינותיהם החיצוניות) להלבישו בתחילה יצאו מע"ב דע"ב בחי' שערות הראש שבהם תלויים כמה מיני עולמות הקודמים אל אבי"ע ואין רשות לדבר בהם כלל. ומשאר בחי' סמ"ב דע"ב עדיין לא יצאו שכן הם מכוסים בעסמ"ב דס"ג ותלויים בכך שקודם יצאו הבחי' המלבישות עליהן.
ומהאוזניים ולמטה מתחיל שם ס"ג דא"ק. שאף הוא כלול מטנת"א. מהע"ב דע"ב דס"ג יוצא לחוץ דרך עיניים דא"ק ואינו נזכר בשם לרוב העלמו.
ואורות הדיקנא ואורות אח"פ יצאו מסמ"ב דע"ב דס"ג, כלומר בנקודות תגין אותיות דטעמים דנקודות. שכן טעמים מתחלקים לשלוש כנגד שלוש אורות האח"פ. מעל האותיות כגון רביע וזרקא, כנגד אורות האוזן. בתוך האותיות שהם מקף ופסק כנגד אורות החוטם. ומתחת לאותיות כגון שופר מהופך וטרחא, כנגד אורות הפה כפי שיבואר בהמשך.
דרך הס"ג דע"ב דס"ג יצא אור דרך שני נקבי האוזניים, שהם אורות הטעמים שמעל האותיות. והתפשטו האורות סביב הפנים על גבי שערות הזקן (ולא דרכם שאף שגם אורות הזקן מקורם בטעמים דס"ג הנה הם שתי בחי') עד מקום שבולת הזקן. מאוזן ימין יצאו מבחי' או"מ ומאוזן שמאל יצאו מבחי' או"פ. ובצאתם אוה"מ יצא מרוחק מאוה"פ ומבואר בשער ההקדמות דף י"ג ע"א שאם היו מתקרבים לא היו יכולים התחתונים לקבל האורות האלו כלל. ומזה נמשך עניין נוסף שכיוון שלא התחברו האורות, ואף במקום שבולת הזקן נשאר ביניהם חלל מועט, לא נוצרו כלים לאורות האוזן, שכן כלים נוצרים מבטוש או"מ באו"פ.
ולפי שאורות האוזן מקלחים בצד הפנים לכיוון שיבולת הזקן הרי שיש בהם בחי' פנים ואחור שבחי' הפנים היא עיקר ההארה ובחי' האחור היא הארה בעלמא ואפשר שבחי' הפנים הם ט"ס עליונות ובחי' האחור היא המלכות (כמו שמצאנו במדרגות הספירות) והחלוקה בין בחי' פנים לבחי' האחור היא דווקא באורות העיניים והאח"פ שהאורות בהם נמשכים בעיקר דרך הפנים אבל למעלה מזה האורות שנמשכו דרך שערות הראש שם לא שייך פנים ואחור לפי שייצאו האורות בשווה לכל הצדדים.
מאוזן ימין יצאו י"ס מבחי' או"מ ומאוזן שמאל יצאו י"ס מבחי' או"פ. ומהאוזניים ולמטה מתחיל להתגלות שם ס"ג ולכן אז"ן גימט' נ"ח, שהוא שם ס"ג חסר ה' אחרונה שירדה לחוטם. ואמנם לא ניכר התחלקותם לי"ס אלא שנכללים באות ה' הרומזת בצורתה ד"ו, לי"ס. ואף שיוצאים גם אורות מע"ב דע"ב דס"ג שמסתבר שהם אורות העיניים שהם גבוהים יותר לא דיבר בהם מפני דקותם ורק הזכיר הארה היוצאת מהעיניים שעל ידה נעשו שורשי הכלים דאח"פ.
מהדורא בתרא פרק א
טעמים בכתר או בחכמה!
בחי' הטנת"א הם בחי' מקבילות לעסמ"ב היינו שע"ב הוא טעמים וס"ג הוא נקודות מ"ה הוא תגין וב"ן אותיות, [וכל אחד מהם מתחלק שוב לטנת"א]. נמצא שטעמים הם באבא ונקודות באמא תגין בז"א ואותיות בנוק' כשם ששם הויה מסודר כך.
ולכן גם בא"ק העסמ"ב שלו הם בדרך זו שע"ב שהוא המוחין דא"ק כנגד אבא (וגם כנגד הכתר הנרמז בקוצו של י') ס"ג שמאוזן ולמטה הוא כנגד בינה ומו"ב כנגד זו"ן ככתוב בשע"ט פ"ו.
אלא שכאן כותב בדרך אחרת כי ע"ב הוא כתר וטעמים. ס"ג, הוא חכמה ונקודות. מ"ה, הוא בינה ותגין. וב"ן, ז"ת ואותיות.
ויש התייחסות לזה במבוא שערים דף י"ב ע"ד שאין לתמוה על הסדר שמצאנו בתיקונים מאמרים חלוקים זה אומר שהטעמים בכתר וזה אומר שהנקודות בכתר וכו' כי זה מדבר בי"ס דמ"ה או דע"ב וס"ג וב"ן וזה מדבר סדר התחלקותם בי"ס דאצילות. אלא שכאן הרי מדבר בא"ק ולא בהתחלקות בעולם האצילות נמצא שאף בא"ק יש לנו לעיתים התחלקות שונה של העסמ"ב ולכן מה שיש שפירשו כאן [ראה מה שפירש בהערה כאן מזל"ן שאינו מהאר"י] שאמנם הדרך הרגילה היא שטעמים בחכמה ונקודות בבינה וכו' אלא שכאן שמזכיר את בחי' עסמ"ב בהקשר עם אורות טנת"א הרי שהם מקבלים משמעות שורשית יותר ונקראים על שם הבחי' העליונה שממנה הם מקבלים. לכן ע"ב נקרא על שם הטעמים בכתר וס"ג על שם הנקודות בחכמה ומ"ה על שם התגין בינה וב"ן על שם האותיות זו"ן. י"ל שקשה לקבל פירוש זה וע"כ שיש גם בא"ק לעיתים התחלקות שונה וכשם שאנו מבינים שהתחלקות כזו אינה שלמה בעולם האצילות שטעמים יהיו בכתר נראה שיש להבין שאף בא"ק כך הוא.
מבנה הא"ק
מבאר את מבנה פנימיות הא"ק שע"ב דע"ב הוא כתר ואילו ע"ב דס"ג הוא בינה ובתוכו גנוז ס"ג דע"ב שהוא חכמה. והסמ"ב דס"ג מלובש תוך מו"ב דא"ק מטבורו ולמטה.
והנה מפנימיות הא"ק יצאו אורות לחוץ (דווקא בחינותיהם החיצוניות) להלבישו בתחילה יצאו מע"ב דע"ב בחי' שערות הראש שבהם תלויים כמה מיני עולמות הקודמים אל אבי"ע ואין רשות לדבר בהם אפילו בדרך משל. ומשאר בחי' סמ"ב דע"ב עדיין לא יצאו שכן הם מכוסים בעסמ"ב דס"ג ותלויים בכך שקודם יצאו הבחי' המלבישות עליהן.
ואח"כ יצאו בחי' העסמ"ב דע"ב דס"ג. דע"ב דע"ב דס"ג יוצא לחוץ דרך עיניים דא"ק ואינו נזכר בשם לרוב העלמו. ואורות הדיקנא ואורות אח"פ יצאו מסמ"ב דע"ב דס"ג, הנקרא טעמים דס"ג. ומה שכתב שהוא בחי' ג' מוחין חב"ד דא"ק היינו טעמים דס"ג עם נקודות דע"ב הגנוז בו הם בחי' החו"ב של הא"ק וביניהם יש דעת שלעולם בין החו"ב יש דעת. ונמשכים אורות האח"פ עד טבורו.
ושאר בחי' הס"ג היינו הסמ"ב דס"ג לא יצאו לחוץ לפי שהם מלובשים בחו"ב דא"ק כדרך שבחי' הסמ"ב דע"ב לא יצאו לפי שהם מלובשים בס"ג.
הוצאת אורות הב"ן החיצוניים
וכשרצה המאציל להוציא בחי' מו"ב הפנימיים חיצוניותם לחוץ הרי שבנהר שלום דף י"ח ריש ע"ב כתב "ואז מתעוררים חלקי טנת"א דמ"ה וב"ן דפנימיות, המתייחסים לבירורים ההם דא"ק, ועולים עם חלקי נקודות תגין אותיות דע"ב וס"ג דפנימיים, למ"ן לטעמים דע"ב ס"ג הפנימיים, ואז מזדווגים ע"ב וס"ג", היינו ע"ב וס"ג הכוללים כמו שכותב בהמשך בעניין יציאת המ"ה ואח"כ חזרו להזדווג ע"ב הכולל עם טעמים דס"ג הכולל וכוונתו לכ הס"ג גם כן כמו בהגהת השמש בדף ל"ו ע"א. ולמעשה ברור שעיקר המ"ן הוא המו"ב הכוללים אלא שגם בחי' הע"ב ס"ג התחתונות עולות לצורך הזיווג.
ונראה שאף כאן המאציל מעלה מ"ן בדומה אלא שלכאורה כאן מדובר במבנה קצת שונה של הא"ק שאינו דומה למה שדיבר בו הרש"ש שם ולכן אפשר לומר שכאן מה שעולה למ"ן הם כל החלקים שמתחת לפרסה היינו רק מו"ב דע"ב (ולא כל הסמ"ב דע"ב) וכן עולים סמ"ב דס"ג וכל המו"ב והזיווג יתכן שאינו אלא בין הטעמים דס"ג לנקודות דמ"ה (עם כל הבחי' שתחתיהם שטפלות להם ואינם עולות בשם) שהם כאן או"א דא"ק וצ"ע.
הולדת הב"ן תחילה
לאחר זיווג ע"ב עם ס"ג יצאו חיצוניות אורות הב"ן מחוץ לא"ק דרך העיניים. לאחר מכן חוזרים אורות מו"ב הפנימיים לירד תחת הטבור וכדי לרדת היו צריכים לבקוע את הפרסה. לפי שאחר שעלו האורות מרגלי הא"ק היינו שהיה צמצום בא"ק ועלו האורות דמו"ב למעלה אז הניח המאציל פרסה במקום טיבורו לרוחב גופו להפסיק בין חלקו העליון לחלקו התחתון. (ראה הדברים בהרחבה יותר בדרושי הנקודים פ"ב דף ל"ו ע"א).
ואותו ב"ן שיצא לחוץ דרך העיניים בסוד אור חוזר, יוצר את עולם הנקודים סביב הא"ק מטבורו ולמטה, ובחי' הב"ן הפנימית מאירה לו באור ישר דרך נקבי העור ודרך פי היסוד ודרך הטבור ודרך נקב האחור.
חיזוק כלי אורות העיניים על ידי אורות האח"פ
אורות היוצאים מהעיניים בניגוד לאורות אוזן וחוטם שאין מפגש ביניהם ולכן אינם יוצרים כלים הרי שאורות העיניים בוטשים האחד בשני ויוצרים כלים לצורך עולם הנקודים. והנה כשיוצאים מן העיניים למטה הרי שהם עוברים דרך אורות אח"פ והארה זו מחזקת את בניין הכלים שלהם.
והנה אור האוזן מגיע עד שיבולת הזקן ואור החוטם עד החזה ואור הפה עד הטבור לכן אור הכתר מי"ס של אורות העיניים, שמקבל הארה מעצמות אור האוזן בשבולת הזקן וכן מקבל גם אורות חוטם פה לכן התחזק מאוד והתלבש מול חצי תחתון דת"ת דא"ק וגם יכול לקבל לבדו את האור מנקב הטבור [השלמנו פרטים מהקדמת נהר שלום דף ב' ע"ב]. ולחוזקו הכלי שלו התקיים בשבירה, אמנם נפגמו אחורי נה"י שלו עם הגיעם לגבול האצילות, לפי שקיבל את אורות האוזן בשבולת הזקן היינו מרחוק ולא קרוב למוצא האוזן. ואורות החו"ב שלא קיבלו מאורות האוזן אלא הארה בלבד אף שקיבלו מחוטם פה הלבישו את התרין פרקין עילאין דנה"י דא"ק ומקבלים יחד את אור היסוד (שאין בהם כוח לקבל משני נקבים) ולפי שקיבלו הארה מאור האוזן לא נשברו הפנים דאו"א בעת השבירה אלא רק אחוריהם. ואורות הז"ת שלא קיבלו אפילו לא הארה מאור האוזן אינם מקבלים הארה אלא מצפורני א"ק בלבד ונשברו כליהם אחור ופנים בשבירה.
זיווג לצורך התיקון
אח"כ חזרו להזדווג ע"ב הכולל עם ס"ג הכולל בסוד פנימיות כמו שביארנו בזיווג הראשון והולידו הזכר הוא שם מ"ה שיצאו אורותיו מהמצח [ויש לומר שיצאו גם ט"ס עליונות דשם ב"ן לפי שבראשית יצאו רק מלכויות דב"ן] והתחברו בעולם האצילות י"ס שם מ"ה עם י"ס שם ב"ן.
באופן שעתיק דאצילות לוקח י"ס כתר דמ"ה עם חצי כתר דב"ן עם ג"ר דחכמה דב"ן וד"ר דבינה דב"ן וז' כתרים דז"ת דב"ן. וא"א לוקח י"ס דחכמה דמ"ה עם חצי תחתון דכתר דב"ן. ואו"א לוקחים י"ס דבינה דמ"ה עם ז"ת דחכמה דב"ן וו"ת דבינה דב"ן. וזו"ן לוקחים ז"ת דמ"ה עם ז"ת דב"ן (ללא הכתרים שלהם).
אורות פנימיים ומקיפים
אכן יש נרנח"י פנימיים היינו שז"א בנוי מחמש פרצופים שני התחתונים פרצופי הנפש והרוח שלעולם יש לו אותם. ושלוש פרצופים עליונים שהם נשמה חיה יחידה [ראה בשער המוחין פ"ה ובעיקר בהגהת השמש שם שמפרט יותר וכן בדרושי הפסח הדברים פשוטים].
אלא שכל פרצוף כזה יש בו נרנח"י שנר"ן שבו הם אורות פנימיים וח"י שבו אורות מקיפים.
ומה שנאמר שאורות נר"ן הם אורות פנימיים הנה גם להם יש מקיפים פרטיים, לכל אחד מנר"ן יש שלוש מקיפים פרטיים. היינו שנפש שהוא אור פנימי יש לו מקיף פרטי ראשון ועליו מקיף שני הסובב למקיף הראשון ומקיף שלישי נוסף הסובב למקיף השני. (כך מפרש כאן הרב הלל וכן הם דברי הכרם שלמה שאף שלא זכינו לו בפרקנו התייחס לכאן בשער עקודים פ"ג סקכ"ה).
לכן נאמר על פנחס (שער הגלגולים הק' ל"ב) שהיה לו בתחילה או"פ דנפש דאצילות ואחר שהרג את זמרי נכנסו בו נפשות נדב ואביהוא שהיו מבחי' או"מ דנפש דאדם והכוונה למקיף פרטי דנפש.
הגהת מהרח"ו אפשר שב"ן דעסמ"ב דב"ן [הם שיצאו תחילה בעולם הנקודים] נעשו עיגולים לעס"מ דעסמ"ב דב"ן, שיבוא בתיקון יחד עם שם מ"ה ויהיו נוק' דיושר והדוכרא ממ"ה. ושם מ"ה הרי הב"ן דעסמ"ב דמ"ה הוא עיגולים שבו נוק' דיושר ואילו עס"מ דעסמ"ב דמ"ה הוא הזכר שבשם מ"ה.
לסיכום בחי' הב"ן דעסמ"ב דב"ן שהיא עיגולים היא יצאה תחילה ובתיקון יצא היושר שלה היינו עס"מ דעסמ"ב דב"ן וכן בחי' עיגולים ויושר דמ"ה היינו ב"ן דעסמ"ב דמ"ה עיגולים, ועס"מ דעסמ"ב דמ"ה יושר. [ובחי' הב"ן הן של הב"ן והן של המ"ה הן בחי' הנפש נמצא שבתחילה היו הב"ן דב"ן דעסמ"ב דב"ן בחי' הנפש ובתיקון שהגיעו השלמת העס"מ דעסמ"ב דב"ן הרי שכל הב"ן דעסמ"ב דב"ן שיצא בראשית יהיה עתה בבחי' נפש בלבד. גם בחי' הב"ן של מ"ה החדש הן בחי' הנפש שלו.
ולהבנת מהרח"ו הב"ן שיצא שורשו בס"ג, ולפי שהב"ן מקורו בס"ג לכן לעתיד יהיה גדול מהמ"ה.